פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
פרק מתוך הרומן 'ימי האהבה' שמתרחש במהלך טיפול זוגי | דריה מעוז

פרק מתוך הרומן 'ימי האהבה' שמתרחש במהלך טיפול זוגי | דריה מעוז

ד"ר דריה מעוז | 17/3/2018 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

פרק מתוך הרומן החדש שלי, ימי האהבה (בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן), שמתרחש במהלך טיפול זוגי

 

ובזמן שהיד של אדי מטיילת במעלה ירכה של אשתו, כאילו אינה רואה, תמר חושבת על שימי. על איך שהבריז לה ביום רביעי, ועל כך שכבר עבר שבוע מאז שנפגשו, ואפילו לא התקשר. והיום שישי, הילדות אצלה, וזה שוב לא יקרה. היא שוקלת אם להציע לו להגיע אליה מאוחר, אחרי שיירדמו, ומיד פוסלת את הרעיון. היא לא יכולה להרשות לעצמה שאחת מהן תתעורר, תבקש מים, פיפי, תפוח, או תיכנס פתאום לחדרה ותפגוש שם גבר זר. זה יעשה להן טראומה לכל החיים, שלא לדבר על אבנר, שממש לא יאהב את הרעיון. היא מנסה שלא להסתכל, אבל מבטה שוב נמשך ליד המטיילת שלו, ומשם לעיניים שלו, שמשום-מה לא מושפלות למטה כמו אלה של אשתו, אלא מביטות היישר לתוך שלה, מתריסות, מתגרות.

"אז איפה היינו?" הוא אומר, כמעט לוחש, יד אחת שלו רוחשת מתחת לשל שמונח על ירכיה החשופות של אשתו, והשנייה מלטפת את לחיו. תמר מצטמררת לרגע כשהיא מדמיינת את עצמה במקומה. מה רע לה, לאישה הזאת, מה רע להם, ולמה הגיעו בכלל? את המשפט האחרון היא אומרת בקול כמעט מבלי להתכוון. היא לא רוצה לגרש אותם, ממש לא, אבל פתאום היא מתחילה להרגיש אי-נוחות בחברתם. כל הזוגות עושים לה הצגות. יש כאלה שמציגים זוגיות נפלאה, מושלמת, פסאדה נבובה, אחרים – רק רוצים להפגין כמה רע להם ביחד, כשכל אחד מנסה לשכנע אותה שלו יותר רע. אני לא שופטת ביניכם, היא רוצה להגיד להם, אני כאן רק כדי לברר אם יש עוד מה להציל.

אבל אלה, שניהם, או שהם מפריחים לאוויר משפטים כלליים, היא - על איך שהיא סובלת, הוא - על איך שהוא משתדל, או שהם באים להתחרמן מולה כמו שני תיכוניסטים מורעבים. איך הם עושים את זה בכלל אחרי עשרים שנה ביחד? "אנחנו כאן כי תמיד יש מה לשפר," עונה לה אדי במתינות, החיוך שבעיניו ערמומי, "וכי אורית שלנו," הוא מביט לרגע באשתו בבעלות, ושב להתבונן בה, "עברה תקופה קצת קשה, ברחה לי, נעלמה לי, אבל עכשיו היא בסדר, נכון, אוריתי?" אורית זעה בכיסאה, ותמר אחריה. המבט הכחול שלו שנעוץ בעיניה מפריע לה להתרכז, והיא לא יכולה שלא לשים לב לתפיחה שיש לו במרכז המכנסיים, שמדי פעם הוא נוגע בה כאילו מבלי משים. היא משכלת את רגליה, בדיוק כשאורית פותחת אותן, מניחה לידו של בעלה לטפס עוד למעלה ומהנהנת.

אם היא כל כך בסדר עכשיו, אז למה באתם? היא רוצה לנזוף בו, אבל מתאפקת. הקול שלו מעביר בה צמרמורת. עולה, יורד, מתעקל, מתערפל, כאילו הוא שדרן רדיו שמגיש תוכנית לילה מאוחרת. ברחה לי, נעלמה לי, אלה מילים של בעלות, של אבא שמקטר קצת על בתו הסוררת, שבדרך כלל היא צייתנית, אבל משהו פתאום עובר עליה, אולי גיל ההתבגרות. ואכן, כפי שצפתה, נשמע שוב קולו של אדי, והפעם הוא מחויך. "לאורית שלנו יש נטייה לקחת דברים קצת קשה," הוא מצחקק, "אבל בדרך כלל היא מתוקה. היו לנו כמה משברונים, אבל האחרון היה קצת יותר רציני." אדי מביט בתמר, אך ידו ממשיכה לטייל על ירכה של אשתו. "היינו מוכנים לחכות לך יותר מחצי שנה, וגם לשלם כפול ממה שלוקחים בשוק," הוא קורץ לה, "כי אנחנו תמיד רוצים את הדה-בסט. לא מתפשרים על כלום." האם זו מחמאה? היא חושבת. היא אינה זקוקה למחמאות, בטח שלא ממנו. היא יודעת את ערכה, ולא תתרגש משום רמז, ולו הקל שבהם, לגבי המחירים היקרים שהיא גובה. "ושלא תביני לא נכון, אנחנו באמת מאוד מרוצים ממך," הוא פתאום אומר ומדגיש את ה"מאוד", "ואפילו הודיתי בשבת לנילי שהפנתה אותנו אלייך. בזכותה."

