פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
אתם העתיד! מוקדש לתלמידי ובוגרי בתי הספר לפסיכותרפיה

אתם העתיד! מוקדש לתלמידי ובוגרי בתי הספר לפסיכותרפיה

ד"ר ניצה ירום | 16/11/2014 | הרשמו כמנויים

אתם העתיד! מוקדש לתלמידי ובוגרי בתי הספר לפסיכותרפיה ולפסיכותרפיסטים שבדרך
את ההרצאה שהוזמנתי לשאת בטקס פתיחת שנת הלימודים תשע"ה באחד מבתי הספר לפסיכותרפיה המרכזיים - נבצר ממני לשאת. ברצוני להעלות אותה במסגרת הנוכחית משום שחשובה בעיני דרכם של תלמידי הפסיכותרפיה באשר הם כיום, וכדי שהברכה והמסר שנועדו לחזקם בדרך זו, הגלומים בהרצאה, יגיעו אליהם. הפסיכותרפיה בהווה ובעתיד הנראה לעין נראית חיונית מפעם וצריכה להתאים עצמה לנסיבות החיים.
ב-2010 פרשתי מהוראה סדירה, אחרי 40 שנה של הוראה והדרכה של פסיכולוגיה, פסיכואנליזה ופסיכותרפיה באקדמיה, כשאני ממשיכה בעיקר בסדנאות. מצאתי עצמי כמעין 'עין מתבוננת' על המקצועות שלנו, צופה משתתפת, ומנקודת מבט זו באתי לבנות את הרצאתי. את ייחודה וקשייה של הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית כיום בחרתי להאיר דרך הדיון בשפות הגוף (נושא ספרי) – מחשבה כיצד להכיל את הגוף במרחב הטיפולי .
שפות הגוף – שפת הטיפול
המסר שאתו ברצוני לפתוח את הרצאתי הוא כי אתם, התלמידים והבוגרים, "אתם העתיד" . זוהי פתיחת שנת הלימודים וסיום למודים כהכשרה לעתיד.
אנחנו, המורים שלכם, הננו דור העבר, מסמנים ונושאים מסורת וידע, שאולי כבר לא רלבנטיים למה שאתם צריכים כיום. האבות המייסדים מוטמעים בנו באופן תלמודי, וככזה הוא חסר בקורת ועדכון. אני מרגישה שחובתנו היא לבחון איך הידע שאנחנו נושאים יהיה רלבנטי לשיח הטיפולי העכשווי ולמטופל של היום. את זה אני דורשת מעצמי וארצה להדגים בהרצאה זו.
אתם – מכירים את העולם הנוכחי, תצטרכו לכוון לכך שאנחנו, הבכירים, המורים, נתאים את הידע שלנו לצרכים שלכם, למה שאתם זקוקים לו, למציאות שאתם פוגשים, לקשיים שבהם אתם נתקלים, לא שאתם תתאימו את עצמכם לשפת העבר.
הדגמת האנכרוניזמים של התרבות הטיפולית:
אביא שתי דוגמאות שתראינה כיצד רוח העבר הפסיכואנליטי (ופסיכולוגי אחר) משתחזרת בתרבות הטיפולית העכשווית, בשעה שצריך לעדכן אותה:
1. "חסך ועבריינות" – בימים אלה יצא לאור בשם זה ספר מאמרים חדש של ויניקוט, שכתב על חסך ועבריינות בשנות החמישים של המאה הקודמת. צריכה להישאל השאלה: מה המטרה? אם מדובר במחקר פסיכואנליטי היסטורי זה דבר אחד; אולם אם מדובר בהנחיות לטיפול – לפנינו תזה אנכרוניסטית ומטעה, הגורסת שחסך הוא ליבת העבריינות; היא תבזבז זמן ואנרגיה של אנשים צעירים, שרוצים ללמוד כדי להזין את הפרקטיקה שלהם ונאבקים על פרנסתם. אם ברצוננו להיות רלבנטיים (ולא רק סוגדי ויניקוט), צריכה להישאל השאלה: מהי העבריינות של ימינו? האם למי שפעיל בשחיתות ציבורית ושלטונית (לאולמרט, למשל?) היה חסך בילדותו? זה נשמע כמו קריקטורה של המקצוע, כשהפסיכולוגיה צריכה אולי להאיר את עיני הפרט באשר לחמדנות השלטונית והאישית.
