מול הצללים – על שניים מספריה של אלונה קמחי
פרופ. עמיה ליבליך | 27/8/2012 | הרשמו כמנויים
על מדפי הספריה במכללה לא מרובים הם ספרי הקריאה. לא תמיד ברור במה זכו כרכים אלה דווקא להיכנס לספרייה האקדמית בתחומי מדעי החברה. בכל אופן בשיטוטי בספרייה ביפו, מחפשת משהו לקריאה נעימה, מצאתי את הספר לילי לה טיגרס של אלונה קמחי, ולקחתי אותו בהשאלה. אני מודה ומתוודה שלא קראתי אף ספר מספריה עד עתה ושמחתי לתקן זאת בקיץ זה.
כבר מעשרות העמודים הראשונים גדלה התלהבותי עד כדי כך שיצאתי לחנות הספרים וקניתי ספר נוסף של קמחי, ויקטור ומאשה, שיצא לאור לאחרונה. אני מנסה לסכם את הקריאה בשני הספרים הללו כאן, ומבחינה כי התגובה הנכונה להם מצויה אצלי בעומק הבטן – שם אני מרגישה התכווצות של רתיעה ואולי גם פחד, הפחד מפני הסטיה, מפני המוזר והרע, שאני מכנה כאן הצל, (אף כי אינני יונגיאנית, ויסלחו לי חברי המשתייכים לאסכולה זו אם אני משתמשת במונח "שלהם" בצורה אינטואיטיבית משלי). במילים אני יכולה לומר כי הרומנים האלה מפחידים ביצירת המפגש עם אותם חלקים שכאישה מהוגנת וישראלית נאמנה אינני ששה לפגוש.
הספר לילי לה טיגרס מתאר שלוש גיבורות, שלושתן נשים מאוד יוצאות דופן, אפילו ביזאריות אפשר לומר, גם במראה וגם בהיסטוריה ובנפש. הספר כתוב בחופש ארוטי מקסים, ולצד סצינות אלימות וזנות קשות, הוא מעלה על נס את הנשיות ועמה ערכים פמיניסטיים. אבל עלילתו הראשית היא פנטסטית, ומתארת את המעבר ההדרגתי של הגיבורה, לאחר שנכפה עליה אימוץ של גור טיגריס, מהיות אישה בשר ודם להיותה אם נמרה, עד החזרתה על ידי חברותיה לחיי חופש בטבע. בגלל הריחוק של העלילה – על אף שהיא כביכול מתרחשת כאן בארץ – מכל המוכר לי כמעט בחיי המציאותיים, יכולתי ליהנות ממנה, כמעט כמו שנהנו פעם מהתבוננות במפלצות (freaks) בקרקס: אישה זעירה בעלת זקן או גבר ענק בעל שלוש גיבנות, או מי-יודע-מה. זהו סוג של שעשוע שיש בו גרעין של חרדה, אולי כמו בסרטי אימה, וביסודו הרגשת הרווחה שכל זה איננו במציאות, בכל אופן – לא בחיי הצופה באימה המפלצתית המוצגת לפניו. יותר מהתבוננות זוהי הצצה חפוזה, ובריחה מהירה לעולמנו הבטוח מסטיות שכאלה. היה גם בקריאה של הרומן משהו שהזכיר לי את בקטין, חוקר הספרות הנערץ, שכותב לא מעט על חשיבותם של רומנים קרנבליים, כמו עלילותיהם הידועות של גרגנטואה ופנטגרואל בקלאסיקה הצרפתית. סיימתי את הקריאה בהרגשת הקלה, שאפשר לנשום, זה נגמר... ועם זאת בהרגשה שהקריאה הייתה משמעותית, וכלל לא בזבוז זמן. גיליתי סופרת חשובה, חשבתי לעצמי.
וכך התחלתי בשקיקה כמעט את הספר החדש, ויקטור ומאשה, אך כאן נפתחה לפני סצינה אחרת לגמרי. אם הספר הקודם היה דימיוני, הרי זה ריאליסטי מאוד. הוא מתאר את חייהם של אח ואחות, עולים חדשים מרוסיה, שהתייתמו בארץ משני הוריהם בתאונת דרכים, ועתה הם מגדלים את עצמם בקריות הסמוכות לחיפה, בצל הטראומה הכפולה – של העקירה ושל ההתייתמות, ותחת חסות בלתי מספקת של סבתא רוסיה, גיורת אנטישמית שהוזעקה ממולדתה לשמש לשניים כהורה. משימת ההישרדות מובילה אותם לקצוות של חוויות קשות מנשוא של השפלה שחשו מצד אחד, ושל אלימות שהפעילו בעצמם וביניהם מצד שני. מתוך תשוקה עמוקה להשתייך לחברה הישראלית הנערצת-השנואה, הם נזרקים שוב ושוב למעשים אסורים ולחוויות בלתי אפשריות של העמדת פנים והסתתרות. קמחי מתארת בכישרון ספרותי רב את עולמם של מתבגרים עקורים. בחייהם מככבים מה שמכונה היה בסוציולוגיה שוליות וסטיה חברתית, ולצידה מופרעות נפשית עמוקה שנובעת או מתבטאת בקשר האכזרי הבלתי ניתן להפרדה בין השניים. הגבולות בין אכזריות ותשוקה מיטשטשים לחלוטין בעלילה זו. גם הסבתא מכנה את נכדיה חיות ומפלצות ואכן כאלה הם לכאורה, או לכאלה נהפכו בעקבות החיים שנפלו בחלקם. כמה פעמים הנחתי את הספר הזה בכאב, משום שלא יכולתי לשאת את האכזריות הנפשית והחברתית המתוארת בו. אבל שבתי אליו ואל מאמציה של הסופרת, המנסה לשכנע אותנו שבצד כל הצללים האלה מתפתחת תחושת שייכות לארץ ומתהווה אפילו אהבה משפחתית תקינה. האמנם?
סיכומו של דבר, זו איננה קריאה קלילה כפי שהתלוננתי עליה בבלוג האחרון. הפעם חשבתי כי בשני הספרים הפגישה קמחי אותי כקוראת עם צללים שאין אני רוצה לפגוש בדרך כלל, עם החלקים הקשים שבתוכי ובתוך כולנו. זוהי אינה ספרות שממלאת אותנו באשליות על עולם נפלא שבו מתגשמים חלומותינו, אלא ההפך, אולי – ספרות הממחישה מפני מה אנו מסתתרים ובורחים. זה חשוב להרגיש ולדעת, אבל בהחלט לא קל.
