פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
הבנות של אלה משם. עריכה אסתר פלד

"הבנות של אלה משם". עריכה אסתר פלד

פרופ. עמיה ליבליך | 28/7/2018 | הרשמו כמנויים

.
מודרכות קבוצת הכתיבה שלנו (של חוה רימון ושלי) קנו לנו כמתנה לפני שיצאנו לפגרת הקיץ את הספר הזה, שיצא לאחרונה. כותרת המשנה שלו "הדור השני: סיפורי חיים" הבטיחה שלפחות לי יהיה ספר זה משמעותי ביותר. ואכן כך היה.
במשך שלושה שבועות קראתי בפרקים את הספר הזה, מגלה את הסיפור המיוחד והסגנון האישי של כל אחת מחמש הכותבות (אסתר פלד היא אחת מהן), שלכולן קשר מקצועי כלשהו עם עבודה טיפולית ו/או עם תורת הספרות. נושא הכתיבה האוטוביוגרפי של כל אחת מהחמש הוא החיים וההתפתחות במשפחה החיה בארץ, שבה אמא ניצולת שואה, ולפעמים גם אבא. לספר הקדמה ודיון שכתבה העורכת.
כבר חטאתי באי דיוק. אני משתמשת בביטוי השחוק והפורמאלי ניצולי שואה, והשאלות הקשורות באיך מגדירים אותו ועוד יותר את "הדור השני", כל מיני מונחים שמרוב שימוש איבדו את חדותם: המצב הכלכלי של ניצולי השואה, למשל, או זכויותיהם בישראל וכמה מהם חיים עדיין כאן. פלד משתמשת במילים יותר טובות "אנשים שהיו בשואה". הם נשארו אנשים, אינם ניצולים או שרידים, לא רק. הם היו בשואה. ועכשיו הם כאן, על דפי הספר הזה שכתבו בנותיהם.
הדבר הראשון שעולה בדעתי בכתיבת סקירה זו הוא שהסגנון של כל החמש הוא כאוטי. כמעט לעולם אין מוקדם ומאוחר בנרטיב. כאילו ממד הזמן אינו פועל, אינו רלבנטי. גם המרחב הוא תמוה, מתרחש כאן ושם, לסירוגין, ישראל ואירופה, היום ואתמול, כמו במצלמה קופצנית מתעתעת. הדמויות המופיעות בטקסט הכתוב - מלבד המספרת, שקושרת את כל זה איכשהו לחבילה אחת - בני המשפחה שנמצאים ואלה שניספו או נעלמו, שהכירו אותם או ניחשו עליהם, בהרכבים המוזרים והסודיים שביניהם, כל אלה עולים על הבמה ויורדים ממנה כאילו כרצונם שלהם, ולא כרצון המספרת, הנגררת אחריהם בלא שליטה. מי היה "שם", מי נמצא עדיין בין החיים ומי חסר, ומה הקירבה ביניהם? כך, למשל, הסבא האהוב (הלא ביולוגי) של אסתר פלד מסתתר אי שם מאחורי הבמה, שב ומופיע בסיפור, כאילו נדחף מעצמו, ושוב נעלם. האסוציאציה מעלה אותו או את רוח הרפאים שלו כמו אוב, קודם אל הכותבת, וממנה אל הקורא. ובאמת כך ראיתי את הספר – כמו במה, שמאחוריה ירכתיים ענקיים ובסופם חשיכה גמורה, ומן 'אחורי הקלעים' האינסופי הזה מופיעים כל פעם אנשים או אפיזודות, תפאורות ארמונות או צריפים, ארובות ומקלחות, ומי-יודע-מה עוד. הכותבת צופה בדמויות, שהן כביכול שלה, ובמה שאירע להן, ויודעת-לא-יודעת את נפשה. את זה אני רואה על הכתב. ואת היתר אני מנחשת, ויודעת שהניחוש הזה הוא אפס קצהו של הסיפור, קצה הקרחון.
כי בעצם אין סיפור, למרות הניסיון האינטליגנטי של אסתר פלד לכתוב כמה עמודים של דיון מסכם. אולי מה שהספר הזה מלמד, מה שהשואה עשתה, מה שהטראומות הבלתי נתפסות הללו הנחילו לאישיות הבנות והאימהות, הוא שאין בעצם סיפור מסודר, כמו שקוראים לזה באקדמיה - סיפור קוהרנטי. וכל הכבוד להן שכתבתו אותו כך, כפי שהוא, או בקירוב לזה, ולא הכפיפו אותו לסדר על מנת שהייאוש ייעשה יותר נוח.
בעצם הרושם הזה תואם את מה שכתבה פלד בסיכום הספר, שקראה לו הכללות אפשריות: "רבים מהורינו לא ניסו לעטוף את החוויה במילים ובשמות, אלה השותקים. כשלעצמי אני חושבת שאמנם יש הבדל בין הלא-מדברים למדברים, ובין הילדים שהוריהם דיברו או שתקו, ובכל זאת לא בזה המדובר; לא בזה המדובר ולא בזה הלא-מדובר" (עמ. 340).
מה שמפליא שמעבר לכאוס מצליחה אסתר פלד להגיע לאיזשהו לקח כללי, אולי עבור הקוראים והלוואי שגם עבור הכותבות. בסיכום היא אומרת כי לכל אחת מהבנות היה תפקיד מול הוריה, תפקיד של איך להיות, איך לחיות, ובתפקיד זה כל אחת מהן כשלה. ובקטע האחרון של הספר היא כותבת: "ואולי ההודאה שלנו בכישלון היא שמאפשרת לכתוב את הספר הזה, שבמידה מסויימת שחרר אותנו מהתפקיד מרובה הפנים שנשאנו מאז ילדותנו" (עמ. 350). וכאן אני מזהה את נטיית הלב של כולנו, לסיים כל סיפור בהפי אנד, לפחות נחמה פורתא.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

לפני כשבועיים הופיע בעיתון 'הארץ' שיר שאיננו 'יוצא לי מהראש'. אני מעתיקה אותו בשלמותו: למשל ציפור מאת...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.