פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
אירוע / סיפור קצר מאת תמי קויפמן

אירוע / סיפור קצר מאת תמי קויפמן

חברי הקהילה | 29/6/2011 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

על הסרט "נפלאות התבונה" שמעה ניקול מחברים של אחותה הגדולה מירב.
מעניין לראות, חשבה. שתי ציפורים במכה אחת. גם נפלאות וגם תבונה. נכון שלא הייתה בטוחה מה יעניין אותה יותר אבל הייתה לה ציפייה שאולי משהו בסרט יחזק בתוכה את מה שמזמן לא הייתה משוכנעת שהוא חלק ממנה, התבונה. כי בינתיים, ככל שחלף הזמן הבינה שהתבונה, לא רק שלא חוללה עבורה נפלאות, להיפך, השאירה אותה מאחור, מבוהלת, לא שייכת, מוזרה.
משהו לא בסדר בתבונה שלי חשבה.
ויש לה תבונה. היא כבר יודעת לעשות סידורים של בוקר ושל ערב, מחזיקה את עצמה. "עצמאית", הם קוראים לה, והיא, גם היא חושבת שהיא עצמאית אבל לא בגלל הסידורים אלא בגלל המקצוע. כי במקצוע שלה היא מלכה. היא חופפת. מלכה חופפת.
ניקול אוהבת את העבודה שלה.
בבוקר כשהיא נכנסת ל" יוסי, היכל היופי " שממוקם במרכז המסחרי, בדיוק איפה שפעם היה שם "עזרא, תווך ומכירה", היא מרגישה שכל היום המונח לפניה יביא איתו נפלאות.
זה מתחיל ביוסי, שקיבל אותה לעבודה בלי בעיות, נתן לה מקום בממלכה שלו. ככה, שווה בין שווים. וכשיוסי נכנס להיכל ואומר "בוקר טוב" היא בטוחה שעכשיו אין לה מה לדאוג כי יוסי הביא לה את הטוב של הבוקר. אחר כך היא עוברת על המגבות, בודקת אם הכול נקי ומקופל ומריח, בודקת את המים החמים, מסדרת את שורת השמפו ומכינה את עצמה לתפקיד. לפעמים, כשהיא לא עסוקה, יוסי מבקש שתכין לו קפה. גם בזה היא מצטיינת והוא סומך עליה שתכין לו "את הקפה הכי טוב בעולם" ככה הוא אומר ללקוחות בהיכל, ונותן לה את החיוך הענק שלו. וכשיוסי מחייך נפתחים לה השמיים והלב.
היום ניקול מגיעה להיכל עצובה. אבא שלה אושפז בלילה ויש חשד "לאירוע". האמת היא, שעד אתמול לא הכירה את המילה "אירוע" כמשהו שקשור לבתי חולים, אבל היום היא מבינה שיש אירועים שמחברים אותך לאינפוזיה ומחטים ולאחיות בלבן וככה, באירוע אחד קצר ולא צפוי, מתהפכת לך המציאות.
"ניקול, איפה המטאטא?"היא שומעת שקוראים לה, מזרימים מילים לתוך המחשבות שלה ומנתקים לה את הפחדים של הלילה. "אני כבר מביאה" היא עונה ויוצאת לחדר השירות, אוהבת את ההזדמנות שנופלת לפתחה להיות מועילה. וכך, כשהיא מושיטה את היד לדלת המחסן מצלצל הטלפון ואמה מעברו השני של הקו. "הוא מרגיש יותר טוב", "הרופאים לא יודעים", "כן, הוא נראה סחוט אבל נקווה שזה נגמר", "אני לא יודעת", "כן", "לא, מה פתאום לב, לא נראה לי" ואיך שמתגלגלת השיחה ביניהן מרגישה ניקול שהלחץ בחזה שלה גדל והנשימות שלה נעשות כבדות ולאט לאט היא מפסיקה לשמוע את הקול שמדבר אליה ובמקומו היא שומעת צרצרים. בהתחלה אחד, אחר כך עוד אחד ועוד אחד ומקהלה של צרצרים מנסרת לה באוזן ומשתיקה את אימא שממשיכה לספר לה על "האירוע" שהפך להם את הלילה ליום ואת היום ללילה.
בינתיים, כשהיא חוזרת להיכל מתברר שממתינים לה. ממתינים למגע ידיה. הידיים, שיכולות להעניק ללקוחות את הטיפול הכי טוב בעולם שהן מכירות.
"בוקר טוב, ניקול חמודה", תקווה, הלקוחה הקבועה של יום שני בבוקר מחייכת אליה. שום דבר לא השתנה אצל תקווה בלילה, חושבת ניקול. ככה זה, כשאין אירועים בלילה אפשר להגיע שלמים אל הבוקר ולהמשיך את החיים בלי יותר מידי עניינים. ניקול, נדבקת בשגרת הבוקר של תקווה, מחזירה לה חיוך ומזמינה אותה לעמדת החפיפה, "זאת הממלכה שלך" אמר לה יוסי, באותו היום כשקיבל אותה להיכל. ומאז, בכל פעם שהיא ניגשת לחפיפה היא נכנסת, מלכה, ל"ממלכה שלה".
