פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
כיצד יכול המטפל/הפסיכולוג לדעת שהוא 'תקוע' בחקירת עצמו?

כיצד יכול המטפל/הפסיכולוג לדעת שהוא 'תקוע' בחקירת עצמו?

ד"ר ניצה ירום | 26/11/2011 | הרשמו כמנויים

כיצד יכול המטפל/הפסיכולוג לדעת שהוא 'תקוע' בחקירת עצמו?
שנים רבות אני חיה בתוך התרבות הטיפולית שלנו, ומבחינה בתנודות הפוקדות אותה ובמהמורות שאנו כמטפלים מועדים בהן. בחרתי הפעם להאיר מהמורה אחת.
הכשרתנו ותפקודנו כפסיכולוגים מטפלים דורשים את פיתוח היכולת להתבוננות פנימית כדרך חיים וככלי טיפולי ראשון במעלה. בתחילת ימי הפסיכואנליזה זוהה המושג 'העברה נגדית' כתהליכים פנימיים המתעוררים במטפל תוך כדי טיפול במטופל פלוני ועלולים להעכיר את הרצף האסוציאטיבי של המטופל, ולכן יש לצמצם את ביטויים במהלך הטיפול. עם התפתחות הפסיכואנליזה השתנתה לחלוטין תפיסת ה'העברה הנגדית' ממזיקה למועילה. המושג הפך לכהן כמקור מרכזי לתובנותיו של המטפל ולמה שהוא יכול להזין בו את המטופל ואת התהליך הטיפולי: המטפל תורם את חלקו למטופל כשותף רואה, חווה, זוכר, מגיב.
אולם לעיתים קרובות אנו נתקעים בחקירה העצמית שלנו: בידנו רפרטואר של הסברים וזיכרונות על עצמנו, שאותם אנו ממחזרים, במקום לחקור רגשות ותובנות באופן דינמי ומתמשך כהרגל כללי וכפרקטיקה טיפולית אינסופית. נמצא עצמנו חוזרים ואומרים: "אני די נרציסט", כהסבר, או "למזלי לי היו הורים תומכים", כאסוציאציה למצב עניינים אצל מטופל, או "בטיפול שלי דיברתי על זה הרבה", כעדות למודעות. אמירות כאלו יכולות להיות תחנה – גירוי או רמז - בדרך להתבוננות עצמית, אולם מניסיוני אני יודעת שהן נוטות להפוך לחלק מרפרטואר של הסברים מקובעים, במקום לשמש לבחינה עצמית דינמית ומתפתחת.
בחרתי להשוות את התובנות הממוחזרות שלנו עם מה שפרויד קורה לו 'זיכרונות מחפים' (1899), ולכנות אותן לצורך ענייננו בשם 'תובנות מחפות'. במאמר המוזכר פרויד מדבר על סוג מסוים של זיכרונות, שאנו רואים בהם לכאורה פריצת דרך בהתבוננות העצמית, אלא שהם מהווים בדיוק את ההפך – חסימה והגנה מפני חקירה והתבוננות פנימה. יש לי כבר זיכרון ביד – מה עוד יש לחפש? ניתן לומר שהוא הדין ב'תובנות מחפות': הן משרתות את תחושתנו שהתבוננו ובחנו את עצמנו, אלא שבעצם 'שימרנו' מראית עין של מתבוננים. בפועל, עלינו להיות ערים ל'תובנות המחפות' כדי להתנגד להן, לאפשר בחינה עצמית שתעניק הבנה וחיוניות - במקום שישתררו צמצום וסטריאוטיפיות.
מדוע שנאחז 'בתובנות המחפות', במראית עין של 'ניתוח נפשי' (פסיכו-אנליזה) ו'ידיעה נפשית' (פסיכו-לוגיה)? יכולים להיות לכך הסברים אחדים: תרבות של מראית העין צומחת מתוך השאיפה להיראות גם לעצמנו כ'בסדר', כמוצלחים, כחסונים. הכאב שבחשיפת עצמי לעצמי – נחווה כמקור לבושה, שאותה אנו ממשיכים לחוש כשאנו חוקרים את עצמנו ואת ה'פאקים' שלנו. רובנו גדלנו לתוך תרבות שלא מכבסים כביסה מלוכלכת ברבים, שדבקה בנו. מסתבר שהבושה מחשיפה והרצון להיראות מוצלח מהווים עדיין כוח מפעיל דומיננטי, בעוד שהגילוי העצמי הוא הישג, פריצת דרך ואתגר שנטלנו על עצמנו כאשר בחרנו במקצוענו, מתוך הכרה שזהו מסלול חיים רב-ערך ומשמעות.
'התובנות המחפות' הן חמקניות ומטעות: יש להן חזות של תובנות, מעין עדות לכך שאנו אכן מתעמקים בעצמנו לשם הכוונה עצמית וליווי המטופל, שיש לנו ציוד נאות מן המוכן. אלא שתובנות לכאורה אוטמות אותנו ובאות במקום אסוציאציות חופשיות שהן מקור מתמיד לחקירה פתוחה, בעיקר מול המטופל. כל מסע שמטופל מביא אתו – הוא מסע המעורר גם בנו רגשות וזיכרונות, שכלל לא התכוננו לפגוש ולהתעמת אתם, כבר הנחנו ש'סדרנו' את עולמנו הפנימי. אלא שזוהי חובה והזדמנות לבחינה העצמית שלנו, ושום הסבר שחוזר על עצמו אינו צריך להניח את דעתנו. אנו זקוקים לבחון 'את המחופה' (את מה שעומד מאחורי התובנות המחפות), כפי שנבחן עניינים שטורדים אותנו, שצפים ועולים במוחנו, גם כשאנו מנסים להתעלם מהם .
'האסוציאציות החופשיות שלנו' אינן בהכרח תוצר ספונטני - הן מלוות את חיינו ועבודתנו, ומחובתנו לחפוץ ולדבוק בהן. להתלהב מן האומץ ומהרחבת האופק הפנימי שלנו. זהו תהליך קשה הדורש התגייסות מודעת. סגולתה של חקירה עצמית אינסופית היא בתחושת הגילוי שעולה ממנה – הריגוש שאופף אותנו בגינה: בכינו, התרגשנו, כאבנו, נעצבנו. גילינו וקלטנו תובנה בעלת ערך במצב נתון, ונשוב להתעניין ולחקור את עצמנו במחזוריות בהמשך הדרך .

