פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
קבוצה חדשה. לעומק.

קבוצה חדשה. לעומק.

מאטיס אברמוביץ | 22/3/2018 | הרשמו כמנויים

אני מכין את עצמי ומתכונן למפגש קבוצתי שמחכה לי בקרוב. מתחיל פרויקט חדש. המטרה המוצהרת היא התמודדות עם תחושת לחץ ומתח בחיי יום יום.

לפני שאני ניגש לדיון על קבלת החלטות הנוגעות לטיפול (פרטני או קבוצתי ככל שיהיה), אני רוצה להזכיר על סוגיה ישנה של ויכוח על מהות התרפיה, פסיכו-תרפיה ואולי על תחום הפסיכולוגיה בכלל. לא פעם פגשתי דעה של אנשי המדע (במיוחד אלה שעוסקים במדעים "כבדים" כמו פיזיקה) שפסיכולוגיה זה בכלל לא מדע ופסיכותרפיה היא שיטה לא מדעית. במיוחד הביקורת נופלת על תחומי תיאוריה דינמית או פסיכואנליטית. מכיוון שאני עוסק באופן הדוק בתחומים אלה של הידע והעיסוקים, הרגשתי צורך אישי לגבש עמדה בנוגע לסוגיה או לוויכוח הזה. נכון לעכשיו אני עומד על דעה שפסיכולוגיה ותיאוריות דינמיות שבתוכה זה הוא שילוב של גישות וחשיבה מדעיים עם עוד תחומים של ההוויה האנושית. פסיכולוגיה בעיניי זה תחום שעושה ניסיון של אינטגרציה, שילוב של תחומי ידע שונים שהצטברו בציוויליזציה האנושית במהלך ההיסטוריה מימים הקדומים ועד היום. היא משתמשת בשיטות, כלים ועובדות שנבנו ונרכשו בתרבות במהלך כל התקופה שהיא קיימת. מדעים מדויקים והומניים, אמונה ודת, אומנות ויצירה וכו'. ומתוך זה, פסיכותרפיה מנקודת מבט שלי היא שילוב עדין ובעל שאיפה לאיזון בין מדע, פילוסופיה ואומנות, החומר ורוח, ידע ואינטואיציה, כלים מדעיים ושיטות לא מדעיות. למרות היותי אתאיסט, אני לגמרי מודע שיש בפסיכותרפיה דברים שנלקחו מתחום הדת והתיאולוגיה.

לדוגמה, אי אפשר להתעלם מהעובדה שלב ליבו של פסיכותרפיה, המפגש האינטימי בין מטפל למטופל, בנוי באופן דומה למסורת הווידוי הידועה בדתות שונות. בפסיכואנליזה, הטכניקה של פרויד בה המטפל נמצא מחוץ לשדה הראיה של המטופל, המטופל שומע רק את קולו ומעלה מחשבות, זיכרונות ורגשות בלי לראות את הצד השני מזכירה את השיטה הנוצרית הקתולית בה המאמין נפרד מהכומר במחיצה ואינו רואה אותו באופן ישיר בעת הווידוי. בתחום תרפיה בתנועה רבים ממייסדי השיטה פונים לניסיון אנושי עתיק בפולחן וריקוד רוחני.

מעבר לזה, שיחה, דיאלוג ויצירת פרשנויות, הסקת משמעויות וניתוחים מעמיקים שואבים השראה ומשתמשים בכלים הטמונים במסורת ארוכה ועשירה של פילוסופיה עוד מימי היוון העתיקה ועד להוגים כמו הגל עם הדיאלקטיקה או זרם אקזיסטנציאליסטי וכו'.

ואלה רק כמה דוגמאות קטנות מתוך אין ספור שילובים ושיתופים שיש בתחום פסיכולוגיה ופסיכותרפיה עם תחומי ידע אחרים. גם עם המדע, כולל מדעים מדויקים.

מתחום המדעים המדויקים התחום הפסיכולוגי שואף ידע על המוח ומערכת העצבים, מפתח שיטות מחקר ומאמץ צורת חשיבה ודרכי הסקה בתוך בניית תיאוריות ובדיקת השערות. אשפר להגיד שמדעים מדויקים ומדעי החיים הם עוגן ושלד לפיתוח ולארגון הידע בתחום הפסיכולוגיה. ובתחום התרפיה על המטפל יש לרכוש את הידע הבסיסי (ועדיף גם מעבר לבסיסי) במדע כחלק חשוב בבניית מיומנויות חשיבה והסקה ביקורתיים. וגם מתוך צורך עקרוני על שמירת הקשר עם המציאות החומרית והממשית בתוך המסה המטלטל לעתים בחיי הנפש של המטופל.

