פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
על ילד בן 12 ועוד חמישה ילדים, שני מנחים ושמונה כריות

על ילד בן 12 ועוד חמישה ילדים, שני מנחים ושמונה כריות

יעד מידן | 4/3/2021 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

על ילד בן 12 ועוד חמישה ילדים, שני מנחים ושמונה כריות

מעיין, ילד בן 12, בטיפול קבוצתי עם עוד חמישה ילדים, שני פסיכולוגים ושמונה כריות. טיפול בשידור חי. באופן נדיר, אנחנו מזמינים אתכם להיכנס. רק תסגרו את הדלת אחריכם.

********

אנחנו מגיעים לחדר ומסדרים את הכריות. כל כך הרבה חשיבה השקענו בהם אחרי שנים של כסאות כתר לדורותיהם, אז באופן הגיוני הם זכו מילדי הקבוצה לתואר המנצח: "כריות בחמש שקל מהשוק" ואז: "היה עדיף מקודם, למה שיניתם?".

באמת למה, מה חשבנו לעצמנו....

בעודנו מסדרים,  נפתחת הדלת בסערה, גיא מגיע, עם חיוך ענק, קול עוד יותר ענק (הגעתי!!), רצון טוב והקדמה של עשר דקות. הוא נוחת על הכרית הכחולה (של השוק).  "גיא... אתה יודע שמתחילים רק בחמש", אנחנו אומרים לו, הוא מביט בנו בתמיהה כאילו שמע זאת בפעם הראשונה, מחייך ויוצא, "טוב, נו...".

בדקה לחמש הוא חוזר ושנייה אחריו מגיע אורן ויושב לידי. הוא מחייך אבל בממזרות, "תפסתי לו את המקום, הא?". גיא מהנהן, "נכון, בואו נראה מה יהיה...".  אורי גם מגיע, מזנק ויושב לידי.

אורן מימין, אורי משמאל. אם דני רופ היה מוסר תחזית באותו רגע הוא היה מספר לנו על חזית קרה מתקרבת עם ענני סערה.

הדלת שוב נפתחת ונכנס לו ילד מתנשם בשם מעיין. הוא דרוך, לא מחייך וברגע שהוא מבחין הוא כועס: "זה מקומות קבועים!",  הוא פונה אליי, "אני צריך לשבת לידך, זה המקום שלי!". הוא מסתכל על אורן, כועס, מתחנן, מבקש, דורש. זה לא עוזר. אורן מביט בו, "אני לא קם". מעיין מתנשם. כמה קשה לו. הוא מסיט את מבטו לאורי. מלחמה אבודה. "גם אני לא קם מעיין, תשכח מזה". הם מביטים אחד בשני, אורן ואורי, כוח מתחרתי גאה שמחייך זה לזה.

מעיין נסוג, מובס ובוחר כרית אחרת. בדיוק מולי. בדיוק מול העיניים שלי ואני זוכה במבט מאשים, עצוב, כאילו אומר: איך לא עזרת לי? אני לא יכול עם השינוי הזה, אתה יודע שאני לא יכול.

וכאילו שזה לא מספיק, המחתרת ממשיכה: "אין מקומות קבועים מעיין, גם אתה צריך לוותר".

הגיע הזמן לבדוק את מחשבותיי. אני מרגיש אשמה? לא. אני מרוצה? גם לא, אני מרגיש את הכאב של מעיין. זו אולי רק כרית אבל בשביל מעיין זה בולען שנפער בביתו. בדיוק ככה. לא פחות ולא יותר. אבל יש פה עוד משהו, שקצת לא נעים להודות בו אז אני מודה אותו רק לעצמי. בשקט. אני מבין את אורן ואורי. אני מבין את הכעס שלהם אז אני בוחר לא לדבר, עדיין לא.

