פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×איור מאת Lera Kiryakova
Lera Kiryakova ©
זכור אותי
ארבעה שירים / דר ענת משה

ארבעה שירים / ד"ר ענת משה

ענת משה | 31/7/2019 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

קשיי שליפה

 לו יכולתי לשלוף אותך מהכיס

בכל פעם כשמתחשק לי קצת לפטפט,

זה היה נפלא.

 

ככה, קצת לבכות,

להניח את ראשי על כתפך,

לקבל ממך מבט אמפטי ומבין,

זה היה נהדר.

 

לו יכולתי לשלוף אותך מהכיס

בכל פעם כשהראש עמוס במחשבות,

זה היה מקל.

 

ככה, קצת להתרפק,

להזמין אותך להשתתף,

במה שמתרחש עמוק בלב,

זה היה מנחם.

 

לו יכולתי לשלוף אותך מהכיס

בכל פעם כשהעצב פוקד,

זה היה מחזק.

 

הלוואי שיכולתי לשלוף אותך מהכיס רק לכמה דקות, בכל עת שאחפוץ.

 

הזמן החמקמק

 בִּקַּשְׁתִּי לִנְצֹר אֶת הָרֶגַע

אַךְ הוּא בְּשֶׁלּוֹ – חָמַק מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתַי

וּפִנָּה מָקוֹם לְרֶגַע אַחֵר.

 

בִּקַּשְׁתִּי שֶׁיָּשׁוּב, שֶׁיִּשָּׁאֵר עוֹד קְצָת

אַךְ הָרֶגַע הֶחָדָשׁ דָּחַק בּוֹ

וְהִתְעַקֵּשׁ עַל תּוֹרוֹ לִהְיוֹת נוֹכֵחַ.

 

נִסִּיתִי לְהִזָּכֵר בְּתָכְנוֹ שֶׁל הָרֶגַע שֶׁפָּרַח

אַךְ הֶחָדָשׁ הִתְדַּפֵּק עַל הַמִּשְׁבֶּצֶת שֶׁהִתְפַּנְּתָה

וּמִלֵּא אוֹתָהּ בְּתֹכֶן שׁוֹנֶה.

 

נִסִּיתִי לִרְדֹּף אַחֲרֵי הָרְגָעִים כֻּלָּם

אֵלֶּה שֶׁמַּגְדִּירִים אוֹתִי וְאֶת חַיַּי

עַד שֶׁנִּכְנַעְתִּי וּפָשׁוּט חִכִּיתִי

לְרֶגַע מִסּוּג אַחֵר, לפֶּסֶק זְמַן,

שֶׁבּוֹ אוּכַל לַעֲצֹר, לְעַכֵּל, לְהָבִין

וּלְהַמְשִׁיךְ הָלְאָה, שְׁלֵמָה וּמְבִינָה.

 

 

נושמת בראש

 אני לא יודעת לנשום,

לנשום אני לא יודעת.

נשימתי עושה את עצמה קצובה,

אך אינה אחידה בקצב שלה,

רדודה, שטוחה וכל-כך חלשה.

 

אני לא יודעת לנשום

ולפני שנים רבות ידעתי.

אז, נשמתי דרך הבטן והסרעפת,

דרך בית החזה שעלה וירד,

הנשימה היתה טבעית ובלי משים.

 

אני לא יודעת לנשום.

הכל מתרכז באיבר החושב.

הפעימות מתרחשות שם למעלה,

מתמקדות כולן בקוגניציה, במידע ובתוכן,

העיסוק בחשיבה דחק את הנשימה.

 

אני לא יודעת לנשום.

אבל רוצה לנשום.

היום לוקחת נשימה ארוכה ועמוקה

(שואפת- תרתי משמע)

אבל מה לעזאזל עושים עם כל האוויר הזה?

 

 

אני, עצמי ואנוכי- כולנו

 חשבתי שנכון יהיה להזמין את עצמי לבית- קפה

לשבת כך שתינו- אני ואנוכי ולהתפנק תוך כדי שתיית קפה

ולצידה של הכוס תנוח לה עוגת שוקולד גבוהה.

הכנתי אותה- את עצמי לפגישה המיוחלת ותהיתי

מה יהיו נושאי השיחה והאם היא תהיה נעימה וקולחת.

לא כל כך עניין אותי מה אני ואנוכי נלבש

אלא התכנים, הם המסקרנים.

האם יהיה נכון לשאול שאלות?

או להחליפן בסיפורי עבר או הווה?

האם המלל יהיה קולח או שמא שתיקה רועמת תשרור

בהיפגשם של המבטים?

האם אפנה אני אל אנוכי בטרוניה או בהבנה והסכמה?

האם אכעס או אחמיא?

האם משקעי העבר ינחו את השיחה?

או שאולי ראיית העתיד תעניין אותי ואת אנוכי.

נדמה לי שיהיה מרתק להקשיב גם לי וגם לאנוכי

ויפה יהיה לראות מי תיטול את המושכות

מי תהיה דומיננטית יותר

מי תשתף ומי תידום ותשמור על הכמוסים חזק-חזק.

אני מדמיינת אותי ואת אנוכי חושבות ומסגננות משפטים,

שותקות כדי שהחיבור יהיה נכון ומדוייק,

מדמיינת אותנו תורמות זו לזו,

מסייעות להבין דבר אחד או שניים כל אחת לחוד וביחד.

מצליחה לראות בעיני רוחי את החיבוק בסיומה של הפגישה

חיבוק של שובע, רצייה, הסכמה, הבנה, השלמה

ובעיקר אהבה. 


עוד בבלוג של חברי הקהילה

צליפת השוט חתכה את חלל האולם. מספר שניות עברו מרגע שפגע בעור ועד לרגע שהרגשתי את מלוא תחושת הכאב. ''אני...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.