אחזור לנושא של בחירות בתחילת הדרך של קבוצה, אליה אזמין את האנשים באופן חופשי ורצוני. למה אני בוחר בתמה הזאת לקבוצה חדשה? כאיש טיפול אני מבסס את ההחלטות המקצועיות שלי על ניסיון רגשי שלי בתוך המציאות שסביבי. בעצם, זו הדרך שאני מתנהל בה גם בתוך המפגש עצמו כאשר הוא מתקיים. אני נמצא בחדר עם המטופל/ים ומשתדל באותו רגע להחזיק במודעות שלי גם את ההיסטוריה, אם יש של אותה קבוצה במפגשים הקודמים, גם את המאפיינים ועובדות על דמויות המשתתפים שנמצאים ברשותי וגם את קונטקסט והרקע שקורה סביב המפגש (תשופה בשנה, יום בשבוע, שעה של יממה, אירועים משמעותיים שאולי השפיעו על המשתתפים באותו יום). זה הרקע. אבל עלי להחזיק במודעות גם את אירועים והתרחשויות שקורות ספציפית כאן ועכשיו באותו מפגש. המון דברים שעלי להשתדל להכניס לתוך תהליך של ניתוח וקבלת החלטות בבחירת הפעילות בפגישה. איך אני עושה את זה? בדרך כלל זהו לא מצב נורמלי לחשוב במקביל על כל כך הרבה בו זמנית. ולמען האמת זה לא מה שאני עושה בחיי יום יום שלי. בכניסתי למכולת אינני מחזיק בראש את קונטקסט כזה רחב סביב המפגש שלי עם המוכר.

זו היא חלק מהמקצועיות של המטפל, לפתח יכולת של תפיסה וחשיבה מסתעפת עם נקודות עצירה וקבלת החלטות לגבי ההתנהגות שלו מול המטופל. זה הוא מצב תודעתי מיוחד. על המטפל לפתח את יכולת להיכנס ולצאת ממנו במידת הצורך. אותו מצב של reveri עליו כתבו כמה מתיאורטיקנים בתחום פסיכותרפיה. זה הוא מצב תודעתי של תפיסה ותנועה זורמים עם מוכנות מתמדת של זיהוי "נקודת כניסה" – הצורך וההזדמנות להתערבות באינטראקציה עם המטופלים.

כדי להחליט על נושא הקבוצה החדשה שאיזום פתיחתה בקרוב, מעבר לעניינים ארגוניים ושאלות סביב מקום, שעה ויום, עלי לגשת להכנה במין מצב תודעתי שונה ולאפשר למציאות לזרום ולצוף סביבי במטרה "לדוג" תמה או נושא שיכול להיות רלוונטיים לאנשים.

