לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
תיק גב | קרן קיטרון

תיק גב | קרן קיטרון

קרן קיטרון | 14/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

בפתיח של הסיפור טמון הגרעין שלו, אני בטוחה בזה. כל השאר זו הרחבה, הסברים, ומיני תוספות , אבל התמצית עצמה כבר שם. בכל זאת כל פעם מחדש, בשמונה וחצי, כשאני פותחת לה את הדלת ומביטה בה, המילים יוצאות לה מהפה ולא מגיעות אלי, לכן חשבתי כל הזמן שהפסקול לא מתאים.

כל פעם היא משתנה לי. צבע העיניים שלה פעם אפור ירקרק, פעם כחול, אפילו תכלת וסגול יכולים להגיח בנסיבות הנכונות. אני מביטה בה, מנסה ללכוד איך היא נראית ולא מצליחה.

"אני משתנה לפי מה שצריך", זה המוטו שלה. "מתאימה את הנוסח ,התוכן, הסגנון לפי  מי שלידי". "רק אתך אני מרשה לעצמי להיות אני. רק שאני לא בטוחה שיש  באמת מישהי כזו שהיא אני", היא אומרת.

"אני צריכה להגיע לקדקוד, כי רק שם בטוח יותר. שם בגובה, אתה רואה את האחרים  מלמעלה, הם נראים לך קטנים  ואתה נראה להם גדול, עניין של פרספקטיבה. ובכלל אנשים אומרים לי שאני אלופה במניפולציות, פרסום, הנעת תהליכים, בקיצור מגה בתככים"

אני מדמיינת אותה רצה בקלילות עם נעלי העקב השפיציות, כובשת פסגות. אני משלבת את רגל שמאל על ימין במין תנועה נשית כמוה, רק כדי לגלות מסטיק דבוק לסוליה. אני שומרת  על ארשת פנים שלא מסגירה כלום ומביטה בחיוך עם שפתיים קמוצות בשפתי הבזוקות שלה. הן נעות מהר, יורות אלי עיגולים של מילים דחוסות שמתפוצצות באדוות רוק על הפנים שלי.

 

היא מדברת הרבה ומהר, לא בקצב של בוקר. אני מתאמצת להקשיב למילים. היא חכמה ממני ולכן אני מוותרת על פרשנויות. חושבת על הטיפול כמין פלטפורמה, כשאת המסקנות וההקשות אני משאירה לה. היא עושה את זה מצוין. אני רק שואלת שאלות  פה ושם בשביל להבין. זו פחות או יותר העבודה שלי.

המילים שלה דחוסות, כאילו המתינו הרבה זמן לפרוץ החוצה, לצאת מהשפתיים שלה ועכשיו אי אפשר לעצור אותן. אני אפילו לא מנסה –להיפך – שיצאו להן, שישתחררו. מה אכפת לי.


- פרסומת -

 

הן מפתיעות את שתינו בקול שלהן, בעוצמה. מילים קשות, חדות, נופלות ונחבטות ברצפת הפרקט שלי בקולות של אנחה. המילים שלה מקיפות אותי. אני צריכה לאסוף אותן, ללקט אותיות גונחות.

"ריקנות", היא אומרת.

ואני - "מהי התחושה הזו?"

"זה להגיד מה שמצפים ממך , מה שצריך. אבל את האמת אני מסתירה והכי מפני עצמי, עד שבאתי לפה".

עכשיו האמת יוצאת פעמיים בשבוע, חמישים דקות, כבר אי אפשר לעצור אותה.

"ריקנות", היא אומרת שוב, מילה מתפשטת, שלאט לאט תופחת כמו שמרים בחדר שלי.

"את מבינה, אני זיוף גדול, התחזות" ופניה מתכרכמים, כמו קמטים שבאו אל ילדה קטנה, והתיישבו להם בפנים שלה.

המילים שלה מתפזרות בחדר שלי, עושות בו כבתוך שלהן. "התחזות", "בדידות" ושוב "ריקנות".

מפעם לפעם הפונטים גדלים, חזקים יותר, מודגשים. ריקנות , ר י ק  נ  ו  ת, ריקנות.

כל הזמן אני חושבת שהפסקול לא מתאים-הקול שלה גבוהה ורך המילים שלה אימה.

