פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Adam Hillman
Adam Hillman ©
זכור אותי
פרס נובל לפרופ' שכטמן והרשעת הנשיא קצב: השלכות לתרבות הטיפולית

פרס נובל לפרופ' שכטמן והרשעת הנשיא קצב: השלכות לתרבות הטיפולית

ד"ר ניצה ירום | 24/12/2011 | הרשמו כמנויים

פרס הנובל לפרופ' שכטמן והרשעת הנשיא קצב: השלכות לתרבות הטיפולית
ברצוני להתייחס לשני אירועים קוטביים שהתרחשו החודש, שהשלכותיהם יכולות להיות רבות משקל הן מבחינת התודעה הציבורית והן מבחינת התרבות הפסיכולוגית/טיפולית.
האירוע הראשון: זכייתו של פרופ' דן שכטמן בפרס נובל: הישגו המכובד מאד של פרופ' שכטמן הוא חגיגה שלו, ומקרין על הקהילה המדעית ועל כולנו.
פרופ' שכטמן סיפר לגבי ההיסטוריה של דרכו המדעית, שבגינה זכה בפרס הנובל: פריצת הדרך שלו נעשתה כבר לפני 30 שנה, אלא שהממסד המדעי דחה אותה כי היא סתרה את הפרקטיקה המקובלת. כתוצאה מדחייתו על ידי הממסד, הוא הוגלה מקבוצת המחקר שלו . רק אמונתו בדרכו היא זו שאפשרה לו להתמיד במחקר שלו ולדבוק בתגליתו. רק עם מותו של פרופ' ליינוס פולינג, זוכה פרס נובל בכימיה שייצג את 'הממסד הישן' - יכלה הקהילה המדעית לראות כפריצת דרך אפשרות שקודם איימה עליה ונדחתה על ידה. התמדתו של פרופ' שכטמן המבודד היא שאפשרה את ההישג המדעי, שפרס הנובל היה החותם המכבד אותו.
פריצת הדרך המדעית של פרופ' שכטמן היא בתחום מדעי הטבע, אשר בהם העובדות האמפיריות קובעות את התיאוריה, ואם הממצאים האמפיריים אינה תואמים את התיאוריה – התיאוריה נפסלת. הממסד המדעי קיבל את המודל החדש ששכטמן גילה ושינה את התיאוריה על פיו.
כל ממסד שומר על עצמו, ומשתמש בכוחו כדי לקבוע כללים להכשרה, הכרה, הצטרפות לקהילה, שיטות להוכחה ופרסום של ממצאים ומסקנות. פרטים או קבוצות זקוקים לכללי הממסד כדי לזכות בהכשרה, בהגנה, ביוקרה וביכולת להצטרף לממסד. מסתבר שבעלי סמכות בממסד יכולים למנוע ולפגוע באמת מדעית. פרופ' שכטמן הוכיח שהפרט המאמין באמת שלו נדרש לעוז רוח, לאמונה בתגליתו ולהתמדה בעמדתו הביקורתית עד ההכרה. נראה שכדי שהממסד לא יקפא על שמריו ויפגע באינטרס שלשמו התכונן, והפרט לא יצמצם את יכולותיו לכדי ציות בלבד – נדרשת מהפרט נקיטה של עמדה עצמאית.
בפסיכולוגיה הטיפולית המפגש בחדר הטיפולים הוא ההתנסות האמפירית, אלא שכל מפגש בין מטופל למטפל הוא ייחודי וכמעט אינו מדיד. כאן באה התיאוריה באמצעות הספרות המקצועית כדי לספק הכוונה והשראה למפגש הטיפולי, אך אינה יכולה להכתיב אותו משום שהפרקטיקה חיה ואינה מוכתבת על ידי פרדיגמה המוכנה מראש. בפועל אנו עומדים כיום מול מציאות שבה התקבעה תיאוריה מנחת טיפול, ההולכת ומתרחקת מן המטופל. היא מתמלאת בדימויים פיוטיים ובמטפורות, שאותם 'מלבישים' על המטופל, במקום להתעניין בביקורות ומחאות של מטופלים ומודרכים, ולהקשיב לקולם בפועל. עצם מושג 'המטופל' הוא מושג שמטפלים משתמשים בו – לא 'המטופלים'.
עמדה ביקורתית הינה חובת הכלל והזדמנות לציבור הפסיכולוגים בראשית דרכם המקצועית כדי לעדכן את התרבות הטיפולית וההדרכתית שהם חשופים לה. האחרונים משמיעים לאחרונה (באתר זה) זעקה שקולם אינם נשמע על ידי הממסד הפסיכולוגי. אלא שמחאתם חייבת לצאת מן הטווח הצר של התמרמרות (מוצדקת) על יחס פטרוני ומזלזל באשר לתהליך ההתמחות ולבחינת ההתמחות של הפסיכולוגים הקליניים - ולהרחיב את האופק: יתכן שגם ציבור המטופלים זוכה ליחס הפטרוני והמזלזל שהם מתלוננים אליו.
לדאבוני בשטח אנו רואים שכאשר הצעירים מצטרפים לממסד – הם מאמצים את הז'רגון התיאורטי הרווח ואת הנטייה שירשו ממחנכיהם, ומאבדים את העמדה הביקורתית, שהיא קריטית לאדם חושב ומוסרי, ובמיוחד בחובה מקצועית כלפי מטופל המגייס תקווה, מאמץ וכסף וראוי לתמורה הולמת.