מפגש בקבוצה שהיא קבוצת תרפיה בתנועה עוסק בתחום הרגש וחוויה פנימית. היכולת הזאת, להיות מחובר (מודע) לעולם הרגשי, אינטואיטיבי, עולם הפנטזיות והדימויים לרוב אינה מקבלת ביטוי בחיי יום יום המודרניים. קצב החיים דורש מאתנו מסוגלות תפקודית וקוגניטיבית גבוהה שלרוב מתרחבת בתודעתנו עד כדי מצב שבו לא נשאר מקום במודעות לדברים אחרים בעולמנו הפנימי. למי יש זמן להרגיש דברים כאשר צריך "לטקטק" דברים? פעילות מוחית מתרכזת באזורים מסוימים ונוצרים דפוסים עצביים שגוברים על פעילות באזורים אחרים. הרגלים קוגניטיביים אלו (יכולת תכנון וביצוע מטלות קונקרטיות ובדרך כלל קצרות טווח)הופכים להיות בהדרגה נגישים ואחר כך גם דומיננטיים יותר ויותר. ועם הזמן עולם הרגשי אינו נעלם, אבל במסך הפנימי של מודעות הופך להיות נוכח פחות ופחות עד היעלמותו. דבר זה יכול היה להיות רגיל ואינו מטריד בפני עצמו. אבל זה הוא בדיוק העניין שהוא לא נעלם, אלא מתחיל להתקיים באופן אוטונומי, עצמאי מהמודעות של האדם. בסופו של דבר הוא מקבל ביטוי בצורת חדירות מפתיעות (בדרך כלל לרעה, אבל לא תמיד) לתוך המציאות החווייתית של אותו אדם. "לא יודע מאיפה זה בא לי!" – הופך להיות חלק מטריד ומערר חרדה בחיי אותו אדם. כאן מקור לשחיקה שמורגשת לעתים במקומות עבודה ובחיים הפרטיים, הנקראת לעתים "דכאון", לתחלואה מתפרצת באופן פתאומי ובלתי צפוי. העניין הוא שכדי להחזיק חרדה, את הסחר של העולם הרגשי מפני המודעות, המוח שלנו מתאמץ. ואנחנו לא בנויים בתרבות המערבית להיות רגישים ומודעים למאמץ המנטאלי הרגשי. לא כמו עם השרירים, שאותם אנחנו מרגישים היטב, "השרירים" המנטאליים אנחנו לא מרגישים. ליתר דיוק, אנחנו לא מורגלים להתייחס לאליהם, מתעלמים מהם וכאילו אינם מודעים להם. ברגע שאדם מתחיל להתאמן ומגביר את היכולת שלו להרגיש ולהיות מודע לעולמו הפנימי, מנטאלי, נפשי (פסיכולוגי) – הוא לעתים מתפעל. "הרגשתי את זה תמיד! זה תמיד היה בתוכי! תמיד היו לי רגשות כאלה!" אבל הוא לא היה מקדיש להם תשומת לב ומתעלם עד שהיה מיד "שוכח" שהרגיש משהו. כמו ששוכחים חלום ברגע שמתעוררים.

התנאים האלה, סביב הצורך הזה בהעלאת נושא למשל לקבוצה חדשה, דורשים יכולת תודעתית שאינה רגילה לחיי יום יום. זו היא לא בחירה מתוך אפשרויות קונקרטיות, יש בה מספר גדול של משתנים וגורמים שיש לקחת בחשבון. החל ממצב הקונטקסט הסביבתי (איפה, באיזה אזור, מה האוכלוסייה, רמה סוציו-אקונומית וכדומה...) ועד ליכולות ואפשרויות אישיות שלי (שעות ויום פנויים, "ארגז כלים" שיש ברשותי, עניין מקצועי אישי בשלב זה וכדומה...). כאשר בין שני הקטבים האלה נמצאים גורמים נוספים כגון תקופה בשנה, חגים, מזג אוויר, התפתחויות בחברה, אפילו אירועים בפוליטיקה (כן, כן בארץ זה יכול להיות קשור). איפשהו בנקודת המפגש בין כל המשתנים האלה נמצא אותו אזור החלטה שבחירת נושא רלוונטית לגביו. אם לעשות את זה באופן מחושב ושכלתני, הייתי לשבת מול טבלאות ונתונים שחלקם מאוד לא פשוט להשיג, חלקם אינם מהימנים גם אם משיגים אותם או משתנים מהר מדי. לכן, החלטה לגבי נושא הקבוצה היא לגמרי החלטה בסביבת אי-וודאות גבוה. בזה היא דומה להחלטות כלכליות אחרות מעולם הבורסה ושוקי הון. אומנם, אני בספק אם רבים שם מתנהלים כמוני מול החלטות. מבחינתי זה אומר שיש לפעול בדרך שמערבת אינטואיציה, אינטליגנציה רגשית, מצבי תודעה שונים. וזה בלי לשלול היגיון ושכלתנות, אלא להשתמש בהם אחרת. בעזרת השכל הישר, ביקורתיות וההיגיון אני מנסה לנהל ולפקח על תהליכי החלטה אינטואיטיביים ויצירתיים. הביקורת וההיגיון הם כמין מסגרת ששמה גבולות ושומרת על חיבור למציאות. האם אני לא נסחף מדי, האם הפתרון שעולה הוא ישים בכלל, האם יש הוכחות נוספות שהרעיון שיצרתי קשור למציאות הממשית – אלה הם נקודות או שאלות בהם עוסקים מוקדי ההיגיון והביקורת בתודעה שלי בעת קבלת החלטה בקשר לטיפול.

