לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
על קיפאון וצייד מפלצות-מחשבה (או - איך לקחתי לאמצע היער את ספת הפסיכולוגית)

על קיפאון וצייד מפלצות-מחשבה (או - איך לקחתי לאמצע היער את ספת הפסיכולוגית)

קרן רם בר יוסף | 18/1/2016 | הרשמו כמנויים

"את לא סומכת על הגלגלים"! צועקת אליי המדריכה זהובת השיער.

שבע בבוקר, אמצע היער, קפוא להחריד, ואני מנסה להתגלגל במורד שביל צר ברוחב שביל עיזים, 'מנוקד' בסלעים ורגבי אדמה (להלן – 'סינגל'), שרק נראה חביב. בפועל אני נכנסת לסיבוב שבו לגמריייי ברור לי שאם לא אחזיק חזק ואהפוך את גופי למטיל ברזל - אתגלגל במדרון.

אני שומעת את נימת האכזבה בקולה (או לפחות מדמיינת אחת): "את לא סומכת על הגלגלים"..

"מה חשבת..?" אני יורה לעברה מתחת לשפם (הדימיוני כמובן) "שעות רבות של טיפול לא עקרו מתוכי את הפחד מ"לסמוך אל האחר"... אז איך אסמוך על הגלגלים??" אבל שאפו לזהובה שעלתה בדייקנות על הנקודה הכי כואבת (או אחת המובילות במצעד חמשת הגדולות).

משש וחצי, עוד לפני שהשמש הוציאה את האף שלה מתחת לשמיכת העננים, ארבעתנו מפדלים ביער, מחפשים את הכניסה לסינגל. קסדה-ורודה, טיגריס מרדן, מדריכה זהובת שיער ואני. כמו דורותי וחבריה בארץ עוץ, גם אנחנו מפדלים אחריה בחיפוש אחר רגעי קסם על שני גלגלים.

אני רועדת מקור שקצת מסתיר את החששות. נזכרת בפעם הראשונה שרכבתי שם. ההתרגשות לפענח את קווי הקרקע עליהם כדאי לרכוב, ללטף את הסלעים עם הגלגל ולטבול בירוק של היער. רק שעם כל רכיבה נפתח התיאבון ליותר. לדלג על סלע גדול יותר , על מדרון ארוך יותר, לצאת מאיזור הנוחות. והלא-ידוע התגבר.. האם זה לא גדול עליי? (או באופן קונקרטי האם לא היגיע הזמן לקסדה המגינה על כל הפנים??). אז עכשיו יש לי פרפרי אדרנלין בבטן. שמחה, בה מתערבבות תמונות ומחשבות על השיפועים והסלעים שלפנינו. ובמשק כנפי הפרפר עולה פחד– כמו ערפל מזדחל אל תוך התודעה, מטשטש את היכולת לבחור, להתמקד. לנשום.

אבל אני 'סובייטית'. לא רוצה לתת לפחדים לקבוע לי. יודעת שהענות להם מזמינה הימנעות. ועדיף להתנהל ליד הפחד מאשר לברוח ממנו. לכן, עם הערפל ומול השמש העולה אני מפדלת בשקט בתור המשתרך מאחורי דורותי זהובת השיער – נותנת לה להוביל. מפחדת לי לבד בשקט, במחשכי המחשבות. מנסה לסמוך עליה, על עצמי, על מי שתכנן את הסינגלים, על האדמה שהתהדקה, ועל כל כח עליון שמוכן להושיט יד מאזנת. מנסה לא לחשוב יותר מידי.


