פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
אבדות ומציאות

אבדות ומציאות

פרופ. עמיה ליבליך | 11/3/2010 | הרשמו כמנויים

הפעם אכתוב על ספרה של לאה גולדברג, "אבדות" - ספר שכתבה המשוררת לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בהיותה בת 26, פרסמה פרקים אחדים ממנו בעיתונות אך את היצירה שלמה גנזה. לאחרונה ראה הספר אור בפעם הראשונה בהוצאת ספריית הפועלים. על המבצע אחראי חוקר ספרות צעיר, בשם גדעון טיקוצקי, ששם לעצמו למטרה לטפל בעיזבונה הספרותי והאמנותי של לאה גולדברג, והביא לדפוס עד כה, בעזרתם של חוקרים אחדים, יומנים ומכתבים של המשוררת ששהו כאבן שאין לה הופכין בארכיון 'גנזים' של הספרות העברית.
הדילמה של פרסום יצירות שאותן גנז המחבר בחייו, לאחר מותו, מוכרת לנו היטב בין היתר מפרשת יצירותיו של קפקא. גם כאן לפנינו סוגיה זו - עד כמה יש לכבד את החלטתו של האמן לגנוז יצירה משלו, או שמא עזבונו הופך לנכס תרבותי אם רצה או לא רצה בכך בעצמו. בסוף הדבר שלו, מתוודה טיקוצקי שאף הוא התלבט בעניין זה, והכריע לטובת הפרסום לא רק בגלל ערכו של המוצר אלא גם בזכות העובדה שלאה גולדברג שמרה את טיוטות כתב היד כל חייה, וכחוקרת ספרות בעצמה "ידעה היטב מה ערכם של כתבי יד הללו לדורות עתידיים של חוקרים וקוראים" (אבדות עמוד 343).
ממחקרי על לאה גולדברג (ראו ספרי "אל לאה" - אגב, הוא עומד לצאת לאור מחדש בקרוב, עם סוף דבר חדש, עקב יום ההולדת המאה של המשוררת), ידוע לי כי על אף שידעה את מעלותיה כמשוררת, כל חייה חלמה לכתוב רומן גדול, שהיה בעיניה פיסגת ההשג, מבחן לכשרונה ולערכה. היא תרגמה במשך שנים רבות את "מלחמה ושלום" מאת טולסטוי לעברית, ויתכן כי זה היה הדגם אליו שאפה להגיע. אם פסלה את עבודתה בפרוזה וגנזה אותה, היה זה , בין היתר, משום שחשה בליקוייו של הרומן ולא עמדה בציפיותיה הגבוהות מעצמה. ואף זאת: עד שסיימה לתאר בפרוטרוט את אוירת האסון המתקרב בברלין של ערב מלחמת העולם, פרצה המלחמה הגדולה, נטרפו הקלפים, ותיאוריה התיישנו לכאורה - לפחות בעיניה. אולם, במבט עכשווי, כפי שכתב אברהם בלבן בביקורת הספרים היפה שלו לאחרונה, מהווה התיאור, על אף פגמיו הספרותיים, תעודה היסטורית מצמררת על החיים, המנטליות והאוירה בגרמניה של ערב המלחמה, עולם שאבד ונעלם.
רבות נכתב ונאמר על הספר הזה בשלושת החודשים מאז שיצא לאור, ולים הגדול ארצה להוסיף כאן טיפה משלי: גיבור הספר, המשורר אלחנן קרון, נתפרש כבן דמותה של המשוררת, שאכן אהבה לכנות את עיסוקה "משורר" בזכר. כמו המשוררת, הוא קרוע בין שני נופים - של מרכז אירופה ושל ארץ ישראל. הוא יושב בברלין באופן זמני, אך גם בארץ אין שורשיו נטועים לבטח. האם הוא ציוני מאמין, או שהוא חוזר ארצה לבסוף מתוך חוסר ברירה?
הדימיון בין הגיבור והסופרת שקוף למדי. אולם, תוך הקריאה חשבתי לעיתים קרובות כי דמותו של קרון מזכירה לי מאוד את הגבר שהיה לאהבת חייה הגדולה והבלתי ממומשת של המשוררת - אברהם בן יצחק. עליו אמרה בערוב ימיה כי הוא לבדו היה אהבת חייה הגדולה והאמיתית. כמעט ויצאתי בפרשנות בלשית משלי, מגובה ברמזים רבים, המגלה את דמות האהוב בגיבור הרומן. דא עקא - כשכתבה את 'אבדות' לא הכירה לא גולדברג עדיין את בן יצחק, והוא לא יכול היה לשמש לה מודל למשורר הגברי והרגיש, שנשים רבות מעריצות אותו אך הוא איננו יכול להיכנס לקשר עמוק עם אף אחת מהן. האמת ההיסטורית לעגה לפרשנות הפסיכו-ביוגרפית שלי, וכך נשלח הפירוש, בעקבות הרומן, לגניזה.
ימים אחדים דחקתי את הפירוש שלי לקרן זוית וניסיתי להסתפק בפירושים מלומדים של חוקרי הספרות עד שעלה בצורה אחרת לפני: אולי הסיפור מקדים את המציאות ולא להפך? כלומר, אכן, לאה גולדברג לא יכלה לבנות את קרון בדמותו של בן יצחק, שלא פגשה עדיין מעולם. אולם הסיפור שעמלה על יצירתו וסיפרה לעצמה הכין אותה להבחין במשורר האירופי השתקן שעלה ארצה ולהפנות אליו אל ריגשות אהבתה. (מעין 'העברה' אפשר לומר? מי יודע...) ללמדנו, לא רק שהמציאות מייצרת את סיפורינו, אלא גם להפך: הסיפורים מכוננים את המציאות. וזה, קוראי היקרים, כלל לא מפתיע אותי.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

