פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
איש רחוב

איש רחוב

חברי הקהילה | 10/11/2015 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

נסעתי השבוע לקנות חומרי יצירה לקליניקה שלי בדרך אילת בת"א. על המדרכה ישב איש טרוט עיניים ומעוך למראה, הוא ישב וגילף קוביות עץ. נעצרתי להביט ובאחת נזכרתי במטופל שלי מן העבר. ישבתי לכתוב זכרונות.



אנחנו נפגשים כל יום שלישי. שלושה מטופלים פרטניים וארבע קבוצות המתחלפות כל שלושה חודשים ועוד שלוש קבוצות המתחלפות אחת לשבוע. אני מעבירה מפגשי טיפול באמנות, במעון לגמילה. התחלתי שם ב"פרקטיקום" ונשארתי. הם באים והולכים לעיתים `נופלים` וחוזרים, את חלקם אני זוכרת. לעיתים אני זוכרת את העבודות שהם עשו באמנות יותר מאשר אותם עצמם. חלקם כמעט נשכחים ורק זכרון מעומעם נותר. התחלופה עושה את שלה, וגם מספר המטופלים הרב. אבל יש בודדים החודרים אל הלב ומחוללים בו .
השנה 1999.
בקבוצה החדשה שהתחלפה לפני שבוע, מגוון אנשים, מגוון צבעים, כמו תמיד. האחד דתי ובעל משפחה ומעמד, השני הלום קרב,גרוש ללא ילדים. השלישי מפטפט עצמו לדעת, נכנס לתגרות מילוליות כדי להרגע, והרביעי שקט. הוא מפליא לצייר ומפליא בשתיקתו. בתחילת הפגישה בסיבוב ה "מה נשמע" הם מספרים על העולם ממנו הגיעו. אחרי שהם משתפים בעברם אני מכוונת אותם ל "כאן ועכשיו" ולתפנית האמיצה שהם עשו כשהגיעו למעון. בסוף הפגישה אנחנו מביטים בעבודות ומשתדלים לשקף ולהדהד האחד לשני על העבודות ועל הדברים שנאמרו. השתקן, שיערו ארוך והוא נראה כמשורר מיוסר, מספר שבמקור הוא מרוסיה. הוא מספר שהוא ישן בגן ציבורי. אין לו בית ואין לו משפחה. לפרנסתו הוא מנגן בגיטרה ואוסף מעות. הדיבור שלו מהוסס, עובדתי, פריך, קולו שקט והעברית שבפיו שבורה ורצוצה. נראה שהיא התעייפה בטרם נלמדה על בוריה. הדיבור השקט והנימוסי שלו משרה על כולנו אוירה תרבותית.
אחר כך כולם מציירים לפי נושא משותף. פעם זה ציור נוף אישי בעקבות "דמיון מודרך" ופעם זה "חלום", גם שאר הנושאים הנוספים מאפשרים ביטוי עצמי כמעט חופשי. הוא מצייר כל כך יפה וליבי יוצא אליו. בפגישה הרביעית אני מוצאת את עצמי בפנטזיית הצלה מגלומנית. אני אוספת אותו אל ביתי ואל חיקי. אני רואה אותי מקרצפת אותו במים חמים וסבון רב. משילה מעליו שכבות ויסורים של שנים. אני נבהלת ונוזפת בי: "הוא אינו כלב רחוב שאת אוספת ומנקה...הוא בן- אדם!" אבל אני מרגישה שהנזיפה מכוונת יותר למשיכה שיש לי אליו ואל עולמו המיוסר. נשמתי יוצאת לשתקנותו וזה מבהיל אותי מאד. אנחנו ממשיכים בפגישותינו והאוירה בקבוצה נעימה באופן יחסי.
בפגישה החמישית או השישית, כולם מציירים לבקשתם "דומם". הם אוהבים לעסוק באמנות ומבקשים להתמקצע. סידרנו מספר חפצים על השולחן והם רושמים אותם בעפרון ובפחם. המביט מהצד ומרחוק, עשוי לטעות ולחשוב שיש כאן חוג לציור במתנ"ס המקומי. המביט מקרוב יוכל לחוש באוירה המיוחדת. "השותק" אינו מתענין בחפצים הדוממים. הוא לא אומר דבר, אבל אני מבחינה שהוא לא מביט לעבר הקומפוזיציה שערמנו וסידרנו. הוא מצייר כנראה דבר אחר. במבט המשתדל שלא להיות חודר, אלא רק מביט ומתקף, אני מבחינה שהוא מצייר דמות. אני מניחה לו ולא מנסה לכוון או לשנות את דרכו. נראה לי שהוא הבין את הנושא אבל בחר לעשות אחרת. בסוף הפגישה, כשכולם מציגים את העבודות וחולקים מילים, הוא אומר בשקט: "אני ציירתי אותך, זה בשבילך". אני מסמיקה, מבררת שאכן הבין את התרגיל לאשורו, ולא מוסיפה דבר. אף אחד מהקבוצה לא מתערב ואנחנו מסיימים כרגיל. אני נבוכה. האם ידע על מחשבותי? מה עבר אליו ממני? מה הקבוצה הרגישה? ואיך ממשיכים מכאן? אחחח..."העברה והעברה נגדית..." מושגים שלא מכבר למדנו במהלך הלימודים.
אני מביאה את הסיטואציה להדרכה. אני נשאלת מה הרגשתי ו"איפה זה פוגש אותי", ואז אומרת המדריכה להפתעתי: "זו היתה הדרך שלו להפרד ממך. הוא בטח יעזוב בקרוב..." אני נרעשת. אני ממש לא מבינה מאיפה הבטחון המוחלט הזה ומה הקשר.אני מנסה לגשש ולשאול אותה אבל היא רק אומרת: "נחכה ונראה..."
בפגישה הבאה הוא כבר לא יהיה. הוא יחזור לרחוב ולגיטרה. גם בתוך ראשי הוא מתגורר מעת לעת, לאי אלו מחשבות של דאגה וגעגוע.

עוד בבלוג של חברי הקהילה

למידה חדשה אחת אהבה חדשה אחת בית חדש אחד ויופי חדש אחר   חיוך חדש אחד נשיקה חדשה אחת הליכה צמודה...
אנשים מגיעים לטיפול סוכריה עטופה בניר צלופן מרשרש כמהים שניגע במילוי המתוק המריר הצורב של חייהם שנאהב את...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.