פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Adam Hillman
Adam Hillman ©
זכור אותי
בעקבות יום האשה

בעקבות יום האשה

ד"ר ניצה ירום | 25/3/2011 | הרשמו כמנויים

בעקבות יום האשה - מחשבות על יחסי נשים-גברים בזמננו

טכסים וחפצים הפכו תחליף לאינטימיות. וכך, משלוח פרחים, קנית מתנה והזמנת צימר הפכו סממנים ל'אהבת בן הזוג' ומדד לערך האישי, חובה ביום הולדת, ביום נישואין, ביום המשפחה, ביום האהבה וביום האשה (בנוסף לחגים וחופשות).
אין ספק שכולנו זקוקים לביטויים מוחשיים של תשומת לב ונחמה. אולם חפץ הוא אמצעי ולא תכלית; 'אובייקט המעבר' (בעקבות ויניקוט) הינו תחנת ביניים בדרך להפנמת האובייקט ולאמון כלפיו, ולהווצרותו של גרעין של עצמי מכוון בתוכנו. כאשר בהשפעת הפגזה פירסומית ושיווקית הופך החפץ למבחן בלתי מסתיים ולעדות לגבי מידת ההשקעה של בן או בת הזוג - הוא מתקבע כמושא להתמכרות וכמבחן שאי אפשר להצליח בו. מהותו של קשר בין אישי: גילוי רגשות וצרכים, סוגיות של בקשת ומתן תמיכה, שותפות מינית, הדדיות והכרת תודה – מיטשטשת כשהיא מוחלפת בהוכחות חיצוניות, מכניסטיות, גלויות לעין ולעתים כפויות.
מידי פעם, כשנשים מוזמנות לקחת לעצמן מקום ולהשמיע את קולן, עולה קול המכריז על 'מה הגבר צריך לעשות', במקום ההזדמנות לקחת אחריות ובעלות על תפקיד האשה. למשל: 'הגבר צריך לפתח את הצד הנשי שלו'. משונה שהזדמנות זו משמשת ל'חנך' את האחר, בעיקר מה הוא צריך לעשות עם עצמו. התופעה הנפוצה שגברים צעירים כיום שותפים בגידול הילדים ועוסקים בבישול במשקי בית לא מעטים, פעולות שאולי באופן מסורתי בעבר עשו נשים – אינה נובעת מפיתוח 'הצד הנשי שלו', אלא דווקא מהרחבת כישורי הגבריות שלו. החלוקה המסורתית של תפקידי גברים–נשים כבר לא תופסת, כל סובייקט חופשי לתרום כיכולתו בתאום ובשיתוף. אין זה מוסרי ולא הוגן שאשה תחזיק את החבל בשני קצוותיו ותצפה שבן זוגה הקיים או בן הזוג שהיתה רוצה בו גם יהיה 'גבר' שעושה מחוות 'גבריות' וגם 'מפתח את הצד הנשי'. בדרישה או בפרקטיקה מעין זו יכול להיות משהו אפילו נצלני, ההופך את הזולת המשמעותי 'לפריאר'. זהו פן של עוצמה פמיניסטית שיש בו טעם לא נעים של כוחנות ושליטה באחר.
נתקלתי במקומון תל אביבי שלכבוד יום האשה התמקד בסוגיה (הלאקאניאנית) "מה האשה רוצה"? התשובה המשתמעת: אורגזמה ולבוש. חגיגת האורגזמה הנשית מעידה על חרות ועל רצון של נשים ליהנות ממיניותן. ואכן, ניתן למצוא בימים אלה בחנויות לבגדי נשים לבוש חושפני, הלבשה תחתונה זנותית וויברטורים במקום בולט לעין. האסוציאציה הראשונה שהתעוררה בי היתה: איך זה שמדי כמה שנים מתחוללת מהפכה החוגגת את האורגזמה הנשית, כיצד אותו דבר עצמו מתגלה כל פעם מחדש? התשובה הינה שאם זה לא היה עניין מסובך, זה אולי יכול היה להיות פשוט.

