רעב | ענת פש

כָּל שֶׁרָצִיתִי הָיָה לֶאֱכֹל, 
פַּת צְנוּמָה 
רְעֵבָה הָיִיתִי, 
דַּקִּיקָה, 
בִּטְנִי הִתְנַפְּחָה.
צִפָּרְנֵי אֶצְבְּעוֹתַי הִצְהִיבוּ 
שַׁעֲרֵי נָשַׁר.

כְּשֶׁבָּאתִי בְּשַׁעֲרֵי בֵּית הַתַּמְחוּי,
עָטִיתִי עַל פָּנַי פַּרְצוּף שֶׁל חִיּוּךְ, 
שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁוּ כַּמָּה עֶצֶב יֵשׁ בָּרָעָב שֶׁלִּי,
וּמִשֶּׁרָאוּ אֶת פַּרְצוּפִי ,
מִיָּד נִשְׁלַחְתִּי לְסוֹף הַתּוֹר 
וְכָךְ כְּמוֹ סִזִיפּוֹּס
הִגַּעְתִּי לְרֹאשׁ הַתּוֹר
וְנִבְעַטְּתִּי,
וּפַעַם, 
הֻגַּשׁ הַמָּזוֹן אֶל פִּי, וְנִלְקַח,
מֵעֹמֶק גְּרוֹנִי נִשְׁלָף.
גַּרְגֵּר אַחֵר גִּרְגֵּר,
בָּרַחְתִּי מִשָּׁם, 
כְּמוֹ מְשֻׁגַּעַת.

הָפַכְתִּי זוֹנָה שֶׁל אֹכֶל, 
רַק שֶׁיִּקְנוּ, שֶׁיִּתְּנוּ , שֶׁיְּבַשְּׁלוּ.
אָגַרְתִּי אוֹתוֹ , שֶׁלֹּא יֶחְסַר,
בְּמַחְסְנֵי רַחֲמַי שַׂמְתִּי אוֹתוֹ,
מָכַרְתִּי אֶת נִשְׁמָתִי לְכָל נוֹתֵן מָזוֹן,
שֶׁלֹּא יְחַסֵּר לִי, שֶׁלֹּא.

וְהַיּוֹם, כְּשֶׁהָאֹכֶל יוֹשֵׁב עַל שֻׁלְחָנִי, בְּשֶׁפַע, 
נוֹלַד בִּי שֵׁד הָאָנוֹרֶקְסְיָה,
וְדַּי לִי בָּאֹכֶל,
דַּי.