"נילי שטיגליץ?" מתרככת תמר ומביטה רק באורית, מעניין מה לה ולו. עובדת בפרקליטות, שיער קצוץ, תמיד בלבוש מחויט. הכירה אותה מזמן בסדנת גישור, עשתה עליה רושם של אדם רציני ומאופק. הכיסא של אורית חורק, מעיר אותה מהרהוריה, והיא רואה את פניה מחווירות. "איך בדיוק הודית לה?" היא שואלת בקול נמוך, "הרי אמרת שהיא בחו"ל."

"מה חו"ל?" מביט בה בעלה, מופתע. הברך של אורית מתחילה לקפץ, הידיים שלה מתאגרפות, והעיניים שלה – שהיו קודם ים רגוע – הופכות למערבולת של רגשות. "אתה אמרת חוץ לארץ!" היא מרימה לפתע את קולה, ותמר רואה את בעלה נרתע. "אולי אמרתי מחוץ לעיר ולא שמעת טוב," הוא אומר, מבטו משועשע. "אמרת חוץ לארץ, אני זוכרת במפורש!" עונה לו אורית בקול רועד, "ובכלל, הבטחת שהיא לא אתכם, שהיא לא נמצאת, אז איך היא פתאום חזרה? ומתי זה קרה? ומה עשיתם? אם היית אומר לי הייתי באה גם." אדי מוציא אוויר בנשיפה ארוכה ומגלגל את עיניו לתקרה. "אני לא מבין מה את רוצה, אורית, תגידי לי מה את רוצה, אני הרי הזמנתי אותך להצטרף אלינו."

"אני רוצה לדעת מתי היא הגיעה ומה עשיתם בדיוק, ומתי בכלל חזרת בשבת הביתה? הבטחת שתבוא מוקדם," היא עונה בטון מתחנן. "אני לא הבטחתי שום דבר," קולו שקט, אך ארסי, "להזכירך – את זו שלא רצית לבוא לבועז ונילי. העדפת להישאר בבית ולישון או לעשות את כל הדברים האלה שאת עושה."

"מה אני עושה, אדי?" קולה הופך כמעט לזעקה, "ואיך זה שאתה אף פעם לא איתי, אפילו לא בשבת? ומתי חזרת בכלל ביום ההוא, אתה מוכן לומר לי?" ראשו של אדי נשען לאחור, הוא מניח את כף ידו הרחבה על עיניו ונאנח. "אני לא הסתכלתי בשעון, אורית," הוא אומר בקול לאה, "הלכנו לטייל בפארק השרון, אחר כך קפצנו למסעדה, ואחרי שהכול נגמר עברתי אצל אמא שלי, ואחר כך חזרתי הביתה. את כבר ישנת."

"ישנתי? ישנתי?" קולה נשבר, "שעה, תגיד שעה, אתה חייב לי את זה!" היא מתקרבת אליו, אוחזת חזק בשרוולו ומנערת, "שעה! תגיד לי שעה!" קולה הופך שוב מתחנן. ובעלה קם ומנער אגב כך את ידה ממנו. "בערך בשתיים," הוא אומר, "טוב לך?" "ולשאלתך," הוא פונה אל תמר, "אולי באמת לא היה טעם להגיע לכאן, אולי זה מקרה אבוד."


עוד בבלוג של חברי הקהילה

אני בוורונה, מה 'כפת לי. לקחתי שמלה ונעליים וספר קומפקטי. לקחתי את כל מה שאין לי. בוורונה יש פאטיסרי...
אֲנָשִׁים מַגִּיעִים לְטִפּוּל סֻכָּרִיָּה עֲטוּפָה בנְיַר צֶלוֹפָן מְרַשְׁרֵשׁ כְּמֵהִים שֶׁנִּגַּע...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.