או, בעניין אחר: מכיוון שמתקיימת כיום תקשורת פתוחה ברשתות החברתיות, ואנשים נעים באמצעותן בין זמינות לבין חשיפה לסכנות האורבות דרכן לפרטיות, הרי ש'עבריינות' יכולה להתקיים בהעלאת תכנים פרטיים ברשתות החברתיות וחשיפתם או בהאקריות. האם האקר או המצטלמת בעירום באינסטגרם הם עבריינים? האם יש להם חסך? בלי עדכון ודיון במהות עבריינות בזמננו ואיך חסך אישי משפיע, אנו, הפסיכותרפיסטים והפסיכולוגים, נתקשה להתנהל. וכך הוא אם לא נשכיל לשתף פעולה עם סוכני חיברות אחרים או נדאג להבהיר לעצמנו מהן הסכנות הממשיות ואלו מהן נראות לדור העבר כסכנות, וכיצד לדאוג ולהגן במציאות הקיימת.
2. נפנה ל"פרנצי וטראומה" – נושא סידרת הרצאות המוצעת כיום, כראיה נוספת לאנכרוניזם בתרבות הטיפולית. מאמרים של פרנצי על טראומה נכתבו בשנים 1930-2. ברמה התיאורטית, פרנצי כתב, למשל, במאמר מ-1930 שטראומה גורמת לפרגמנטציה שאחרי שהטראומה נגמרת – מחלימים ממנה. ניתן לומר שהיום הספרות על דיסוציאציה ותופעות נפשיות אחרות במקרי טראומה ופוסט-טראומה היא יותר מפותחת. ברמת הפרקטיקה, צריכה להישאל השאלה: מהי טראומה כיום? האם פרנצי היה קולט את התגובות למבצע 'צוק איתן', במקרה האונס של נערה בת 15 שיצאה לרכב על אופניה, בטראומות המצטברות של צעירים חסרי דיור קבע? מעבר לכך, ישנה כיום פרגמנטציה בחיים, שהיא הוויה, והמטפל צריך להכיר בה ולהכיר את מחיריה.
המסקנה: יש מקום לכבד את האבות אך לא לסגוד להם. כמטפלים נפנה לתיזות שלהם אולי כהשראה לטיפול, אך לא כתכתיב לטיפול.
משפות הגוף אל שפת הטיפול :
1. העמדה לגבי נוכחותו המתבקשת של הגוף במרחב הטיפולי כיום - מתגלמת ב'שפת הגוף הבין-סובייקטיבי' שאותה אני מציעה (בעיקר בספרי 'שפות הגוף') כשפת הטיפול הבסיסית: המטפל והמטופל כיחידים וכזוג הם סובייקטים, בעלי נוכחות נפשית וגופנית (EMBODIED SELF AND EMBODIED PAIR), המקיימים שיח הדדי. האחד הוא סובייקט בעל סמכות בתחומי חייו אך בעל בעיה ומצוקה, והשני – איש המקצוע שמשלמים לו. במילים אחרות, המטפל ייבטח ב'שפת הטיפול שלו' – בנכונות ובמחויבות שלו, כשהוא ביקורתי, בוחן את עצמו וגמיש בהתנהלות ההדדית.
2. את 'שפת הגוף הדיאדי' (ואת 'שפת הגוף היצרי') אני מציעה כשפות הנותנות מקום לרוח האבות הפסיכואנליטיים כהשראה ולא כתכתיב. אדגים זאת דרך דיאלוג עם יישומי מקדוגל וויניקוט. ערכם בתובנות מפתח שלנו הוא רב, אלא שהנחות היסוד שהנחו את הברית הטיפולית, תנאי החיים והשיח הנדרש בשדה הטיפולי השתנו. יתרה מזאת, שניהם לא היו מעלים בדעתם שניסיון לחקות אותם יהפוך לתו-תקן למפגש טיפולי חי.
3. אציג את יחסי הגומלין או המארג בין שפת הגוף הבין-סובייקטיבי ושפת הגוף הדיאדי: כיצד לקיים שפה טיפולית 'אישית', שבה רוח האבות מאירה אספקטים בהתנהלות הטיפולית, אך כדאי להשתחרר ממרותם כדי לקיים התנהלות טיפולית חיה.
'להכיר את שפת הטיפול שלי': מדובר במחויבות אישית וטיפולית להתבונן בעצמי, להתעניין בעצמי ובמה שמפריע לי ולא לטשטש את ההתבוננות העצמית דרך הצמדות לתיאוריה. אנו מכירים התנהלות טיפולית זו כהעברה נגדית (המרתית או בגוף), שמשמעותה היא להקשיב לעצמי בחיים ולעצמי בנוכחות המטופל. מכיוון שהפסיכואנליזה הפכה, בין שאר בעיותיה, לבעלת קולות וזרמים רבים ומצטברים המציפים את המטפל, צריך למצוא את הליבה הטיפולית (למשל, כפי שגורס בולס, 2009): להתמקד בתנאים הבסיסיים הדרושים לטיפול - שהמטופל יבטא את עצמו בנוחות והמטפל יקשיב לו. ואז נשאל את עצמנו: ממה ומתי ההקשבה שלי כמטפל נפגעת?