דורון נכנס לחדר. יותר נכון קופץ לתוכו. "הגעתי חבר'ה, אני כאן!", הוא מכריז בשמחה. אני מביט במנחה השנייה ואנחנו מחייכים אחד לשני. קצרה היריעה מלספר אבל הילד השמח הזה היה רק לפני כמה חודשים שבלול קטן ומפוחד. איזה כיף לראות אותו ככה, בקבוצה.

מיד אחריו נכנס שי, נמוך קומה, שתקן, ספון בתוך גופו, בתוך ביתו נטול החלונות. צעדיו, כמו קולו כמעט ולא נשמעים. לעיתים אני בטוח שגם דלת הזזה חשמלית לא הייתה מבחינה בקיומו ומסרבת להיפתח. עד כדי כך הוא מצמצם את עצמו. הוא מתיישב ליד המנחה, כהרגלו. זה המקום היחיד שנשאר אבל הוא לא נתפס. הקבוצה לא תפסה לו. לשי לא תופסים מקום. את שי לא מאתגרים. עדיין לא.  

גיא, אורן, אורי, מעיין, דורון, שי. שישה ילדים, שני מנחים. שמונה כריות. שלוש דקות אחרי חמש.

מתחילים. מעגל הדיבור מתחיל או במקרה, הזה, ממשיך.

"אתה יודע מעיין", מכריז גיא, "אתה לא צריך כל הזמן לשבת באותו מקום, אתה צריך לוותר, גם אחרים רוצים ואתה?  אתה אף פעם לא מוותר, אתה תמיד משתלט". "זה לא משנה", מחזיר מעיין הכועס, "יש מקומות קבועים, אני תמיד ישבתי שם!". "לא מעיין, לא", ממשיך גיא, "אין מקומות קבועים". הנה אורי מגיע: "נכון מעיין, זה לא רק אתה שמחליט פה". הם מסתכלים אחד על השני, אורי וגיא, מעודדים ומהנהנים. והשאר? צופים. בינתיים.

המחשבות שלי סדורות יותר. אני מחליט לדבר: "מעיין, אתה כועס וגם פגוע, זה אולי קצת לא פייר מה שקורה עכשיו אבל גם האחרים רוצים. תראה, אתה יושב מולי עכשיו. אני יכול להביט בך. לראות אותך". אני מבחין איך מעיין נרגע קצת. מתנשם פחות. ענני הסערה מתפזרים.

פתאום אורי קם מכיסאו ופונה למעיין, "בוא, תחליף איתי". מעיין מזנק מהכיסא במהירות שלא מביישת אצן אולימפי. מזנק לשבת לידי. כל גופו מתמסר לכרית והיא מחבקת אותו חזרה. הוא מצא את ביתו. נרגע.

לא להרבה זמן.

"בואו נשחק עכשיו", צועק אורי לפתע, "את המשחק הקבוע שלנו עם הכדור". הוא מביט במעיין בהתגרות וכל הקבוצה על שלל ילדיה ומטפליה שמה לב לחכה ולפיתיון שנזרק.  כל הקבוצה, חוץ ממעיין כמובן.

"אני ראשון", נוגס הדג, "אני מתחיל".

אורי צוחק ברשעות מה, "ידעתי, אתה תמיד משתלט, אתה אף פעם לא יכול להתאפק". גיא ואורן מצטרפים, "ברורררר שזה יקרה".

אני מסוקרן ואולי גם מנסה להשהות לרגע את הבלתי נמנע. "אתה יודע אורי", אני פונה אליו, "אני קצת מבולבל, אתה וויתרת על המקום שלך בשביל מעיין, זה היה נחמד אבל עכשיו אתה בוחר משחק רק כדי להכעיס אותו?". "כן", אורי עונה לי, "בכלל לא רציתי לשחק את המשחק הזה", "בכלל לא?", פונה אליו המנחה השנייה, "טוב", הוא פתאום מחייך בביישנות מפתיעה, "כן רציתי, אני אוהב את המשחק הזה". המנחה מחייכת וממשיכה, "גם את המשחק רצית וגם את המקום אבל לא תמיד קל להראות את מה שאתה רוצה, אורי, איזה מזל שיש את מעיין".