- פרסומת -

הפידולים מחממים את הגוף וגם את הביטחון העצמי. מגיעים לסינגל סופסוף, ואני מרגישה את ה'רעב' לאדרנלין ולשחרור המתלווה להצלחות ברכיבה. ברוכים הבאים ל"טלויזיה"! כי כאן ביער לכל שביל יש שם. מעניין מה חשבו לעצמם ה'בן-יהודה' של היער כשהוחלט לכנות את הסינגל הזה - 'טלויזיה'? האם זה אומר שהאח הגדול הולך לצפות כרגע בפשלות שלי? וברור שעליהן אני חושבת כשהפחדים עולים. ואולי 'טלויזיה' זה על שם המסך עליו המפלץ הקטן והמעפן שמתחיל להסתובב לי באין-מפריע בראש יוכל להקרין סרטים בHD של הנפילות הצפויות לי. איזה ריאות חזקות יש לו כשהוא צועק לי במגפון בין האוזניים "הנה זה בא", ומשדר את פרומו 10 הנפילות המדהימות שאפשר לעשות כאן. איזה 10.. 100! ובצילום תלת מימדי היישר אל מסך ה'טלויזיה' שלי.

לוקח זמן לזהות אותו.. מזל שצברתי כמה שעות אימונים בשבילים הנמתחים בקליניקה בין שתי הכורסאות וים החרדות שהמטופלים הביאו. איתם למדתי לשאול את המחשבה-מפלץ – "מה ההוכחות שלך?" וכשהתשובה הסתבכה בתוך עצמה, הבנתי שלמרות הקול הרדיופוני, אין לו תעודת עיתונאי: הוא בעיקר קשקשן בלי כיסוי, אי אפשר לסמוך על מקורותיו, ותסריטיו הם מדע בדיוני ולא מהסוג המשובח. מפלץ קטן שאוכל ת'ראש.

"או קיי, שמעתי אותך" אני עונה לו. "עכשיו שב בצד ותן להקשיב לזהובה". והיא מסבירה לי איך לעבוד עם האגן. להיכנס לעמידת מוצא, לנשום, להיות החלטית. "מבט!", והיא מראה לי לאן להתבונן. "עקבים למטה. תפני עם האגן ולא עם הכידון" היא מתעקשת. המפלץ רוצה לצעוק לה - 'שאמא שלך תעבוד עם הכידון!' אבל המבט שלי משתיק אותו.. אני רוצה להקשיב. להרגיש את המילים שלה מכוונות לי את התנועה.

אחרי ההסבר אני מטפסת אל תחילת המסלול לסיבוב נוסף. יש לי כמה דקות להסדיר את הנשימה, אז אני חושבת על ה"לסמוך". דווקא הרגשתי שיפור לאחרונה בתחום. למשל, כמה ירידות דרדרת שלא הייתי מתקרבת אליהן לפני זה. ואופני השטח שלי.. סוף!

ובכל זאת - אני עונה לעצמי, הנה, כשהגוף מזהה את חוסר הביטחון ואותות הסכנה נרשמים במערכת, הוא מיד חוזר לדפוסים הקדומים של ה'בריחה' ומתכווץ אל עצמו. ואז גם ההקשבה למפלץ נהיית אוטומטית.

"את לא סומכת".. אני מגלגלת את המילים בראשי, ופתאום הזירה מוכרת לי.. אני יודעת איך להמשיך! הרי זה השלב שבו אני עוזרת למטופלים שלי לזהות את המפלצים שלהם – המחשבות האוטומטיות - ולהחזיר שליטה בג'ונגל החרדות. אז אני מושיבה את עצמי על ספת המטופלת, ובין פידול ולפידול שואלת: "ומה ייקרה אם תסמכי?" התשובה מייד עולה – "אם אני סומכת אני עלולה ליפול! אני אסמוך ואתאכזב. ושוב אתאכזב. ואז אגיע למסקנה שאי אפשר לסמוך". רגע. הנה זה!. החשיבה בשחור לבן. עוד מפלץ שאוכל ת'ראש.