 

היא מספרת על אמא שלה, המשוגעת, שמשלחת  אותה, ילדה קטנה, לבית הספר , לכיתה א', עם תיק גב גדול ולא אוספת אותה. והיא שם, ממתינה בשער בית הספר,

עומדת ובוכה. לא מנגבת את הדמעות, בולעת אותן לתוכה והן מחלחלות להן פנימה, מלוחות, מצטברות בחללים הקטנים שבפנים, בגוף הקטן.

"ידעתי שאני צריכה להסתדר בכוחות עצמי. לא נדרסתי, אני כאן, אף אחד לא שם לב. כולם היו בזוגות , ילדה ואמא, ילד ואבא, יד גדולה חמה אוחזת יד קטנה. רק אני צועדת לבדי, את הידיים שלי כיווצתי לאגרופים והסתרתי עמוק בכיסים".

אני מדמיינת אותה, ילדה בובה קטנה, הולכת וחוצה כביש סואן, לחיים או למוות. "אני במוות בחיים" היא אומרת. לא היה למי  להגיד, אף אחד לא שאל. אכלתי ארוחת צהרים קרה על שולחן הפורמייקה הירוק".

אני חושבת איך בפנים הדמעות המלוחות כירסמו איברים פנימיים ,קודם את הכליות, אחר כך הכבד,  בסוף גם את הלב. בהדרגה הכול החמיץ, נאכל מבפנים, רק הקליפה נשארה: מעטפת צחורה, עיניים גדולות , שפתיים בזוקה.

"את מבינה", היא ממשיכה, "הייתי ילדה טובה, מספקת את הסחורה כמו שצריך. כל הרגשות שלי סגורים בפנים, בתוך הבטן. עכשיו הם יוצאים פה, אצלך".

והם התחילו לצאת ,כאילו חיכו כל השנים להזדמנות הזו. בהתחלה בזרזיף דק, אחר כך בזרם איתן ובסוף בשיטפון סוחף. התיישבו להם בתוך החדר שלי, אי אפשר לגרש אותם. בהתחלה עוד הייתי אוספת, מטאטאת החוצה, גורפת מילים כמו "כעס". אבל הכעס גדל והפך ל"זעם, עם שיניים חדות, מפחידות  שכבר אי אפשר לאסוף בידיים.  כשהפגישה הסתיימה היא יצאה החוצה אבל בחדר שלי המתין הזעם הנושך. ניסיתי לנקות, לסדר, לארגן. אבל המילים שגדלו הביטו בי, משתוממות על פעולות חסרות תכלית שכאלו, הביטו בי בהתרסה.

מבלי משים החדר התכווץ משעה לשעה, הבדידות כילתה את הרהיטים. ברגיה של כורסת האיקאה  נפלו והיא הצטמקה. השידה התקלפה ואבני הפסיפס החלו ליפול ממנה. תמונת הים דהתה וכשלא הצליחה עוד להיאחז במסמר הקטן נפלה ונחבטה. רק הגלים יצאו ממנה, אפורים וקוצפים.

אני מביטה ולא מנסה יותר לעשות כלום.

המילים שלה יצאו לחופשי, התפזרו להן על רצפת העץ המרקיבה, מילים ריקות שאי אפשר לתפוס אותן, בטח לא להשליך אותן, כמו גולה של כספית.

הלכתי הלוך ושוב בחדר. את החלון סגרתי, שלא יראו מבחוץ איך התרוקן החדר. התביישתי.

בחדר נותרו רק המילים - "ריקנות" ו"בדידות" - בתוך אגרוף מכווץ של ילדה קטנה.

לא ידעתי מה לעשות, איך להעמיד פנים, להסתיר. אז כתבתי מאמר מלומד על טיפול שמצליח. לא האמנתי לאף מילה שכתבתי אבל הקוליגות דווקא התלהבו, המליצו לשלוח את זה לכנס.

שלחתי, שיהיו מרוצים. "קום איל פו", כמו שהייתי אומרת לה, ככה שלא רואים עלייך כלום. אבל היא דווקא התחילה פתאום להיות פחות ופחות כזו, אומרת בעבודה דברים שלא נראו לה, משתפת את הקרובים שלה, מספרת שאמא שלה היא ככה וככה...