לבעיה טיפולית שכיחה 'בקשב' המטפל שבה נתקלתי בהדרכות רבות קראתי 'הפיל בחדר הטיפול' או נקודות של קשיי ההקשבה אצל המטפל. מטפלים ביקשו ונעזרו להתעניין בעצמם כשהכישור הבסיסי שלהם כמטפל "נתקע". הקושי בא לידי ביטוי בכך שמטפלים הוזמנו ונענו בצימאון לתאר נתוני חושים אגורים ולא מעובדים אצלם: מראות שראו ו'תקעו' אותם בזמן הטיפול או רדפו אותם מאז (מטופלת בעלת חזה מופגן, מטופל המחטט בין אצבעות הרגליים שלו, המטפל או המטופל שרואים זה את זה מחוץ לחדר הטיפול ולא יודעים כיצד לנהוג), צלילים ששומע (שאלות שהמטופל שואל). בסיס תיאורטי שמשמש אותי בהתנהלות במצבים אלה והסברתה הוא, למשל, התיזה של ביון: להיות בביתא (להיות 'תקוע' בחוויה חושית) ולשלב בה את אלפא (להיות מסוגל במקביל לעיבוד ומחשבה) דרך ההדרכה, למשל.
בלי השילוב הזה ההקשבה נפגעת כשאנו תקועים עם חוויות שלא עיבדנו ומפריעות לקשב, או עם עולמות תוכן שהמטופל מביא ולא די ברורים לנו. במישור האישי, המטפל ישאל את עצמו: מה מפריע לי בדיאלוג הפנימי או עם המטופל? ההפרעה בקשב המטפל מתקיימת לעיתים קרובות דווקא בגין 'עננת האבות' – החשש לא להיות 'מקצועי', איך צריך, מה היו 'אבותי' עושים. נראה עתה את ההקלה שההזדמנות והנכונות להעלאת חוויות 'תקועות' (בגוף) – את 'הפיל בחדר הטיפול' - מביאה למטפל, ובעיקר כיצד חלק נכבד בתקיעות ובהפרעה לקשב בטיפול נובע מ'עננת האבות'.
שתי דוגמאות מתוך הדרכה :
כדי להדגים את ההתכתבות בין שפת הגוף הדיאדי (הפעם התכתבות עם מקדוגל וויניקוט) ושפת השיח האישי/ההדדי (הבין-סובייקטיבי), הנדרשת כיום.
1. דוגמא מתוך הדרכה (קבוצתית): סיפור הגוף – מחלתו ושאלותיו של המטופל וקשיי המטפלת שלו (דיאלוג של שפת הטיפול האישית בעיקר עם תפיסת מקדוגל).
בסמינר שקיימתי באחת מהתוכניות לפסיכותרפיה הביאה תלמידה מקרה של מטופל שלה - איש מקצוע בכיר באמצע שנות החמישים שלו, שפיתח מחלה. הוא מרבה לשאול אותה שאלות, מתלונן על כאבים שמחייבים אותו להישען על הקיר, לשכב על הרצפה, להתלונן על כאביו. הדיון בקבוצה נסב סביב השאלות שלו. והפרשנויות היו: הן חודרניות, מעידות על תלות, התנגדות, רגרסיה.
קשייה של המטפלת: השאלות של המטופל; שאלותיו, בין השאר הן האם התנסתה בעצמה בחולי.
הדיון בסמינר: שאלות המטופל הוצגו כדרך תקשורתית לאדם שאינו רגיל לאינטרוספקציה; כדרך שלו לבנות עולם פנימי דרך הסובייקטיביות של האחר (המטפל) במרחב פוטנציאלי (בין עצמי ללא עצמי, ע"פ ויניקוט). הבחנות המשתתפים שנגעו להבנת מטופל במושגים של הזדהות השלכתית – מה במה שאני/המטפל מרגיש ש'מושלך/מופקד' על ידי המטופל בי ואצלי (ע"פ קליין, ביון, אוגדן) – היו מוטמעות בהם ונהירות להם.
