דרך הגב: יד ביד בחדר הטיפול.

ד"ר ניצה ירום | 28/9/2018 | הרשמו כמנויים

דרך הגב: יד ביד בחדר הטיפול.

"אני אהיה הגב שלך בינתיים" אמרתי למטופלת שהגיעה אלי כשהיא סובלת מכאבי גב, שלא הרפו. "אני מאד מעריכה את זה" היא אמרה בהתרגשות.

אפשר שתשאלו: את מי ציטטתי בדברים שאמרתי למטופלת זו?

ותשובתי היא : מעצמי אמרתי לה מה שאמרתי.

אחרי הרבה שנים אני מתעניינת בתחושות הגוף – שלי ושל מטופלי, אני חשה אותו במרחב שבין הפיזי לנפשי, מנסה לבחון את התחושות בהקשרן, ומנסה להירתם דרכן להקשר טיפולי.

האם לכל מטופל הייתי אומרת זאת? לפי העניין. במקרה שלפנינו הרגשתי שעבור המטופלת, שעברה אין-ספור מטפלים מסוגים שונים והייתה אישה נואשת מחד וחריפה מאידך – הייתי מוכנה להיות זו שנשענים עליה בינתיים, עד שתחוש שמתאפשר לה 'גב פנימי'.

ולמה אני מביאה משפט זה מתוך הרצף של הקשר טיפולי? כי ההרגל שנוצר במקומותינו שמטפל יסמיך את דבריו על ציטטה מן האבות – מלמד אותנו כמטפלים להסתיר את קולנו האישי, כשראוי לדבר עם אנשים בשפת אנשים. לא תמיד הטיפול הוא המקום הבטוח, בעל זמן ייחודי לאדם הסובל ולמצוקותיו .חייבים להיות בו הקשבה ושיח רלוונטי. קולו של המטפל – כמו קולו של המטופל – חייבים להיות נוכחים שם.

הסיבה השנייה שבגללה אני מביאה שיח עם מטופלת זו היא בשל ענייני הגוף, שהוא נחלת כולנו. אין אדם בלי גוף. אפשר נקודתית להרגיע את המטופל בלספק לו פירושים, מטפורות וטכניקות כדי לתווך לו את גופו, אך זה לא מספיק. צריך נכונות. במהלך השנים למדתי שהשיח דרך הגוף הוא תקשורת שלמה יותר עם עצמי ועם המטופל/ת. יתכן שבזמן אחר או למטופל אחר לא הייתי מציעה מילולית היתמכות מוחלטת כזו. במקרה שלפנינו – הרגשתי שאני רוצה ויכולה ושזה מתאים.

חשוב לי לומר שכאבי הגב שלה הוקלו אחרי פגישות ספורות; לא שהם נעלמו לחלוטין, אבל הם פחתו משמעותית, לכדי כך שהתאפשרו לה גמישות וזקיפות פיזית ונפשית. אין ערובה שהם לא יחזרו – כשהמטופלת והמטופל יהיו מורגלים יותר בלומר 'לא' לעומס נוכחי שצריך לזהותו; העומס שמערער בא לרוב מחמת סופר-אגו נוקשה הדורש היענות ואחריות מרבית לסביבה, להיות מצטיין וצייתן במחיר התעלמות ממגבלות ורצונות אישיים. לא רק הגב יקרוס ברגעים שאי אפשר עוד: גם כאבי בטן וגם המערכות האוטו-אימוניות ואחרות - מגיבים כשהסביבה מציפה.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

מניסיוני ראיתי לא פעם פריצות דיסק וכאבי גב תחתון שלוו אנשים שנטלו על עצמם מעל ומעבר למה שרצו או היו מסוגלים לעמוד בו, מבלי שהגבול הפנימי שלהם היה מוכר להם. הם היו אנשים בשירות התפקוד – באופן נקודתי או באופן מיבני. מעצמי אני מכירה גב שכאב. במקביל, כשעלה עניין הגב הכואב בסדנא ודובר בה על העומס המוטל על בעליו – קפץ משתתף צעיר וספר שהחל לעבוד במרפאה חדשה וישר הטילו עליו מכסה לא נורמלית של מטופלים חדשים והוא חשש לומר לא. תוך זמן קצר, ספר, הגב שלו קרס.

הדיאלוג בין האדם וגבו/וגופו הוא עשיר ומסובך. אין פירוש הדבר שההתייחסות אל איתותיו באיתור רגשות וניסיון להבנה עצמית - תספק, וצריך, כמו בכל 'מקרה גוף', גם למצות את האופציות הרפואיות ואת היחס הממשי המיטיב לעצמנו כאנשים בעלי צרכים פיזיים. אבל, כפי שספרה המטופלת שבה התחלנו את הרשימה, היא כבר מיצתה את כל האופציות – ועדיין הגב כאב והגביל. לא אפרט את מהלך הטיפול שממנו נלקחה האמירה שבה פתחנו, אבל אומר ש'הקלת הנטל' קשורה הייתה בנכונותה להבין את הנטל בתחומי חייה המרכזיים: איזה תפקיד נטלה ונוטלת עדיין, ומה בנסיבות חייה בהווה גרם לה להתגייסות עודפת ולאופן המסוים שבו קרסה, ובעיקר, התאפשר לה לבטא ולהכיר מצבור רגשות שכבר אי אפשר היה להתעלם מקיומו. אלו התאפשרו לה כנראה משחשה השתתפות בחדר הטיפול.

השיח בינינו, שמודגם בשני המשפטים בהם פתחנו, כשאני אמרתי לה ש"אני אהיה הגב שלך בינתיים" והיא אמרה "אני מאד מעריכה את זה" – משקף לדידי מה שלמדתי במהלך שנים רבות – להפסיק להסתתר מאחורי ציטטות, מושגים או דוגמאות ספרותיות. להשתמש במה שאני מרגישה, רוצה ומסוגלת.לבטוח בעצמי ובמטופלי. ולהתקדם בטיפול יד ביד.

חג שמח.