המהפכה המשמעותית של האורגזמה הנשית התחוללה בשנות ה-60 של המאה העשרים, עם המצאת הגלולה נגד הריון, ששחררה את הנשים מהחרדה לתוצאות המגע המיני. במקביל פורסם בתקופה זו מחקרם של מסטרס וג'ונסון, שהראה שבניגוד לגבר, אשה יכולה להיות בעלת אורגזמות מרובות. כדי שהעניין הציבורי לא יגרר לפשטנות נלהבת מדי, הקדישה הקהילה הפסיכואנליטית את גליון מס' 17 (1969) של כתב העת של החברה הפסיכואנליטית האמריקאית לנושא מיניות האשה. בין התורמים לו הדגישו ג'ודית קסטנברג ות'רז בנדק שהדיון בפוטנציאל הביולוגי חייב לקחת בחשבון חוויות אישיות של נחדרות, את חשיבות התפתחות אמפתיה למין הנגדי ויכולת לתקשר אתו, ומגוון של חרדות, טראומות ופנטזיות אפשריות ולא מודעות שמשפיעות.
סוף שנות התשעים של המאה העשרים הביא אתו גל נוסף של התלהטות המיניות הנשית דרך הסדרה 'סקס והעיר הגדולה'. רווקות ניו יורק הראו לעולם כולו שהן עושות מה שבראש שלהן, אלא שהשורה התחתונה היתה שהגיבורה קארי ברדשו חיפשה, בסופו של דבר, באופן הרומנטי את האחד והיחיד 'מיסטר ביג'. מעצבי הנעלים הפכו להיות בין המרוויחים מהטרנד המיני. כריסטיאן לובוטין, ממעצבי הנעליים שהשתלטו על הנפש הנשית מאז, אומר בראיון אתו בגיליון של עיתון הנשים 'ואניטי פייר' (אפריל, 2010), שנשים רואות בנעלים שלהן סמל פאלי אהוב, ולפיכך לקוחותיו רוצות נעל שתציג אותן כזנותיות או כקלאסיות , שהנעל תשלים את מה שחסר בהן.
אם נסכם את המגמה המסתמנת, נראה שהמיניות הנשית בקלות תיעלה את עצמה לחפציות מפצה, להתענגות 'בקצה ההפוך של הרגל', ולהתמסרות לאובייקט פנטזמטי (המעצב). העניין, כנראה ממשיך להיות פשוט אך מסובך.
היגענו ל-2011. יום האשה מביא את חדוות המיניות הנשית, אבל בין השורות שוב מסתמן שהיכולת להתענג איננה כל כך פשוטה. היחסים בין גברים ונשים הדורשים אמפתיה ותקשורת בין המינים – מיטלטלים בין האדרה והקטנה, כאשר בן הזוג נתפס בעיקר כאובייקט להשתמש בו, ולא בהכרח מישהו לבטוח בו לעניינים אינטימיים. וכך קורה, שעיתונאית באותו מקומון תל אביבי, שבועיים לאחר מכן, מדברת בחופשיות על התעוררות מינית הפוקדת אותה באירוע ציבורי-מסחרי הקשור באופנה, ובמקום לצאת מהמקום עם פרטנר או פרטנרית, מודיעה בפומבי: "אני רצה הביתה לאונן".

אם חרות מינית פרושה מחיקת האחר והסתפקות אוטיסטית, אזי לא בטוח שהמהפכה מובילה לטוב. מסתבר שמעבר ליחסי הציבור שלה, התשוקה המינית היא עדיין עניין לא פשוט לאנשים רבים, בהיותה מלווה לבטים, חרדות ופגיעות, שקשה לאדם הפרטי להתייחס אליהן בגלל יחסי הציבור -בגלל המוסכמה ש'מה כבר כאן העניין?" גם כשהיא מהווה סחורה אטרקטיבית והתנסות משחררת – עדיין נשאר משא ומתן אישי מורכב בין העצמי לפרטנר.
בסופו של יום, ניצבת כנראה שוב ושוב הדילמה: האם להיות בלשון הרחוב 'כוסית', 'סלבית', או איך לחיות את חיי?

עוד בבלוג של ד"ר ניצה ירום

נגישותו של המדיום האינטרנטי היא מקור להפתעה נעימה עבורי. מאמר או ספר הרואים אור בכתובים נערכים במשך...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.