פרק שלישי ולא רציף: "בזמן שישנת..."

לוסי דרימז | 3/1/2010 | הרשמו כמנויים

לוסי ישנה. עפעפיה מרטטים. היא שקועה בחלום.

בחלומה, היא אולי, מפליגה למרחקים, מטיילת במרחבי ארץ פסיכולוגיה עברית, או מבקרת בבלוגים שכנים. אולי צללים מלחששים סביבה, עלטות, קרני חושך מסתוריות, אימות חסרות שם, לוסי מתכמסת, בתנוחה עוברית, אולי היא מחכה לזמן שלה, ללידתה.

אני, לעומת זאת, ערנית מאד.

אני!

כן, יש גם אני בכל הסיפור הזה של לוסי דרימז.

אני זאת שחולמת את לוסי, בוראת אותה, ומתבוננת בה. כעת, בזמן שהיא ישנה, רציתי גם אני פתאום לומר משהו, ואולי להצליח לגעת. כי הרי בזאת מדובר, בניסיון לגעת, בכמיהה לאחרים, ויחד עם זאת, אולי גם בפחד מהעולם האמיתי, הממשי. יש ביטחון באנונימיות, וגם ללוסי - קירות הבלוג עדיין חיוניים.

בשנה האחרונה אני עסוקה בשאלות של זהות.

חושבת על כך שבפסיכולוגיה (לפחות זאת של העידן הפרה-פוסט-מודרני) רווחת התפיסה שיש לאדם אישיות, תכונות קבועות, וזהות אישית – ורצוי מאד שהזהות הזאת תהיה עקבית ורציפה! אחרת, אוי ואבוי לך (יונה וולך!)

אמנם למדנו בתואר הראשון על "טעות הייחוס הבסיסית", על כך שנוטים להמעיט בערך הנסיבות בהבנת התנהגות אנושית, אבל עדיין – תקן הנורמליות נותר יחסית איתן. ואיתו תקן הפתולוגיה. כולנו אמורים להיות רציפים, עקביים, קוהרנטיים, קוהסיביים, ובטח עוד כל מיני מילים...

פתאום אני חושבת על האטום, ובעיקר על האלקטרונים שלו... האטום מורכב מגרעין וקליפה, הגרעין בנוי מפרוטונים ומנויטרונים, ומסביב לגרעין סובבים האלקטרונים. במהירות עצומה. הידעתם? בעבר חשבו שמסלולם של האלקטרונים קבוע וצפוי, אולם על פי תורת הקוונטים לא ניתן לייחס לאלקטרון מיקום ומסלול מדויקים. במקום זאת מוגדרת עבור כל אחד פונקציית גל, המגדירה את ההסתברות להימצאותו במקום נתון...

אני מדמיינת את האלקטרונים, מפזזים סביב הגרעין, אומרים – "לא תתפסו אותנו!"

"אני כאן", מסתחרר אחד וקורא בקול, ועוד לפני שהספקת לפנות, הוא כבר במקום אחר, וגם זה – לא בטוח – זה רק אולי. זה רק ניחוש. ואין שום ודאות. (מאידך, לא הייתי מייחסת לכך גם דווקאות).

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

אני מרגישה שהמהות שלי (האמנם יש לי מהות?) היא ברווחים. בחוסר הרציפות. בכך שאי אפשר אף פעם לדעת איפה אני. כמו אלקטרון. אני חמקמקה. רק אם מוכנים לחפש, מוצאים שאי אפשר למצוא. לפעמים נדמה לי שאם אוחזים בי – ומחייבים אותי להישאר במקום אחד – אני עלולה למות, להפוך ל"לא אני". ויחד עם זאת, אם לא נוגעים בי ואני נותרת להסתחרר לבדי, חופשיה, בלא עין מחפשת – גם אז.

חידה: אדם בלתי רציף אחד, ואדם בלתי רציף שני, יוצאים לדרך. מתי יפגשו?

ואני שואלת: האם יכולים להיפגש? האם אפשר באמת להסתחרר ביחד, ולא לחוד?

היום פגשתי בחור שאני מכירה. בחור חמד, יפה תואר, מישהו שיש לו לב, וראש, עיניים, וידיים, ובכולם הוא עושה שימוש נכון. מביט, מבין, מרגיש, מוכן לגעת, ולעשות.

המפגש הזה הצית אצלי פנטזיות רבות, כמיהה לאינטימיות, ותחושות אהבה. דמיינתי שאנו מביטים אחד בעיני השני, ורואים עמוק. בפנטזיות אני (תמיד) הולכת רחוק.

פרט קטן ושולי: יש לו מישהי.

בליבי אני קצת מקווה, שבכל זאת, איכשהו, מתישהו, הלב והעיניים, יפנו אלי...

אך בינתיים, מר בחור כנראה ישן עם גברת מישהי, ולאור זאת, נראה לי שאין לי הרבה ברירה אלא להצטרף ללוסי דרימז.

לילה טוב...