פליטים בעיני המצלמה
פרופ. עמיה ליבליך | 15/2/2016 | 3,875 צפיות | הרשמו כמנויים
הכל קורה כל כך מהר עם הטכנולוגיות של זמננו. אירועים מצולמים בזמן אמת ומופצים תוך דקות. צלמי עיתונות וחובבים מהרשתות החברתיות מתעדים את הקורה סביב העולם בכל רגע. הנתונים קיימים, גם אם לפעמים אני מתקשים לראותם ומפנים מבטנו הצידה.
בנמל יפו נפתחה לפני כמה ימים תערוכת צילום של מירב נאור ויינשטוק, ושמה בעברית "תלושים". כשאני צועדת סביב האולם הגדול ומתבוננת בצילומים הברורים, החזקים, על קירות לבנים באור הבהיר (גם כאשר נלקח בחשבון זמן הפיתוח, המיסגור וארגון התערוכה), אני חשה במשב ההווה המתרחש ממש עכשיו, שם ועכשיו, כאילו כאן. מול הכניסה להאנגר חליפות הצלה כתומות תלויות על עמודים, ומנגד נמצא, אכן, מציאותי לגמרי,אותו הים, הים התיכון. התמונה הראשונה מימין – צילום גדול של גברים עומדים עטופים בשמיכות אפורות, מעין שמיכות צבאיות של פעם. רק איש אחד באמצע בשמיכה כחולה. הקור הרטוב והתלישות נושבים אלי מהצילום. תאריך הצילום – דצמבר 2015, באי לסבוס ביוון. מישהו קיבל אל פניהם כשהם רועדים מקור ומפחד, מישהו עטף אותם בשמיכות.
אני עושה סיבוב מהורהר: המון אנשים, נשים וילדים דחוסים על סירת גומי, בחגורות הצלה כתומות, פניהם מאושרים. הנה החוף, הגענו! אבל ממול צילום של ילד בודד, יושב על צמיג ישן, בוכה על חוף אבנים. הוא מסתכל במים הכחולים. מאין בא? מה עזב, או שמא נעזב? ילד אחר יושב בקריסה מסתכל למרחק. ולאן הולכים מפה? צילום של ילדה זרוק על אבני החוף, אחת שלא הגיעה כנראה, וגם תמונתה הלכה לאיבוד בדרך. ליד מדורה אנשים עטופי שמיכות, פליטים תלושים, ביניהם כמה מפעילי אישראייד, יהודים וערבים, מתנדבים שאני מכירה מהארץ. הצילומים נערכו באי לסבוס ובאידומני. מירב הייתה שם וזה מה שקלטה מצלמתה.
צילומיה של מירב נערכו בשיתוף עם העבודה המאומצת שעושים מתנדבי אישראייד למען הפליטים המגיעים לאירופה בהמוניהם, עבודה החוצה דתות וגזעים, ומעמידה זה מול זה גם אנשים שמדינותיהם במצב מלחמה וסכסוך רב שנים. המפגש האנושי במצבי חירום מתעלה לעיתים על הפערים הפוליטיים שבינינו. זה מה שרואים כאן.
אישראייד, הפורום הישראלי לסיוע בינלאומי, הוא כיום הארגון ההומניטארי הגדול ביותר בארץ שפעילותו מתקיימת בחו"ל. הוא קיים למעלה מעשור ומספק עזרה ראשונה לסוגיה באיזורי אסון, באסיה, באפריקה ולפעמים אפילו בארצות הברית. בין היתר התפתחה באישראייד מיומנות מיוחדת במתן עזרה ראשונה פסיכולוגית לנפגעי אסונות טבע ואסונות מלחמה, אלימות משפחתית ומינית וטרור לסוגיהם. רבים מחבריי מתנדבים בהמשגת ההתערבות הרצויה האפשרית מעבר לשפות ולתרבויות, ובהכשרת עובדים מקומיים. הצעירים שבינינו – עוסקים גם בעבודה בשטח.
אני לא בקיאה באירועי היום. בעיתון קראתי כי חצי מיליון איש נהרגו עד כה במלחמה בסוריה והא"ום הפסיק לספור את הנפגעים. אלה שברחו, שמגיעים מתורכיה בסירות רעועות לאיי יוון, אחרי מסעות בריחה מסוכנים ביבשה ובים, מתקבלים על ידי מתנדבים שונים, והישראלים ביניהם. הצילומים ממחישים זאת יותר מאלף מילים. כפי שכתבתי כבר פעם בבלוג הזה, יהא מה שיהא הרקע המדיני והדתי של נדידת העמים שאנו חוזים בה, אין יהודי שליבו לא ירעד למראה מסעות הבריחה הללו של ילדים, נשים וזקנים, שצרורותיהם המעטים על גבם. אין ספק כי סיפור ההתנדבות של אישראייד בעניין הוא מקור לגאווה ישראלית.