אורי מהנהן ומביט במעיין. מבטיהם מצטלבים. עוד קצת עננים מתפזרים.

אבל גיא בשלו, לא מרפה, "אבל מעיין, אתה צריך לוותר יותר, לתת לאחרים לדבר, להקשיב, להפסיק להיות אתה". הוא ממשיך וממשיך ומעיין מקשיב לו, מה שכנראה מעצבן אותו יותר ואז מעיין פותח את פיו, אולי לענות, אולי לא.

 זה מה שגיא היה צריך.

"אתה רואה", הוא קורא בניצחון, "אמרתי לך שאתה לא יכול לתת לנו לדבר, איזה ילד אתה".

"תשים לב גיא", אני מנסה לפנות אליו, "שמת לב שמעיין פה לא דיבר, רק הקשיב ואז ניסה להשיב לך ואתה התפרצת עליו?". "כן!", הוא עונה, "אבל הוא לא נותן לי לדבר, כמו תמיד". "אתה כועס", אני ממשיך, "אתה מאוד כועס אבל נראה לי שחיכית שמעיין יענה לך כדי שתוכל לכעוס, גם אתה..." בעדינות אני מביט בכל הקבוצה ולא רק בגיא, "גם אתה מאוד מאוד צריך את מעיין פה, כדי שתוכל לכעוס". גיא מביט בי ומרכין את ראשו. הוא לא ממשיך לתקוף את מעיין.

משתרר שקט בקבוצה. אירוע נדיר. לרגע אחד, קטן, הקבוצה מהרהרת, חושבת, לא עסוקה במעיין. אנחנו מנצלים את ההזדמנות, "אתם יודעים", אנחנו פונים אליהם, "יכול להיות שכולכם עסוקים כל כך במעיין, לדבר אליו, לכעוס עליו כדי לחשוב אותו דבר, להרגיש אותו דבר ולהיות אותו דבר, זה הכי קל? לא? ככה אנחנו לא מדברים על ההבדלים בינכם, על הקשיים, על מה שבאמת מפריע לכם? זה מוכר לכם?".

בלון הניסוי שוגר.

עוד קצת שקט והפתעה קטנה. אורי פונה למעיין, "כן", הוא ממשיך שיח דמיוני, "גם לנו יש ילדה אחת בכיתה שבאה ליום ההולדת והתנהגה לא יפה, כל הכיתה ירדה עליה וממש כעסה עליה אבל היא לא עשתה את זה בכוונה, פשוט היה לה קשה".

אנחנו מתרגשים מהדברים של אורי ואז הפתעה נוספת.

"מה אתה אומר....", עולה קול לגלגני, "מה אתה אומר!".

זה מעיין.

"היא בכלל לא הייתה אשמה, מה אתה מאשים אותה, על מה אתה מדבר, מה אתה בכלל מבין, אתה לא מבין כלום". אנחנו מפסיקים אותו במעט בהלה, "מעיין? שמת לב? שמת לב מה אורי אומר לך, אתה יכול להקשיב?".

אבל הרכבת שועטת מהתחנה.

הוא מתנשף, צועק ונראה כבר שאורי מתחיל להתחרט שפתח את פיו.

אני שם עליו את ידי. מזל שהוא קרוב, "מעיין, תשים לב", אני מפציר בו, "תן לי רגע לנסות להגיד לך משהו, כשאתה מגיב ככה כועסים עליך, לא מבינים אותך, אורי מנסה לעזור לך ואתה ממש יורה עליו. אני יודע שאתה פגוע אבל כשאתה עושה את הדברים האלו אתה גורם לקבוצה לדחות אותך".

