לא כולם חושבים –חושבות כמוני

פרופ. עמיה ליבליך | 3/4/2023 | הרשמו כמנויים

התקופה הזו קשה לי, כמו לרובנו. כבר כתבתי על כך כאן. יש צד שבו אני תומכת בויכוח הקורע את החברה הישראלית, אבל מוכנה להודות שאני לא מבינה מספיק לא בתחום המשפט ולא בתורת הדמוקרטיה. לא הכל אני יכולה להסביר בצורה סדורה, הגיונית ומלומדת לעצמי או לאחרים. ההפגנה סוחפת, ההמון, ההתלהבות, הדגלים, והפנים המוכרות. יחד עם זאת, אני יכולה להקשיב למי שמתנגדים לעמדתי, (אם ידברו בצורה שקטה ולא מתלהמת) ואני יכולה להודות בפני עצמי: אולי הצדק איתם? או: בודאי הצדק בינינו באמצע, היכן שהוא.

מילדותי לא ידעתי להתווכח. אני זוכרת שבכיתה ח' ערכנו משפט ציבורי ליוסף בן מתיתיהו, יוספוס פלאביוס, על בגידתו בעם היהודי. המשפט התקיים באולם בית הספר, בפני כל התלמידים מכיתה ד ומעלה, וכל המורים. אני נבחרתי בתור הסניגור. קראתי ולמדתי, כתבתי לעצמי כתב הגנה על הנאשם לפי המקורות שהישגתי, הראיתי אותו לאבי המלומד, חזרתי עליו בבית לפני הראי. כל הלילה לא ישנתי ובפעם הראשונה בחיי ידעתי מהו פחד קהל.

איך הסתיים המשפט?

מה יגידו הפסיכולוגים ביניכם על העובדה שבאמת אינני זוכרת?

קרוב לודאי שהפסדתי. והנאשם, גם אם היה בוגד, זכה בתהילת עולמים בזכות ספריו החשובים. אבל דבר אחד אני זוכרת ולמדתי היטב מאז: אני לא אוהבת את הויכוח ולא יודעת להתווכח. כשאני מקשיבה ליריב טוב, אני מתחילה להסס בעמדתי: נשמע לי שיש מן הצדק בדבריו... אז איך אני יכולה להמשיך בויכוח? ויכוחים אתי מסתיימים כהרף עין. די מהר אני מגיעה למצב שאודה, בקול או רק לעצמי: "כנראה שנינו צודקים". או בצורה יותר אינטליגנטית: "את חושבת כך ואני חושבת אחרת, וזה בסדר גמור. לא אנסה לשכנע אותך, ואני לא רוצה לשמוע את טענותייך ההפוכות. הניחי לי להחזיק בדעותי בשקט". לפעמים אני פשוט קמה ועוזבת את הזירה.

לימים למדתי שני דברים חשובים: הראשון: כששני הצדדים צודקים – זוהי מהות הטרגדיה. העולם אינו מחולק לטובים ורעים. בנסיבות מסויימות גם אני אהיה, או הייתי, רעה. והשני: הנכונות והיכולת לעצור בלב המחלוקת ולהכיל את הניגודים היא מעלה גדולה.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

וכך, בימים הרעים האלה, התחלתי לדבר על סיסמה שאולי נדביק על המכוניות או על החולצה: לא כל אחד חושב כמוני. לא כל אחת חושבת כמוני. הציניקאנים השלימו "והם טועים"!!! או: "והצדק איתי!" אבל אני לא חפצתי בהשלמות אלה.

הסתבר כי בכל פורום בו דיברתי, בכיתות שלי בבית ובמכללה, בחבורות שאני מזדמנת אליהן, מצאו שהסיסמה הזו ממש קולעת, ובעיקר מרגיעה את הרוחות קצת. כשסיפרתי עליה בשיחה שנתתי לפני זמן מה (על המוות במגילת קוהלת) בבית המדרש הרפורמי של קהילת יזמ"ה במודיעין, חשבו המשתתפים שזוהי סיסמה קולעת מאוד. רב הקהילה, ניר ברקין, הרים את הכפפה, והדפיס את הסיסמה בצורת סטיקרים להדבקה. הוא גם עיצב את הכתב באמצעות האותיות העבריות הא-מגדריות כך שהסיסמה תתאים לנשים ולגברים. גם מתי ליבליך בתי הדפיסה סטיקרים אחדים שחילקנו למשתתפי הקבוצה המשותפת שלנו "שנת התירגול שלי". בקרוב יהיו בידי עותקים רבים. אולי נדביק אותם על פגושי מכוניות, שנחשוב על כך בפקקי התנועה הצפויים לנו בחג?

ואפשר לחשוב את כל זה גם ללא סיסמה מודבקת, כמובן.

חג שמח.