כהמשך החשיבה שלי תוך כדי כתיבת המאמר, אני צופה בקשר רחב יותר של רעיונות שלי על עולם הטיפול לכלל ההוויה שלנו כבני אנוש בחברה מודרנית. פרט בחברה המערבית עומד מול הצפה גוברת של גירויים הנובעת מהתפתחות עולם הטכנולוגיה והרחבת השדה הרעיוני עליו אנחנו נחשפים באופן יום יומי. נגישות המידע על כל תחומי החיים, זרם גובר של קלט בלתי נשלט ממקורות מגוונים יוצרים מצב של לחץ גובר בחוויה של הפרט. קצב החיים הנכתב ע''י אילוצים מתגברים בקבלת החלטות לגבי תחומי תפקוד שונים יותר סטרס מתגבר הדורש אסטרטגיות יעילות להתמודדות עם המצב. ריבוי המידע והגירויים אינו מותאם לאסטרטגיות התמודדות רגילות שנרכשים במשפחה ובמוסדות חינוך מסורתיים. הצורך לקבל החלטה במצב של אי-וודאות הנוצר בעקבות זה, כאשר הפרט מודע לכך שאין ביכולתו יכולת להעריך כל הנתונים ולקחת במחשבון את כל הגורמים, מביא לתחושת מתח, חרדה ופחד מפני כישלון בקבלת החלטה לא טובה. תגובה רגשית מקבלת ביטויים בדרכים שונות כולל השפעות פיזיולוגיות, הגוף מגיב באופן הרגיל למצב של סטרס והמצאות מתמשכת במצב הזה גורמת נזקים מצטברים.

מתוך כך עולה צורך בבניית שיטות התמודדות עם מתח, לחץ וחרדה המלווים רבים מאתנו ביום יום. כאן אני רואה נקודת מפגש עם הדרכים שלי כמטפל להתמודדות עם ריבוי מטלות וצרכים תרפויטיים במפגש עם המטופל. הדרך שאני בניתי בעבודה עם ריבוי מטלות מנטליות בוזמני בחדר הטיפולים יכולה להיות יעילה גם לאדם הרגיל בחיי יום יום שמתמודד עם אותו צורך ביצירת מולטיטסקינג רגשי וקוגניטיבי.

במסגרת המאמר הקצר לא אתעמק בדרך לפיתוח מיומנויות חשיבה משולבות רגש, אינטואיציה, היגיון וביקורתיות, אלא רק אסמן אבני דרך וכיוונים כללים. כאן מקבלת ביטוי האהבה האישית שלי לאינטגרציה יצירתית בין תחומי ידע וניסיון שונים. הדרך לאינטגרציה, שילוב, עוברת בעיני לפי חוקי פילוסופית עידן הנאורות (כבר הזכרתי את הגל). קודם כל יש להקדיש זמן ומאמץ לפיתוח מיומנויות באופן נפרד. בעיניי יש חשיבות גם ביכולת לראות את ההפרדה בין תחומי ידע או מיומנויות שנרכשים. יכולת לזהות ניגודים ולעקוב אחרי השפעתם על החוויה הפנימית. מתמטיקה והיגיון פורמלי להבדיל לדוגמה לשיטות רוחניות, ויזיונריות, זן. מדיטציה מול פתרון בעיות חשיבה במדעים. ציור מול סרטוט או גרפיקה ממוחשבת. ריקוד מול קאטות של קרטה. ועוד. משם בהדרגה חשוב לתרגל יכולת לנוע בין הניגודים, ליצור מעבר מדבר אחד לשני בלי ללכת לאיבוד ותוך שמירה על התמצאות במרחב הפנים נפשי. דהיינו להקפיד לא לנסות לפתור בעיה מתמטית עם טכניקה של ציור אינטואיטיבי או משהו כזה. ורק לאחר מכן מתחילים לנסות להחזיק בו זמנית תחומים שונים ותהליכים מקבילים בתודעה. סוג של מולטיטסקינג פנימי.