שקט נעים ולא צפוי נהייה לי בגוף. את המפלץ הזה אני במיוחד אוהבת לפוצץ עם מטופליי. החיים לא מסתדרים בשחור ולבן כמו במחשבות שלנו. Got-Ya! "נכון" אני עונה למפלץ, "יכול להיות שאם תסמכי – תיפלי. אבל יכול להיות שגם לא תיפלי. אין מאה אחוז. לפעמים תיפלי, ולפעמים לא. אבל כבר למדת שזה בסדר לפעמים לא להיות מאה אחוז. כמה פעמים את רוצה שהילדה שלך תסמוך עלייך, ואז פתאום משהו קורה, ואת מאכזבת אותה? לא מצליחה 'להחזיק' עבורה כמו בפנטזיה? כמו שאת רוצה? האם זה אומר שאי אפשר לסמוך עלייך אף פעם? בוודאי שלא. זה רק אומר שלפעמים גם כשסומכים עדיין יש נפילות ואכזבות. ולעיתים קרובות יותר - לא. ואם תרשי לעצמך לסמוך כאן על עצמך ועל זהובת השיער, על הגלגלים, ועל האדמה - אולי גם תלמדי, תתקדמי ותזרמי את הסינגל כמו שאת רוצה".

השקט בתוכי מתגבר ומפזר את הערפל. השיחה הפנימית עושה את שלה. אני מחייכת מעל האין-שפם וחושבת לכתוב לעצמי את המחשבות האלה בסוף הרכיבה, כדי לעגן בזיכרון הגופני שוב עד כמה שאין עולם מושלם, אבל גם good enough"" מספיק כדי להרפות ולחזור לעמידת מוצא.

אני זוכרת כמה נבוכה הייתי כשגיליתי את המפלצים שרצים לי ככה חופשי במחשבות. מאז כבר הבנתי שהם לא נעלמים. אז אני מחפשת נוסחה של דו קיום. וגם לא נבוכה כל כך מהר מהופעתם. נכון, מבאס שהגוף ככה אוטומטית ננעל. כי אז גם מפלץ ה"לא לסמוך פן אפגע" מרים את הראש, יחד עם אחיו שצועק "כל נפילה היא אסון". רק שנהייתי ממש טובה בלזהות אותם מהר. עכשיו כשקראתי לו בשם הוא מפשיל מבט, מתרחק ולוקח את מטיל הברזל איתו. משחרר אותי להיכנס סוף-סוף אל עמידת מוצא, ולהסתקרן בהנאה: האם זהובה צודקת? האם משהו באנטומיה של הגוף והאופניים אכן יוכל להכיל מחד את החששות שלי ומאידך את המשאלה שלי שיהיה בסדר.. שאזרום את הסיבוב?


- פרסומת -

הגוף כעת נינוח. הנה זה בא: מעמידת מוצא אני נותנת צ'אנס לאגן שכבר מתמקם באוויר, משקיטה את הכידון, ו..מופתעת שזה עובד! הסיבוב מחליק כמו חמאה על טוסט חם. אני גולשת על השביל בזרימה נעימה, וחיוך שנמרח על הפנים.

היא מרוצה ממני - זהובת השיער. ואני ממנה. רק שבאותו רגע מפלץ אחר מתחיל לנוע בפנים: "שלא תעוף על עצמה יותר מידי", הוא לוחש "מהר! תוציאי לה לשון.. אל תשתפכי לנו פתאום.. "

טוב נו. כמה מפלצות אפשר לצוד על סינגלון מסכן אחד?

לפחות לכמה רגעים סמכתי על הגלגלים. עד הפעם הבאה.


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: טיפול פסיכולוגי, חרדה, פסיכותרפיה, טיפול התנהגותי קוגניטיבי, גוף ונפש, שיטות טיפול נוספות
קרן הירשפלד
קרן הירשפלד
יועצת חינוכית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), חולון והסביבה
בר אורקין
בר אורקין
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
ד"ר תום רן
ד"ר תום רן
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
מוטי סיון
מוטי סיון
פסיכולוג
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)
חן זליג
חן זליג
עובד סוציאלי
רחובות והסביבה, תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
נטע אדלר
נטע אדלר
עובד/ת סוציאלי/ת
ירושלים וסביבותיה

עוד בבלוג של קרן רם בר יוסף

אקט ההעברה הבנקאית שהתבצע בדממת הסלולר, ובמהלכו העברתי תשלום על חולצה ומכנס רכיבה עם לוגו בשלושה צבעים...
תקופה עמוסה עברה על כוחותיי ולכמה חודשים ארוכים נאלמתי. תליתי על המוזה את שלט ה'סגור לרגל שיפוצים',...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.