לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
ללמוד כל הזמן.

ללמוד כל הזמן.

פרופ. עמיה ליבליך | 2/2/2020 | הרשמו כמנויים

אני רוצה הפעם להקדיש את הרשימה שלי לשתי נשים שזכיתי לפגוש, שמה שמאפיין אותן טמון בכותרת כאן – ללמוד כל הזמן.
נתחיל מרות בן ישראל, שמתה בשבת, ולהלוויתה בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב אלך היום אחר הצהריים. רות השתתפה אצלי ב"קפה מוות" לפני שנתיים, והייתה מגיעה בנאמנות לכל מפגש במשך השנה. (עוד קודם לכן היכרתי את בתה, סביון, שמצטיינת במעשים טובים שלא כאן המקום לפרטם.) רות נהגה להגיע לביתי שביפו במונית, ירדה ממנה בצעדים מלכותיים, בלבוש צבעוני ומיוחד לה, ציפורניה עשויות בקפידה כך שכל ציפורן בצבע אחר. היא עלתה בלי קושי לקומה השנייה, ותפסה מקום קבוע על הכורסא ליד דלת המרפסת. כשסיפרה, כבר במפגש הראשון, בת כמה היא, לא האמנו. החיוניות שלה הייתה כה גדולה, ועלתה על זו של צעירים ממנה בכמה עשורים. ההתמצאות שלה בכל נושא, כולל ממצאים מדעיים אחרונים והטכנולוגיה העכשווית, הייתה פשוט מדהימה. בערנות מלאה השתתפה בכל מפגש כשהיא כמעט תמיד הראשונה להגיב ולחלוק עימנו מניסיונה הרב בכל נושא ונושא. והיא, כמו שכתבו בנותיה במודעת האבל, הייתה גם מאוד מצחיקה. היא צחקה למוות בפניו, למשל כשהראתה לנו צילום פורטרט שלה יושבת בחיוך גדול על מקום הקבר שרכשה ליד זה של בעלה, בבית הקברות הישן. אבל ברצינות – מה שלימדה את כולנו, הצעירים ממנה בשנים או בעשרות שנים, הוא שניתן להמשיך ולחיות חיים של לימוד והתפתחות עד הרגע האחרון ובכך להינצל מאי רלבנטיות ומהתנוונות הזיקנה. מאז שיצאה לגימלאות התחילה ללמוד לנגן בפסנתר והלחינה יצירות, רקדה ריקוד מודרני, חיברה סיפורים ושירים, למדה ציור גראפי על המחשב ותכננה לצייר את סיפורי המקרא, ועוד פעילויות במגוון של תחומים שלמדה מחדש. היא הייתה שחקנית מחוננת ופגשתי אותה גם בקבוצת בקריאה-בקול בחנות המקסימה "סיפור פשוט", בקרבת מקום מגוריה בנווה צדק בתל אביב. כל זה כמובן בתוספת למקצוע המשפט ובמיוחד דיני עבודה – תחום שבו הצטיינה עד לקבלת "פרס ישראל". אז ככה אזכור אותה: אישה עליזה שלומדת תמיד. כל שנה משהו חדש, כפי שאמרה.
ובמעבר חד לאורית סן גופטה, בת דור צעיר יותר, שהיא בחיים – ואני מאחלת לה חיים ארוכים! – והוציאה לאור לאחרונה ספר ששמו "מסעותיי בעקבות היוגה". את אורית ב'גופה' לא פגשתי, אבל אני מתרגלת יוגה כבר למעלה מ-40 שנה אצל מורים שונים בירושלים וביפו, לאחרונה אצל אחת מתלמידותיה הותיקות, מורן פזנר, שנתנה לי לאחרונה את הספר. הספר, כשמו כן הוא, מתאר מסע למידה לאורך כל החיים. היא מספרת על נסיעותיה, בעיקר בהודו, ממנזר למנזר, ממורה למורה, במהלך כל חייה כמבוגרת, ובכל מקום היא לומדת דבר מה, מתרגלת אותו, מפנימה ומלמדת אחרים – ואז יוצאת למסע נוסף. יוגה היא כידוע לא רק תרגול של הגוף. כל למידה מכוננת בה אבר נוסף של הבנה פילוסופית-רוחנית עמוקה. אנחנו האקדמאים, שלמדנו והתפתחנו כמעט תמיד דרך אוניברסיטה אחת במקום אחד, קריאה מרובה, ולפעמים מורה מיוחד שפגשנו בשבתון או בכנס כלשהו, כמעט תמיד ישבנו במקום וה"חומר" או לעיתים רחוקות ה"מורה" עצמו הגיעו אלינו ותרמו להתפתחות המקצועית שלנו. אומרים כי בפסיכולוגיה ממשיכים ללמוד כל החיים, וזה נכון. אבל לא נסענו שוב ושוב לחדש את הבנותינו במנזרים רחוקים. אורית, כמנהג הנוודים ההודיים, למדה תוך כדי תנועה ונדודים, בתרמיל על הגב ובשינה על הארץ. וככה היא ממשיכה. זהו סיפורה של אישה שבחרה בייעוד מסויים והיא נאמנה לו במלואו. גם היא לומדת כל החיים... עוד דוגמא נדירה.


עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

בשעה מאוחרת בלילה סיימתי לקרוא רומן ישן – משנת 1999 - של הרוקי מורקמי באנגלית. אבל הוא נמצא גם בעברית בשם...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.