מרכז 'נא לגעת' בנמל יפו, שכני, הוא ארגון שמקרב את הנכים הלוקים בשמיעה ובראייה אל הקהל הרחב. יש לו בית נאה...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ענת צור מהלאלענת צור מהלאל25/5/2010

נושא ההעברה וכפיית החזרה אצל לאה גולדברג. עמיה שלום,
קראתי את רשימתך המעניינת ורציתי להודות לך עליה. בתקופה האחרונה גם אני העמקתי ביצירתה של לאה גולדברג וקראתי גם את הרומן הגנוז.
את מעלה בסוף דברייך, שאלה לגבי זהותו של אהובה האבוד של גולדברג שאליו כמהה, זה המיתולוגי, שהיה נוכח בתוכה עוד לפני שהכירה את אברהם בן יצחק.
אני גם חיפשתי את התשובה לשאלה זו וכמדומני מצאתי אותה ברומן שכתבה גולדברג אחרי שגנזה את אבידות וזה היה גם הרומן היחיד שעמדה מאחוריו באופן מלא , "והוא האור", שיצא לראשונה ב-1946 ובהוצאה מחודשת ב-2005.

שם היא מתארת ביד אומן ובהבנה עמוקה לתיאוריה הפרוידיאנית, כיצד מתאהבת הגיבורה נורה בבן דמותו של אביה, מתוך כוח לא מודע ולא נשלט, שיש בו גם מההרסנות אבל גם מהחיפוש של האדם אחרי תיקון. אלה הכוחות הפנימיים שאנו הפסיכולוגים מכירים היטב דרך ההמשגה של פרויד לגבי תהליך "כפיית החזרה".

מדהים אותי כקוראת עד כמה לאה גולדברג מיטיבה לתאר את כאביה האישיים והעמוקים ביותר, ללא שמץ סנטימנטליות מיותרת ובעיניים פקוחות לרווחה.
נראה לי כי זהו סוד קסמה עבור רבים כל כך.
נדמה לי כי אלו חלק מהדברים שגם קסמו לך במסע שערכת אל יצירתה בספרך.

בברכה ובתודה,
ענת