עוד בבלוג של ד"ר ניצה ירום

להיות הורים בזמננו: להגן ולנהל דיאלוג כאחד מכיוון שהתחלנו 'לטפל' בסוגיית ההורות בזמננו - איתגרנו בטור...
מיניות בקלישאות כתבת התרבות של ערוץ 10 חן ליברמן העלתה סדרה 'מין נכחד'. באומץ היא העבירה את נושא הסקס...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מירב שרייברמירב שרייבר6/2/2012

תודה. מזכיר לי את ישיבת הצוות האחרונה שהיתה לי בעבודה. מטפלים יושבים ומדברים על הfolse self של המטופלים שלהם, מתוך ה false self שלהם עצמם. היה הרבה יותר יעיל לחקור את ה false self שלנו המטפלים. ...
תודה על המאמרים שלך, את מעבירה את האומץ לחקור ולומר את האמת!

משה נחמשה נח28/11/2011

אני מאוד מצטרף לדברים... אני מאוד מצטרף לדברים שכתבת..
אני חושב על "התובנות המחפות" כעל הגנות המאפיינות מטפלים (לא רק!), אולי כתגובה ספציפית לחרדות שהחזקת מטופלים מעוררת. נראה שהגנות אלו עשויות "להתיישב" אצל מטפלים צעירים, אשר החרדה שלהם ברורה (גם אם לא מודעת ברובה), וגם אצל מטפלים מנוסים יותר, אשר יודעים ומכירים באחריות הכבדה שלהם בטיפול, ושהחרדה עשויה לנבוע ולנבוע דווקא מתוך תחושה זו.
הדברים התחברו אצלי גם למושג "השלישי האנליטי" של אוגדן, כ"מענה" להגנה הזו, כלומר לעידוד החקר האינסופי והמתמיד של מכלול החוויה של המטפל במרחב האינטרסובייקטיבי הנוצר בטיפול.
תודה!