ובשנה הרביעית היא בכלל התחילה לדבר רגוע, המילים שלה נהיו שקטות, רכות, אווריריות. אפילו הלבוש שלה נהיה חופשי ומשוחרר. את העקבים הגבוהים החליפה בנעלי נוחות

אבל לי לעומת זאת לא היה מה לומר. הכנתי אפילו מצגת שווא, בכל זאת למדתי ממנה המון בשנים האלו. איך להגיד לאנשים מה שהם רוצים, לתת להם את זה במדויק, בלי לומר מה שאתה חושב עליהם, בלי להגיד כלום.


- פרסומת -

אבל אצלי בפנים הכל הרגיש ריק, האיברים שלי הלכו והתכווצו ומעטפת העור הלכה והתרחבה. עכשיו באמת הבנתי אותה.

לא ידעתי מה לעשות. הפסקתי לנסות. ידעתי שאותי אף אחד לא יבין.

מבחוץ לעומת זאת המצב שלי נהיה מזהיר. נהייתי מבוקשת, העליתי תעריפים, לקחתי מזכירה, פתחתי מכון והעסקתי מתמחים. הזמינו אותי להרצאות ולכנסים והתחלתי לפזז ברחבי העולם. בבית רק בה טיפלתי.

היא עזבה את עולם הפרסום, התחילה ללמוד כירופדיה, הרגישה לראשונה את כפות רגליה נוגעות באדמה. ואילו אני טופפתי על עקבים גבוהים ברחבי העולם.

לא האמנתי לאף מלה שאמרתי ופחדתי שיעלו על התרמית. אז עבדתי שעות. נברתי בארכיונים, מצאתי ציטטות של פרויד בגיל שבע ועשיתי מהם מטעמים, תילי תלים של סיפורים. אמרו עליי בהערצה שאני מפסלת במילים. במובן מסוים הם צדקו, באמת לקחתי את המילים ופיסלתי מהן דברים אחרים.

המלים הפכו בשבילי רק לצורות, צורות לעשות גדר ואם אפשר אפילו חומה. ובאמצע - ביני לבינם - מצגת שווא.

הייתי הזיוף המושלם, על עקבים דקים. בחוץ משדרת נינוחות אלגנטית. בפנים הייתי רק חלל אחד גדול, ריק שמייצר מושגים פסיכולוגיים.

עד שיום אחד, בדרך מהמלון לעוד הרצאה מרשימה רבת מלים ומרוקנת מתוכן, צועדת לי עם מזוודת גלגלים ותיק גב, פתאום אני נעצרת. מנסה להזיז את רגל ימין שלי אבל משהו מפריע, מסטיק  נדבק לי לעקב.

אני מושכת בכוח אבל הנעל לא זזה. עוד פעם, עכשיו בעצבים. הרגל משתחררת מהנעל. אני עומדת, רגל נמוכה לצד רגל גבוהה, חמישה מטרים מפתח השער.  נחלצת גם מהנעל השנייה, מניחה אותה מסודרת ליד חברתה.

את המזוודה והלפטופ אני מניחה ליד הנעליים, על האדמה.

שלשה צעדים אחורה, או בעצם קדימה. אני מסירה זוג גרבים לבנות, זורקת אותם. הולכת ומתרחקת משם יחפה, בלי עקבים, בלי נעליים, בלי גרבים.

נשארתי רק עם תיק גב גדול, אני ותיק גב, אני..!

 


אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא:
עדיאל לוי
עדיאל לוי
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
הילה שניר
הילה שניר
עובדת סוציאלית
רחובות והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), חולון והסביבה
בן אור אורטרגר
בן אור אורטרגר
פסיכולוג
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)
ד"ר סמדר דה לנגה
ד"ר סמדר דה לנגה
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, חיפה והכרמל, מודיעין והסביבה
רותם סגל
רותם סגל
פסיכולוגית
באר שבע והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), קרית גת והסביבה
צביקה תורן
צביקה תורן
פסיכולוג
עפולה והסביבה, נצרת והסביבה, יקנעם והסביבה

עוד בבלוג של מילים כדי לומר זאת

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.