הייתכן שדיכאון אינו גנטי?

שפיות זמנית | 25/6/2017 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

הדעה הרווחת היא כי לדיכאון מרכיב גנטי. איבחון של בן משפחה כסובל מדיכאון השפיע על בני המשפחה לא רק כ-care givers, אלא גם בשל החשש ש"אולי גם אני..". 

מחקר חדש מטיל ספק בהנחה בסיסית זו. במחקר נמצא כי הגנוטיפ 5-HTTLPR, שאחראי לכאורה על סיכון לדיכאון, לא העלה למעשה את הסיכוי לדכאון אפילו אצל אנשים שחוו לחצי חיים משמעותיים ואירועים טראומתיים.  נראה כי הלחץ והטראומה בעצמם, בלי קשר לגנטיקה, הם אלו שמקושרים באופן חזק להתפתחות של דיכאון.

מחקר זה נותן תקווה לאנשים המאובחנים כסובלים מדיכאון ולבני משפחתם. טיפול באנשים עם מחלות גנטיות יכול להוביל לציפיות נמוכות יותר מהטיפול ואפילו לחוסר תקווה. טיפול ללא תגית של גנטיקה יכול להתמקד בהבנה ונתינת מקום לטראומות ואירועים מלחיצים מהעבר, ולהוביל ליותר תקווה לטיפול אפקטיבי ולריפוי.