אבל אתגרנו והרחבנו הבנה זו סביב 2 נקודות: 1. מטופל בשנות החמישים לחייו שהוא איש מקצוע רציני המגיע לטיפול אצל מטפלת בשנות השלושים לחייה זכאי לבחון את 'העיסקה' הטיפולית שלו. המטפל אינו יכול לכנות את שאלות המטופל רק כהשלכה, כסימפטום של פחד מתלות או רגרסיה, אלא הוא צריך להיות מוכן גם לשיח יותר שוויוני ומכבד. 2. המטפלת, שחשה נוח עם המטופל והתאמות שדרש ממנה: לעמוד, לשכב על הרצפה, לדבר על כאביו הפיזיים, הרגישה דווקא לחץ מן המדריך שלה, שגרס דבר שטות: ש"קודם צריך להתייחס לגוף, כי במקרי הפסיכוסומטיקה אין עדיין רישומים בנפש", כפשוטו.
בסמינר, הן הלגיטימציה לבטויי הסובייקטיביות של מטופל זה (הנקודה הראשונה) לקבל את היכולות התקשורתיות הסובייקטיביות (השאלות) שהיו לו כאדם, והן החרות ההתאמתית שהמטפלת אפשרה לעצמה תוך כדי דיאלוג פנימי לגבי הצרכים הדיאדיים והאחרים של המטופל (הנקודה השניה), שהיא תעזור לו (גם דרך השאלות) לבנות שפה פנימית - הקלו עליה. ובגדול – שהיא בסדר ולמטופל יש אמון בה.
הדיאלוג שנבנה בין שפת הטיפול האישית ושפת הגוף הדיאדית ע"פ מקדוגל (וויניקוט) הוכיח את היעילות במחשבה על ההפקדה והמרחב הפוטנציאלי שנוצר בטיפול. אבל השחרור מן ההצמדות למחשבה ש'דיבור דרך הגוף' הוא 'פיצול מלא בין הגוף לנפש אצל המטופל', כשבמציאות היה שיח משולב - שחררו את המטפלת באופן ניכר. היא נראתה כמי שנשמה לרווחה, שהמצפן האישי שלה התאפס. מה שהודגם כאן הוא שחשוב לאפשר למטפל חופש מעננת התיאוריה ורוח האבות; רוח יחסי אובייקט והאבות שופכת אור ומספקת תובנות, אך תורמת גם חוסר בטחון אישי.
2. דוגמא מתוך הדרכה (קבוצתית): סיפור הגוף - גבולות מטושטשים שחשה מטפלת עם אם צעירה זמן קצר לאחר הלידה (דיאלוג של שפת הטיפול האישית מול ויניקוט).
אביא אספקט מתוך הדרכה זו. המטפלת מציגה את המטופלת שלה במילים אלו:" אישה מדהימה, רגישה, מלאת אנרגיה, התבוננות עצמית, עברה טיפולים (נפשיים) רבים"; היא מתעקשת על הפגישות, מתארת עצמה כנמצאת ב'מוד' של הישרדות: לא ישנה, כל הזמן רצה. בטיפול: רוצה לקבל לשתות. שואלת: "יש לך משהו לאכול?".
ה'פיל בחדר הטיפול': מה שמציק למטפלת, שבקשה להציג את המקרה הזה בקבוצה הוא שהיא מרגישה שמטופלת זו מוציאה ממנה "רגשות אימהיים, שהיא צריכה להיות אימא, הגבולות לא לגמרי ברורים, היא מרגישה נסחפת", היא מכינה למטופלת שתייה ומתייסרת.
הדיון בקבוצה מעלה כמה קולות:
1.המטופלת זקוקה למשהו פיזי, לאחזקה פיזית.
2. המטופלת במצב של PRIMARY MATERNAL PREOCCUPATION (לפי וויניקוט) - ולכן לא לתפקד באופן פונקציונלי. משמע, המטופלת מעבירה למטפלת את ההצפה שלה, וזה מבהיל (גם את הקבוצה, כפי שמסתבר בסיום הפגישה) ומהותי.
הקול היותר חזק הוא בזכות הרגרסיה לתינוקות, תוך ציטוט מוויניקוט לגבי ה'מוד' המתמסר רגשית לתינוק. דווקא המאבק הוא עם הקול שמספק את הצרכים, וחושב עליהם. המטפלת מעלה כמה אסוציאציות אישיות תוך כדי השיח בקבוצה, שמאפשרות לה להבין דברים על התערבותה, שאותם לא חשבה במרחב עם המטופלת, ועכשיו הם עלו. משתתפת פעילה, שמבטאת את הקול הגורס להימנע ממשהו פונקציונלי, כמו משוחחת עם עצמה: גם אני עושה דברים ממשיים כשמטופלות באות עם תינוקות. בדיאלוג בקבוצה יש מי שאומר: "גם ויניקוט סיפק צרכים ממשיים למרגרט ליטל", כהרשאה לעשות משהו פונקציונלי עבור אם זו בטיפול.