תקווה מתמקמת בכסא. "נוח לך"? בודקת ניקול את המרחק מהכיור, מסדרת סידורים אחרונים את המגבת בגבה ומתחילה לכוון את טמפרטורת המים. "בסדר, בסדר" עונה תקווה, ובלי משים, מגלה ניקול חריץ במצחה של תקווה. הוא לא היה שם בשבוע שעבר, החריץ, חושבת בליבה וממשיכה לטפל בזרם המים שהופך לידידותי בין אצבעותיה. "אפשר?" היא שואלת את תקווה והפעם, שלא כמו בפעמים קודמות, זו, לא עונה לה. "סליחה, אפשר להתחיל?" תקווה נראית מופתעת, כאילו לרגע לא ברור לה איפה היא ומה זו שעומדת לצידה רוצה. לאחר שניות היא מתעשתת ועונה: "כן, כן, נשמה, תתחילי".
וברגע שהיא אומרת את המילה נשמה, מתכווץ לניקול הלב. נשמה. תמיד קרא לה אביה נשמה. "נשמה, תביאי לי את התה, נשמה, איך היה בבית ספר? נשמה, תורידי את הצלחות מהשולחן ותשטפי, נשמה, את אוהבת אותי? את יודעת שאני ואימא שלך ניסינו למצוא מקום במועדונית של יפה, נשמה, אבל אין ברירה, תצטרכי ללכת למועדון "עופרים" במתנ"ס, נכון שיש שם ילדים לא לרמה שלך אבל..."
וגם אחרי שנים, כשהתבגרה והתחילה לעבוד אצל "יוסי, היכל היופי", לא שכח אביה מי הנשמה שלו והיה מתעניין בשלומה.
"הי, הי, הי...זה חם, תורידי את החום", היא שומעת מילים שמתערבבות לה עם המים. "סליחה, סליחה, אני מצטערת",
"מה זה, את חולמת? יש לך על מה לחלום? אני, אני יש לי היום על מה לחלום, והרבה יש לי..." שומעת ניקול את תקווה והמילים שלה נתקעות לה בין האצבעות, מפריעות לשמפו לצאת.
אני יודעת את העבודה, אני יודעת את העבודה, אני מומחית לחפיפה, שומעת ניקול את עצמה ומחייכת לתקווה. "עכשיו נעים"? היא שואלת אותה ושוב, במקום לענות, שוקעת תקווה בכסא, ובמקום חריץ אחד במצח ניקול רואה שניים.
המים החמימים ממשיכים לזרום וניקול שוטפת את טיפות השמפו האחרונות. השיער של תקווה מבריק ונקי. כמו שצריך. שום טיפה לא נכנסה לה לעיניים ולא הפריעה לה בגב, האיפור לא נמרח אפילו טיפה, משבחת ניקול את עצמה אבל בכל זאת משהו לא נוח לה כשהיא מסתכלת על הפנים של תקווה. תקווה לא מרוצה.
אולי זה בגלל האירוע? אני לא מרוכזת. המחשבות של ניקול רצות, מתערבבות עם מרכך השיער הנפלא של "יוסי, היכל היופי". הוא עכשיו בבית חולים, מטפלים בו, "רק תורידי קצת את הראש, כן, יופי", אימא איתו, אמרה שהוא בסדר אבל כשהוציאו אותו מהבית, על אלונקה, ארבע קומות ירדו, בלי מעלית, הוא לא נראה מי יודע מה... ובראש שלה שוב מתחילים הצרצרים, אחד, ועוד אחד, מקהלה. "אנחנו כבר מסיימות" היא מצליחה להוציא את המילים שנתקעות לה בגרון, אוספת בעדינות גדולה את השיער הרטוב והנקי של תקווה, כורכת סביבו מגבת ריחנית ואז, "נו, מה את אומרת? אז איך היה האירוע?" היא שומעת את יוסי, רואה אותו מסתכל לכוון שלה, ולא מבינה.
איך יכול להיות שיוסי יודע? היא לא סיפרה. לא רצתה לקלקל לאף אחד את היופי בהיכל, ועד כמה שהיא זוכרת, רוב הזמן שתקה. אולי לא הבינה מה הוא שואל? כי היא כבר יודעת שלפעמים היא לא מבינה. רק לפעמים, ואז הוא מסביר לה שוב.
ניקול מחליטה לשתוק. אם באמת התכוון לשאול על האירוע ישאל שוב והיא תענה ואם לא ישאל, אז סימן שלא הבינה והכול בסדר. אז היא שתקה והתחילה לספוג את המים, לנקות את הכיור, לאסוף את המגבות הרטובות
"מה אתה רוצה לשמוע קודם את החלק הטוב או את החלק הרע" שמעה את תקווה שהתיישבה בינתיים מול המראה, ממתינה למגע הקסם של "יוסי, היכל היופי".
"מה שאת רוצה, תבחרי. בינתיים", הוא פונה לניקול, "אולי תעשי לתקווה כוס קפה?"
ניקול מושכת זמן. לא רוצה לשמוע על האירוע. מעדיפה להישאר בממלכה שלה. היא יודעת שאם תיגש לפינת הקפה תוכל לשמוע על האירוע ואת זה היא לא רוצה. לא רוצה לשמוע, לא את החלק הטוב ולא את החלק הרע, כי היה לה כבר חלק רע משלה וזה הספיק לה ללילה אחד.
