פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
להיות הורים בזמננו

להיות הורים בזמננו

ד"ר ניצה ירום | 15/10/2014 | הרשמו כמנויים

להיות הורים בזמננו: להגן ולנהל דיאלוג כאחד
מכיוון שהתחלנו 'לטפל' בסוגיית ההורות בזמננו - איתגרנו בטור הקודם את האנכרוניזם שברעיון הרווח של שיקום הסמכות ההורית, שהוא בלתי ישים בתקופתנו. בתקופה זו, שבה מתקיימים דרישות רבות ותנאים סותרים להורים וילדים הנושאים ונותנים זה עם זה, המבנים והסטנדרטים המשפחתיים הם מגוונים ומבלבלים, והאמביציה להורות טובה היא גבוהה, ברצוני להציע שני עקרונות מפתח או יכולות שמומלץ לפתחם ולקיימם בד-בבד כליבת ההורות בת זמננו.
איך לשלב שני עקרונות מנחים להורות – הגנה וניהול דיאלוג:
העקרונות: 1. החובה של ההורה לתפקד כמגונן על ילדו, התלוי בו, לתפקד כאובייקט בעל חובה ואחריות הורית לאובייקט (ילד) הזקוק להגנה ולסדר.
2. היכולת להתנהל בהורות כסובייקט המשתתף ביחסי הדדיות קבועים עם סובייקט נוסף – הילד כקטן או כמתבגר, שהוא סמכות בתחומים שונים, בעל רצון ודעה, גם כשהוא זקוק להגנה.
מכיוון שהמודל ההיררכי ביחסים החברתיים שינה את פניו למודל דמוקרטי, הבה נבחן את טיב האינטראקציות הנדרשות והמכשלות הצפויות להורים בזמננו, דרך בחינת שני העקרונות שהצגתי לעיל, בשילובם.
הורות כאחריות:
התלות של הילד היא הסיבה לאחריות ולסמכות של ההורה. לפיכך, בהורות נכון לדבר על חובה ואחריות יותר מאשר על הזכות להורות. כאשר המבנה המשפחתי היה היררכי הסמכות ההורית והתקשורת המשפחתית היו ברורים יותר: זה אחראי וקובע, וזה מקבל תכתיבים ומציית. כיום הצורך באחריות הורית תוך תקשורת דמוקרטית-הדדית עלול לבלבל את היוצרות.
הורה עלול להיבהל מילדו או מן המתבגר הדעתן שלו ולבטל את דעתו מפניו. כאן חשוב לחזק את תחושת סמכותו – כבוגר המתמצא במציאות כשהוא דואג, כמממן, כבעל דעה שאפילו אם איננה מעוגנת באתוס הורי ברור ('ככה לא מדברים לאבא') - תחושת ההורה כסובייקט היא זו שיכולה להציב גבול ('זה לא מקובל עלי').
מצד שני, הטשטוש בין ניהול דיאלוג ל'דיאלוג לכאורה' יכול בקלות להשתלט על עמדת ההורה. הורים של היום לא גדלו בתרבות השיח שאותה הם מיישמים עם ילדיהם, אתם לא שוחחו, את דעתם לא שאלו בקטנותם, ואילו רבים כיום מקיימים הדדיות שכזאת בהורות שלהם. אלא שיכולת אמיתית לקבל את דעת האחר (הילד) או לעמוד על דעתי כמבוגר היא קשה למי שחסר אימון בה מילדותו שלו. התוצאה היא הגררות לשיחה שהיא בעצם 'מניפולצית שכנוע', במקום ביטוי ברור של עמדה. מבחינת הילד המבולבל, המבחין שההורה שלו גולש משיחה שיוויונית ל 'מרות מחופשת' – ל'זאב בעור של כבש' – התוצאה היא שהוא גם מבולבל וגם מאבד אמון בהורה שאינו ברור ואינו מכבד עד הסוף.
האחריות ההורית היא להיות מודע לכשל 'שיחתי' מסוג זה ולהפסיקו כשהוא מתחיל. מעל הכל, אחריות הורית כיום פרושה נוכחות אקטיבית, להתעניין – איפה הילד נמצא, מה הוא עושה; האחריות פרושה להכיר ולנהל דיאלוג בין התרבות המוכרת לנו והתרבות המוכרת לו, בין הגנה לאמון.
הורות ככח:
כשמדובר על הורות מוזכרת פעמים רבות סוגיית האהבה כמפתח לרצון ההורי - לתת אהבה למישהו. חשוב לא פחות להעלות את סוגיית הכוח ביחסים אלה. אין כמו ילד, יצור קטן ותלוי במבוגר, שהוא לרוב יציר רחמו וזרעו של הבוגר, וגם אם אין מדובר בהורות מסוג זה – הילד זקוק לו שידאג לשלמותו הפיזית, להתפתחותו המנטאלית והרגשית ולהחזקתו הכלכלית. אבל הסמכות היא מקור לכוח. היצור הקטן שלי הוא 'הגרופי' הפרטי שלי, המעריץ והמחקה; קטנותו ותלותו הם לא רק אחריות אלא גם מקור לתחושת כוח עבור המבוגר. בעבודה או בחברה, או אפילו במשפחה הגרעינית והמורחבת הכוח שביחסים יהיה מוקד למתח, ואילו 'ילד משלי' הוא נתין טבעי, לכאורה.