הנקודה להתבוננות: כיצד חגה עננת ויניקוט מעל הדיון? הפלוס שהיה כרוך בהשראתה היה הבנת היכולת להזדהות עם המצב הרגשי של 'חסר הגבולות' של המטופלת וזיהויו כ'הזדהות השלכתית'; תובנה זו עוזרת ומרגיעה את המטפלת. אולם המינוס שב'עננת ויניקוט' התבטא בכך שהרשאה להכין לה שתייה, כפי שהמטופלת מבקשת - נתקלת ביותר מעצורים ואשמה בקבוצה (למרות שגם ויניקוט עשה זאת). התערבות שלי: אפשר וצריך לעשות דברים בטיפול, אבל לחשוב עליהם, למשל כביטוי לצורך הנוכחי של המטופלת בדאגה לצרכים הבסיסיים שלה ולגיוס משאבים נחוצים לה. השחרור וההקלה של המטפלת היו כשהבינה שב'רגרסיה'/ההצפה שהיא הייתה שותפה לה - היא לא 'התדרדרה' אלא התגייסה לאקט הפיזי, שהטריד אותה והביאה להציג את המקרה.
'ההתמסרות האימהית הראשונית' איננה הנגדה לפונקציונליות, "לעשות שתיה" היא מחווה אנושית, שפסיכולוג יכול לחשוב עליה. אבל החשש מלא להיות 'אנליטי' או 'מקצועי' דיו דרך מחוות וההזדקקות לאישור האבות לפעולה הנאותה ('גם ויניקוט הכין למטופלת שתיה') – הן מגבלות שצריך לשחרר את המטפלים מהן. הקבוצה כמו הפרט משקפת גם את יכולת ההקשבה וההכלה וגם את קשיי ההקשבה שתיארנו.
דיון: כשתחושת טשטוש הגבולות עוברת עיבוד בהדרכה קבוצתית – מתוסף לה בדרך כלל מימד של תובנה ורפלקסיה. אולם הדוגמאות שהבאנו מראות כיצד גם בפרט וגם בקבוצה רוחם של 'אב' ו'אם' גם מעשירה וגם משתקת את המצפן האישי. הבחנתי המצטברת היא כי ככלל, המטפל ה'נבלע' בתיאוריה (ברוח העבר) עלול להפוך למי שיאמר: "אני מרגיש ש...ויניקוט אמר" . הספונטניות הטיפולית וההתבוננות העצמית שלו עלולות להבלם.
במקרה של הצמדות שכזו לתיאוריה מצד איש המקצוע יתפתח פיצול אפשרי בין השכל שלנו ובין הפסיכוסומה. וכך יתחולל קצר: המטפל יתרחק מלבחון את עצמו ומלהקשיב ולהתעניין בעצמו ובתחושותיו, כולל בתחושות הגופניות. לדוגמא, מטפל יכול לספר על "פריצת הדיסק שלי", אלא שבסיפור גוף שכיח זה וגם בסיפורי גוף או תחלואים אחרים של מטפלים ניתן לראות, לדאבוני, שאנחנו המטפלים מפצלים כאב בגוף שנמסר לטיפול רפואי 'רציני', ונמנעים מלחשוב עליהם כביטוי למה שמתחולל בנו. אנחנו מקיימים פיצול שכזה למרות שלרוב אנחנו בטוחים שאנחנו קשובים, אך בלי משים למדנו 'להדביק' הסברים תיאורטיים לתחושות האישיות שלנו ותשובות מוכנות מראש לשאלות שצריכות להישאל על ידינו לגבי עצמנו. חשוב לי להאיר את ההצמדות לתיאוריה כאספקט של "האדרת האבות/העבר" כדי שנוכל גם לשקם את היכולת להקשיב לעצמנו וגם להתנהל ברוח הקשר והזמן.
לפיכך, הצעתי היא שנאמץ שפת טיפול אישית והדדית (בין-סובייקטיבית) - כמהות ואת שפת האבות - רק כהשראה ותוך התאמה.
בנימה זו אסיים את הרצאתי: זכרו! העתיד בידיכם, אתם תטפלו במטופלי העתיד. לתלמידים שלוחה ברכתי לשנה פורייה בה תשמיעו את קולכם וצרכיכם, ולבוגרים – שתצליחו לגייס אותנו אליכם ולא להפך. ולעמיתי הבכירים - זה כיף גדול להשתחרר מדוגמות לטובת אחריות אישית וללמוד על העולם המשתנה דרך תלמידינו ואיתם.