תקווה מנמיכה את קולה כמו מבקשת מיוסי להיות לאיש סודה. "איזה לילה, אני אומרת לך, לא תאמין איך התחיל ואיך נגמר, לא תאמין, גם אני לא מאמינה..." היא אומרת, וניקול שומעת את הקול של תקווה מתחיל להיסדק והעיניים שלה נעשות אדומות, והשפתיים שלה מתכווצות והכתפיים שלה מתחילות לרעוד.
יכול להיות שגם אצל תקווה היה..."אירוע"? לא. לא יכול להיות. ניקול עושה מאמץ לחשוב. היא כנראה עוד פעם לא מבינה. מבחינתה זה פשוט מאד: מי שצריך עכשיו לבכות זו היא וזה מה שהיא מבינה, היא רק לא מבינה איך זה שמי שבוכה עכשיו זו תקווה, והיא, היא מכינה לה קפה כדי שתתנחם.
ארבע קומות, ארבע קומות היו צריכים לרדת עם אבא שלה עד שהכניסו אותו לאמבולנס. ואיך לא היה מקום לעבור, ואיך בכל קומה הנשימות שלו נעשו יותר ויותר חלשות והעיניים שבקומה הרביעית עוד היו פתוחות, בקומה השנייה נעצמו. מה נתקעתי על המדרגות? מה זה חשוב עכשיו? זה חשוב, כי תמיד חשבה שכדאי שיעברו לבית עם מעלית, אבל הם נתקעו, והיא נתקעה איתם...אם הייתה רק מעלית...."בבקשה, הקפה שלך", מחייכת ניקול לתקווה, נושמת עמוק, נתלית בעיניה ב"יוסי היכל היופי", "לעזור עם הצבע?" היא שואלת, והוא , בחיוך של מליון כוכבים, מודה לה על הקפה.
ניקול עוד מספיקה לחשוב על השכנה מקומה שלישית שדיברה עם אימה ואמרה יום אחד: "אולי תעברו? לא יהיה יותר קל בבנין עם מעלית?"
המחשבות של ניקול נודדות.
מה היה קורה אם היו עוברים לבנין עם מעלית? ניקול יודעת משהו על מעליות. היא רואה הרבה סרטים רומנטיים ויודעת שתמיד יש סיכויי להיכנס למעלית ולפגוש שם את אהוב ליבה. המבט שלו עליה, היא מרגישה את החום בגופה, רואה אותו מחייך, ומציע לה, משהו. לא יודעת מה. לא הלכה כל כך רחוק עם המחשבות... משהו, משהו שיפתח לה סיכויים לצאת מהמעלית ניקול אחרת מזו שנכנסה ולראשונה באותו בוקר עולה חיוך קטן על שפתיה, משאיר אותה אסופה בזרועותיו כמו שהיא אוהבת.
"ניקול, ניקול" מרחוק מגיע אליה קולו של יוסי. "מה קורה כפרה? שוב חולמת?" היא רואה ניצוץ של כעס בעיניו או שנדמה לה? ניקול ניגשת אליו במהירות ומתנצלת, על שפתיה עדין החיוך שהביאה לה המעלית. "תיגשי לחפוף, ותשימי לב ל...ול... " צרצרים, צרצרים ממלאים לה את הראש ומשתיקים את "יוסי, היכל היופי". בהלה אוחזת אותה. שוב לא תדע מה בקש ממנה ושוב יהיה בלאגן ושוב תצטרך להתנצל.
עיניו של יוסי עוקבות אחריה. היא שומעת את ליבה הולם, עוד רגע תגיע לכיור. לממלכה. שם תוכל להראות לכולם מה היא יודעת ואיזה ידיים יש לה, וכמה טוב שיש אותה כאן בהיכל, ואז, היא לוקחת את המגבת, מיישרת אותה מאחורי גבה של הלקוחה, בודקת את חום המים, מתערבבת עם השמפו ומנסה להירגע.
יוסי, ממשיך להסתכל עליה. אומר במבטו את מה ששמעה כל כך הרבה פעמים: "מה יהיה איתך?", מה יהיה איתי? חושבת ניקול. ה"אירוע" הזה של אבא שלה גמר אותה. מה יהיה איתו? ומה אימא תעשה עכשיו? ואיך אפשר יהיה לטפל בו? מרכך. עכשיו תורו. כמה שהיא אוהבת את המרכך, כשכל הקשרים הקשים נעלמים לה מתחת לאצבעות והיא יכולה להבטיח ללקוחה חיים חלקים ורכים. היא מפזרת את המרכך לאט, לאט, עד שלא נשאר אף קשר בשיער, ככה, ככה הייתה רוצה לפזר מרכך על החיים שלה. שירכך לה את הנחיתה אל הבוקר, שירכך לה את הקולות, את העיניים, את כל הקצוות המחודדים שהיא פוגשת בכל יום ברגע שהיא יוצאת אל הרחוב. ובשעה שהיא שוטפת את המרכך מהשיער של הלקוחה, היא מתבוננת בריכוז בפניה של זו, ורואה איך הצליחה גם בפעם הזאת להחליק לה את הקמטים, להאיר את פניה ולשמוע אותה אומרת : "את נהדרת, איזה ידיים, תענוג".