אני קצת נבהל ממה שיצא לי. לא קל להגיב בתוך סערה אבל מעיין מביט בי ואז מהנהן. הוא נרגע, אנחנו מבקשים מאורי לחזור על דבריו ואז מבחינים שדורון לוחש לו משהו. אני מביט בו ודורון מחייך אליי, "שמעת אותי?", הוא מחייך במבוכה, "לא בדיוק", אני עונה ואז אורי משיב במקומו: "הוא אמר לי לא לרדת עליו, להיזהר". הם שניהם מחייכים.

עוד רגע כזה קורה. רגע שבו אפשר לדבר לכולם ואנחנו על זה: "לפעמים שמאוד קשה לנו אנחנו כבר לא שמים לב כשמישהו מנסה לעזור לנו, להיות לטובתנו", אנחנו מביטים בכולם, "לכל אחד יש קשיים, כל אחד בטח מכיר את המקום הזה שאנחנו חושבים שכולם נגדנו, אף אחד לא לטובתנו".

ואז גיא מדבר אבל בשקט. שוב, שיהיה ברור, גיא מדבר בשקט.

"גם עלי עשו חרם, הרבה מאוד זמן, כמעט שלוש שנים, זה ההתחיל שהזמנתי כמה חברים אלי ואז חברים אחרים נעלבו שלא הזמנתי אותם ואיכשהוא כל הכיתה לא דיברה איתי הרבה זמן", הוא דומע, "הרבה מאוד זמן". לפתע שי מדבר, "גיא, אני מכיר את הילד הזה שאתה מדבר עליו, זה שהתחיל את החרם", אנחנו נזכרים שהם היו באותה כיתה פעם, "קוראים לו ירון והוא ניסה גם לעשות לי את זה, הוא ילד כזה".

גם אם היינו מנסים להסתיר את התדהמה שלנו, כנראה שלא היינו יכולים. שי מדבר, בקול, באומץ.

"הוא גם עשה לך את זה", מופתע גיא. "כן, מלא פעמים". הקבוצה מקשיבה לחילופי הדברים ומהר מאוד אותו ירון הופך לאויב הקבוצה. הוא מושמץ וכולם מאוחדים בכעסם מול אותו ירון שרובם אינם מכירים אותו. גם מעיין. את זה אנחנו לא מפסיקים. מותר להם.

כמה דקות חולפות וגיא מבקש לשחק. והקבוצה? כאילו מתעוררת מטרנס. נשאר רק קצת זמן והם מתפזרים למשחקים. אחרי כעשר דקות הם חוזרים, למעגל הסיכום הצפוי.

הם מתיישבים ומעיין בוחר לא לשבת לידי. ככה, בלי רעש, אבל כדי שלא נהיה יותר מדי מרוצים הוא פונה לכולם: "אני רוצה לדבר ראשון". דורון עונה לו, "אני גם רוצה ראשון מעיין, זה עוד פעם קורה לך". התגובה הזו דומה אבל כל כך שונה כשהיא באה מפי דורון. רכה יותר ואולי גם הקול של הקבוצה כבר שונה. אולי בגלל זה מעיין עונה: "בסדר. אבל אני יכול להיות שני?". כולנו צוחקים. גם מעיין.

הם מסכמים את הפגישה, צוחקים, עוקצים אחד את השני אבל לא יותר מדי ומעיין? לפתע הוא חלק מהם. כשהשעה מסתיימת הוא שם את ידו על כתפי ומשתמש בי בכדי לקום, מחייך ונפרד, "להתראות שבוע הבא", הוא אומר לי בחיוך, "אבל לידך".

 ********

כל השמות, התרחישים והדיאלוגים בקבוצה בדויים ומתכתבים עם המציאות הטיפולית בהצלחה...


עוד בבלוג של חברי הקהילה

אני בוורונה, מה 'כפת לי. לקחתי שמלה ונעליים וספר קומפקטי. לקחתי את כל מה שאין לי. בוורונה יש פאטיסרי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.