עוד בבלוג של ד"ר ניצה ירום

שיח טיפולי אמין ברצוני לראות בפוסט הנוכחי המשכו של פוסט קודם המוקדש להקשבה נכונה כליבת הטיפול. אחרי...
ליבה טיפולית: הקשבה נכונה בפסיכותרפיה העכשווית עולה לאחרונה שוב הבחירה בין שתיקה לדיבור כמהות טיפולית,...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עוזיה הלויעוזיה הלוי26/11/2014

תודה על ההתייחסות.. ההבהרה היתה טובה ונחוצה.
כאדם שעושה את ראשית דרכו בעולם הטיפול, זה היה מעשיר מאד, ואפילו העקיצה על 'סוגדי ויניקוט' היתה במקומה...

שוב תודה.
עוזיה.

דר ניצה ירוםד"ר ניצה ירום26/11/2014

תגובה להערתך. עוזיה שלום,
תודה על תגובתך.
ברצוני להעמיד את נושא 'החוקים והגבולות בטיפול' שאותו העלית - בקונטקסט הנכון.
הפוסט שכתבתי -"אתם העתיד" - מיועד לפסיכולוגים ופסיכותרפיסטים שלומדים ולמדו מודלים של נפש האדם ודינמיקות הנפש והקשר האנושי והטיפולי. לאנשי מקצוע אלה אני קוראת, מניסיוני הרב, להיות ערים לעובדה שאי-אפשר לשים בחזית המפגש עם אדם אחר - המטופל - תאוריות, חוקים וגבולות בטיפול. כשאלה בחזית, כמקור לציות - זה משתק את המטפל. אין מאמרי זה מיועד לאדם מן הרחוב שיעשה כעולה על דעתו וזה יחשב כ"שפת הטיפול האישי". עבור איש המקצוע "שפת הטיפול האישי" היא התנהלות ספונטנית שהוא חושב עליה - עם המטופל, כשידע אגור בתרמילו, ומשמש אותו להשראה ולבחינת אופציות.
בברכה,
ד"ר ניצה ירום

עוזיה הלויעוזיה הלוי23/11/2014

זה היה מאד מאד מעניין.. עם זאת, את מסתכנת בהסתמכות יתירה על שפת הטיפול האישית. לא בכדי נקבעו כללים וגבולות, והפרה מוגזמת שלהם בשם חירות שפת הטיפול האישית עלולה לפגוע.

ושוב - זה היה מרתק. שמחתי מאד לקרוא ולחשוב.