יוסי, היכל היופי מרוצה ואם יוסי מרוצה אז ניקול מאושרת. יוסי מכיר אותה מאז שעברו לבנין. היו שכנים. הוא היה "הבחור מלמטה". גדול ממנה, יפה ממנה, מצליח ממנה, כן, והיו לו גם אחים, כולם בנים והעובדה הזאת לבדה הפכה אותו ואת משפחת דורון למשפחה מאוד פעילה. אימא שלו, פנינה, תמיד הייתה עולה במדרגות ומתלוננת, "בנים, מה אפשר לחכות מהם, מגדלים אותם ובסוף הם הולכים עם הכלה" וניקול, שעברה שם במקרה רואה בזוית העין את הכדור החדש שקנתה לאבי, צעיר בניה, יקיר ליבה.
כמה שנים עברו מאז שהם עזבו את הבניין? ניקול לא זוכרת, היא גם לא ממש זוכרת מה בדיוק היה הסיפור שהביא לדירה מלמטה ערב אחד אמבולנס ואחר כך משטרה, ועוד אחת, ואז למחרת לא ראו יותר את קובי, הבכור. נעלם. הגוף של ניקול מתחדד. היא לא מבינה מה קורה. בהיכל שקט. תקווה מסתודדת עם יוסי וממשיכה לנגב את הדמעות, בכסא השמאלי הפן מזמזם ומרגיע, לקוחה שמחכה "מדפדפת", קונה בעיניים את העולם ומרוצה.
יש לי רעשים בגוף, חושבת ניקול ומקשיבה. מה הם אומרים לי? "תתגונני, תתגונני, אל תוותרי, את לא רואה שמשהו כאן לא בסדר? כן, אבל זו לא אני, אני מתגוננת זו ההיא שלא יודעת להגיד לא רוצה, תתגונני, תתגונני, זו לא אני, זו את, זו לא, כן, זו את..." ולאט לאט היא מפסיקה לשמוע מילים ושומעת צרצרים. אחד ועוד אחד מקהלה.
הנשימות של ניקול עולות ויורדות. היא יודעת שעוד מעט יבוא לה שקט. היא מסיימת לנקות את הכיור, שוטפת את השיער שנשאר בכפות ידיה, מכינה אותן ללקוחה הבאה והעיניים שלה מחפשות את העיניים של "יוסי, היכל היופי" מבקשות לספר לו שגם לה היה בלילה "אירוע". "אירוע" גדול, אולי אפילו יותר גדול מה"אירוע" של תקווה.

תמי קויפמן - http://www.hebpsy....=5606

עוד בבלוג של חברי הקהילה

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

תמי גנדלמןתמי גנדלמן29/6/2011

אירוע וחפיפה. אהבתי מאד את האופן בו האירוע התמזג עם אופן החפיפה. את הרצון לרכך את השיער, ואת קשיי החיים, את התבונה והרגישות ואת המאבק לשמור על ריכוז בעולם הפרפרים.
תודה,
תמי.