האירוע השני: להבדיל באלפי הבדלות הייתי רוצה להצביע על הלקח הנלמד מפרשת הרשעתו של הנשיא קצב: עם פסק דין זה נפל דבר בישראל. לכאורה קצב נידון על עברות מין. מפסק הדין ניתן ללמוד לא רק שמעתה זכותו של אדם (זכותה של אשה) – לגופו/ה. אלא יתרה מכך, אין אדם רשאי להסיק את כוונתו, רצונו או הסכמתו של האחר ואין לכפות עליו דעה או מעשה.
ניתן ללמוד מכך שמעתה החוק אוסר עלינו לפרשן את זולתנו והנורמה דורשת שלא נקיש ונכפה כוונות, שנכבד את קולו של האחר, גם אם הוא אישה, ילד, או מיעוט כלשהו. הורים נקראים להיזהר בנטייה הרווחת לפרשן את ילדיהם, להשתיל בהם כוונות, פרשנויות שגויות של חוויותיהם (ראה 'זיהוי שגוי' אצל אוגדן) או לבטל פרשנויות שילדיהם העלו מעצמם (ראה 'הפנמה עקורה' אצל בולס).
אנו המטפלים נקראים לחשוב מחדש על כך שכל אחד משני השותפים במרחב הטיפולי ייקח בעלות על קולו שלו. הפסיכולוג ייקח בעלות על קולו ויציע את קולו ואת פרשנותו למטופל, באם ירצה בכך. ואילו המטופל הוא זה שידבר מתוך נעליו. מה שחשוב הוא (כלקח אפשרי מפסק הדין הנ"ל) - שנתחנך לתת כבוד לקולו ולכוונתו של האחר, ולא נניח הנחות או שנתאהב במטפורות ומושגים שיראו לנו פיוטים דיים כדי שנאמין שאנו אכן 'מדברים מתוך נעליו' של המטופל, ולא מפרשנים אותו לפינו ולפי התיאוריות שהפנמנו.
המטופל הוא דמות אוטונומית. אין לפרשן אותו ואין לכפות עליו פרשנויות. אין ליחס לו את רגשותיו ודימויו של המטפל. המטפל לא 'ישן' את 'שנת' המטופל ולא 'נבהל' את 'הבהלה' של המטופל – המטפל ישן בטיפול וחש בהלה מסיבותיו שלו.



עוד בבלוג של ד"ר ניצה ירום

הגוף הנשי למי שייך גוף האישה? אני רוצה להתחיל את הדיון בגוף הנשי סביב תמונה – גופה העירום של שחקנית...
למה ההכרות העצמית היא הכרחית בטיפול? פרויד, במאמרו "על אנליזה 'פרועה'", גורס שהמטפל בהשראה פסיכואנליטית...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מטופלת בעממטופלת בע"מ3/1/2012

פוסט חשוב וכ"כ נכון. הייתי מצפה לראות יותר תגובות לפוסט כזה, שבוחן בעין ביקורתית את המצב בשטח ומציב מראה בלתי מתחסדת מול התנהלות נפגמת של אנשי אקדמיה ואנשי מקצוע. התנהלות שלא בהכרח מקדמת ומשרתת לטובה את המטרות המוצהרות ואף באות בסתירה עימן.

אירית הלפריןאירית הלפרין29/12/2011

תודה לניצה. אני מודה לניצה על מאמרה ומסכימה מאוד עם דבריה. הרבה יותר קשה לראות את הדברים כך ולא לשים התוויות ולהתרחק על ידי שימוש במושגים קליניים ומטאפורות. גם אני מרגישה שזוהי חובתנו כמטפלים לכבד את החד פעמיות של כל מטופל וכל מפגש ולהקשיב באזניים פתוחות באמת ללא מובן וללא מוכר. האמץ נדרש כדיי להשאר בחד פעמיות
ולכן כנראה אנו בורחים לעיתים לתבניות שנדמות לנו מסדרות את הכאוס. תפקידנו הוא להעיז להשאר בכאוס ולהחזיק את נר התקווה המשותפת להבנה משותפת של הבלתי ידוע.