מרכיב חשוב בבניית מיומנויות חשיבה משלבת (נקרה לזה ככה) הוא תרגול תודעה ביצירת מצבים נפשיים מיוחדים שמאופיינים ביכולת להתנהל בהפעלת אינטואיציה, רגש וביקורתיות. שיטת תרגול היעילה ביותר שאני מכיר לצורך זה היא אומנויות לחימה סיניות, טאי צ'י, צ'י קונג, קונג פו וכאלה. תרגולים כאלה מאפשרים התפתחות יכולת לעקוב אחרי מספר תהליכים פנימיים שמתקיימים בו זמנית. מבחינה קוגניטיבית הם דורשים לזכור הנחיות טכניות רבות לביצוע בתנועה של כל חלקי גוף, הם מאמנים ומקנים הרגל של קשב פנימי. מגבירים יכולת שליטה בתהליכים רגשיים. וגם מאפשרים פיתוח של דמיון מכוון ומודרך על ידי הנחיות שהופנמו באופן עצמאי. באימון אישי של טאי צ'י השכל מתורגל ליצור מצבי תודעה שונים מהתנהלות ביום יום באופן נשלט ומווסת ומכוון למטרה מוגדרת (יש גישות שונות בהגדרת מטרות של תרגול בטאי צ'י, אבל זה לא משנה במסגרת שאני מדבר עליה). יחד עם זה, יש לציין שלרוב היום תרגול בטאי צ'י הוא אימון של אדם בודד (גם אם זה בקבוצה) עם עצמו עם עולמו הפנימי הפיזי והרגשי. נכון שבמסורת האומנות הזאת קיימת עבודה עם בן זוג ובסך הכל מדובר על אומנות לחימה שבמקור נועדה להתמודד עם הפעלת כוח חיצוני על המתרגל. אבל התפתחות העולם המודרני מסיבות כאלה ואחרות ובתיווך מגמות תרבותיות כאלה ואחרות בזרם המרכזי שלה התרחקה מאותו מצב בו יש חשיבות ממשית להתמודד עם איום פיזי מידי של אדם אחר שבא לתקוף אותנו בקרב פנים מול פנים. ואם נעמיד בבדיקה את הרעיון של רכישת מיומנויות התמודדות עם מצב מגע קרוב, נראה שבעולם המודרני אקטואלי יותר יהיה לרכוש יכולת לבנות קשר קרוב, אינטימי ומשמעותי מאשר יכולת להתמודד עם איום בשלמות הפיזית המידי. נראה ששיטות רבות מודרניות שפותחו עם הדגש על יעילות ומכניקה קונקרטית ומדעית תהיו יעילות יותר לצורך הגנה עצמית הישירה. לא כך המצב בתחום בניית הקשר ויצירת הקרבה האנושית (לאו דווקא מינית או רומנטית, אבל גם כזאת).

כדי לגשת לסוגיית הקשר הבין אישי אני עומד לגייס מרכיב נוסף שיהוה חלק במרחב הקבוצה המתגבשת והוא טכניקה של ריקוד זוגי, טנגו ארגנטינאי. מתוך הכרות אישית רבת שנים עם העולם של טנגו, אני מעריך אותו ככלי עוצמתי המאפשר תרגול, אימון ורכישה של מיומנויות רגשיות, פנימיות לקראת המפגש עם האחר. המאגר התנועתי של טכניקת הריקוד העממי הזה אינו מסובך יתר על מידה. בגדול, אפשר לטעון שכל אחד יכול לרכוש אותו ברמה מספקת. מערך כללים וחוקים הגיוניים ופשוטים בטנגו יוצר מרחב בטוח עבור הפרט ובונה שדה לניסוי ועבודה בתחום הקשר הבין אישי. הוא גם מאפשר ריכוז והפניית תשומת הלב פנימה אל תוך העצמי בתהליך חקירה אישית ורכישת תובנות עם סיכויי לשינויים מיטיבים. אין צורך בהגעה עם הזוג, אין חשיבות קריטית לבן אן בת כפרטנר. תרגול הקשבה למוזיקה כקונטקסט תקשורתי, והפניית תשומת הלב לאיכויות באישיותו הרגשי והפיזי של האחר (ולא בחיצוניות או הנראה לעין) בתוך הסיטואציה של הקשר מאפשרים עומק ויעילות העבודה על יחסים ותובנת השפעתם על איכות חיים פסיכולוגית.


עוד בבלוג של מאטיס אברמוביץ

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.