בעיית הכוח משתלבת לרוב בסוגיית האחריות ושיקול הדעת הבוגר. הורה המגן על הרצון או הדעה שלו לגבי טלביזיה פתוחה או לא בעת הארוחות, לגבי שעת השינה או לגבי סוגיות אחרות של סדר, מגייס את כוחו לתחושת הפוטנטיות שלו. אבל ישנו שימוש בכוח לשם שימוש בכוח, באופן שרירותי, למשל בהנחיה: "להגיד X פעמים ביום לילד 'לא'".
ברצוני להתריע שבעולם שבו ילדים ומתבגרים הם בעלי רצון מאובחן ויכולות טכנולוגיות, אינטלקטואליות וחברתיות לא מבוטלות – הוראה הורית שרירותית, 'כוח לשם כוח' תגרום לכך שהילד/מתבגר יאבד את אמונו בהורה כמבוגר; הוא עשוי לקלוט מהר מאד את השרירותיות שב'הנחתה', בעובדה שבעצם ההורה שלו 'סתם' עושה שריר, סתם מתעקש שילדו יעשה משהו שהוא – ההורה – מתרגל סמכות עליו.
בימינו כדאי לשלב את שני העקרונות: לא להנחית כוח הורי 'סתם', לבחון מה בנימוק הילד הוא בר משא-ומתן. אין פרוש הדבר איבוד הכוח והסמכות ההורית לגמרי. 'ההורה נותן השירותים' הוא הורה שאיבד את הסובייקטיביות שלו: את המחשבה והביטחון שלו לגבי איך יוכל להגן על ילדו ואת האמון שלו בחשיבות תחושותיו האישיות כקובעת את הגבול למתן השירותים. אך הוא יכול להשיבם או לבנותם בתוכו. 'לא נוח לי עם ...", "אני לא מסכימה ש..." ועוד עמדות הוריות שהן גם שמות גבול וגם לא סוגרות פיות – הן כנראה דרך ישימה כיום.
מכשלות צפויות:
העברה בין-דורית – ההפנמות ההוריות מן העבר כמנחות ומשתלטות על דפוסי הורות בהווה:
בדורות ההורות האחרונים הייתה בדיחה רווחת לגבי אמירה טרום-הורית (של אם, לדוגמא): "אני בחיים לא אהיה כמו אימא שלי", ואילו במהלך ההורות:"שמעתי את עצמי אומרת את זה בדיוק כמו אימא שלי". ההפנמות ההוריות הן המצפן ההורי; 'בית אבא' הוא מה שנשיא המדינה של היום, רובי ריבלין, אמר שמנחה אותו בבגרותו וינחה אותו בנשיאותו. אלא ש'בית אבא' התקיים בעבר, במציאות שחלפה, וניסיונות לאכוף את מילותיה, עקרונותיה וחוקיה נוגדים את המציאות הדינמית, ההדדית המתקיימת כיום.
איך מטפלים בהעברה הבין-דורית? ראשית דבר לא מכחישים את קיומה. עבור בוגרים הנאבקים ומבקרים את הוריהם ומדמים שהם מתקנים את עוולות העבר, חשוב להבין שהדפוסים ההוריים, היחסים המוקדמים שהפנימו – הם המצפן שלהם. יחסי כוח מופנמים לא מתוקנים בדיבור 'תקין פוליטית', הם נשלפים בזמן אמת, בעיקר כשפלוני מרגיש מאוים ומאבד סמכות מסיבה כלשהי.
היכולת לקבל את סמכותו של הילד והמתבגר – לא להיבהל ממנה, לא לרצות לבטל אותה, או, לחילופין, לא להסיר את ההגנה ממנו ולהשתבלל – אלא להיות מסוגל לעמוד מול בטויי האחרות שהילד מציג ומול ההשתקפות במראה שלו, להתדיין אתן, לשים גבול באופן נקודתי אך לא כאסטרטגיה להשתקה, זוהי היכולת שצריך לשאוף אליה.
לסיכום: לצערי, הניווט בין שני היכולות להתנהלות הורית – להגן ולנהל דיאלוג, תוך הקשבה להפנמות עבר ועדכונן – איננו צרור מנטרות קליטות להתנהלות בעולם מורכב, אלא אימוץ של דרך. חשוב לראות ש 'פריון' הפך לסוגיה לאומית, ואילו הורות עלולה בקלות להצטמצם לכדי יעד ל'תיקתוק' או למשהו מתיש שממנו צריך 'לנוח'. מה לעשות? מנטרות אינן מספיקות בפרויקט האחראי של הורות; דרושים שיקול דעת תוך התבוננות עצמית.

עוד בבלוג של ד"ר ניצה ירום

מי יגן על 'ילדי הכאפות' ? אני מודה שיש בי רגישות מיוחדת לפגיעה בילדים. גם כאשר הפגיעה אינה נעשית בכוונה...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רואי גוררואי גור18/10/2014

שבת שלום. ניצה שלום
כבן וכהורה אני מתחבר מאוד לרעיונות שהצגת. גם חומר מהנה לקריאה של שבת בבוקר, וגם חומר מצוין למחשבה עבור הדרכות ועבודה עם הורים.

תודה