מספירת מלאי לעם ישראל חי - מחשבות לסיום ותחילת שנה | אתי רוזנצוייג
אתי רוזנצוייג | 18/9/2025 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
בס"ד
" וְנָתְנָה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם כִּי הוּא נוֹרָא וְאָיֹם
וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן
כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ, מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ
כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה, וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי
וְתַחְתֹּךְ קִצְבָּה לְכָל בְּרִיּוֹתֶיךָ ,וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָםבְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן ,
וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן
כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת / מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹוּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רעַ הַגְּזֵרָה"
[פיוט לראש השנה וליום כיפור, רבי אמנון ממגנצא]
יום שני ט"ו אלול תשפ"ה, אמצע החודש, ליקוי לבנה, שבועיים לפני סיום ותחילת שנה. אני מקבלת בבוקר הודעה מאירה מדודתי האהובה, אישה כל כך טובה, חיונית, חכמה ומוארת. אני חוזרת לישון שנת בוקר מתוקה וקמה לחושך. פ י ג ו ע. אני לא מצליחה להבין מה קורה ומי נגד מי, מספרי הנרצחים עולים, נזכרת במירון שכל רפרוש העלה את המספר ואת הפחד הלופת. מצליחה להירגע ומקבלת הודעה שהנכד של הדסה נרצח. המוות, גם אחרי מחלה ארוכה ומייסרת, משום מה תמיד מפתיע. אולי כמו לידה, גם אם אחרי שעות. משהו בתחושת הסופיות, השבריריות, הפריכות של החיים, בטח של אנשים יציבים ושקדנים כמו משפחת מצנר. אני חסרת אונים, בשוק, לא מאמינה ותוהה איך יכול להיות שלפני כמה שעות היתה זריחה ועכשיו, בבוצרו של יום, שקיעה פתאומית וטוטאלית שכזאת.
לפני ארבע שנים, חווינו את חושך המצרים הלופת הזה, כשאבא שלי, הרב אדר"ת זצ"ל נפגע מקורקינט ונפטר, בבוקר בהיר שהאיר מיד אחרי החגים, כבה המאור הגדול. איך חיים שלמים משתנים, מתבלבלים, מתארגנים מחדש ותהומות נפערים עם חושך ואור על פני תהום, ערפל ובהירות ורוח אלוקים מרחפת. מי למוות.
דודתי כותבת לי על מיקום ושעת הלוויה ובין קבלת משלוח מחזורים לכלתי לחגים הקרבים בהם לראשונה תשתמש בהם, כששם משפחה ותקוות חדשות חרוטות עליהם, אני מתארגנת ללוויה.
המון אדם ודם, ושקט סמיך ואצילי שמנסה לתת מילים וגוונים לחוויה חסרת מילים וגוונים. אירועים מספרים לנו על האנשים. גם שמחות, אפרופו נישואין וגם אבל. הם לוקחים את מה שיש ומגדילים עוד קצת. אני לא מעכלת את הלוויה, את הפיגוע ואת היום בו מניין קדושים ומיליוני חלקים, מתערבלים. בחזור מהלוויה אני פוגשת חברה שיש לה אחות חולה מאוד ל"ע, שכבר פעמים רבות הם חשבו על הלוויה, והנה, ב"ה, היא חיה, מתפקדת, רווה נחת. חושבת כמה החיים והמוות אינם מסודרים בטבלאות ברורות, כמה גם אם המוצרים היו על המדפים, עם תו תקן ותאריך תפוגה אין סופי, נוצצים וזמינים, הם ברגע יכולים לאזול, ליפול ולהפיל כבדומינו ראלי את שכניהם שבמדף, וכמה המדפים יכולים להתמלא מחדש. מי לחיים.
כבר מאוחר בלילה, מותשת אחרי הלוויה, עוצרת בסופר לקניה קטנה, בחוץ קבוצת אנשים יושבת במעגל על סולמות נמוכים, הם נראים מלוכדים, הפנים שלהם קשוחות, נראות עוינות משהו, הם אינם מתבוננים ימין או שמאל, אני שואלת את עצמי מי הם, מה הם עושים כאן בשעה כזאת ולמה הם מחכים. כשהשעון מורה 23:00 והתנועה בחנות בכיוון החוצה, הם נעים במהירות פנימה. כל אחד מצויד בסולמו האישי, כמו בתזמורת הם מאוחדים בעשייתם, עוטים כפפות שחורות, כל אחד יודע את מקומו ויש "כנר ראשון" שמנצח על כל הגדוד: ספירת מלאי.
אני חושבת על מה שקרה היום, עשרה אנשים. תשעה גברים ואשה, נרצחים. המוני אדם היו חשופים גם הם למוות הזה, הראשונים למות היו האחרונים לעלות. האם יש סדר במוות שכזה? ואם המחבלים היו עולים בדלת האחורית? אסוציאציות קשות של ספירת וחיסול מלאי, ממלאים את ליבי בפחד. הם היו כל כך מיוחדים, אהובים, אנשי משפחה ועם. זה קשור לחשבון של שנה שעברה. חיסול מלאי.
אני עומדת בלוויה, שני לילה, בשעה בה בעוד שבועיים נחזור מתפילת ערבית, אחרי הקידוש נטבול תפוח בדבש ונברך ביהי רצון שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה. גם בשנה שעברו ישבו הכול וברכו בכוונה, התרגשו, דמעו, התפללו וקיוו. התפילה, אינה שבה ריקם. אולי והלוואי היא תלך לתמי, אשתו של ישראל שצריכה בעוד פחות מחודש ללדת. אולי להורי החיילים שלא יכלו להיפרד מהם, שיהיה להם כוח לשאת את השכול, לעדן את הכאב, למלא את הבור. התפילה, כביטוי לאמונה, אינה מבטיחה במתוק, אלא באפשרות לטוב כפי שכותב החזון איש בספרו: אמונה וביטחון:
"האמונה בבחינת הלכה, הביטחון בבחינת מעשה"
"עניין הביטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכול בהכרזה מאתו יתברך"...וכאשר האדם נפגש במקרה אשר לפי הנוהג שבעולם צפוי אליו סכנה מדרכי הטבע לפחוד מטבעת העולם, וקשת רוחו ירפהו מלזכור שאין המקרה אדוניה לנו ושאין מעצור לה' מלהושיעו ולהכן מסבבים שיחליפו את כל המסובבים. וההבלגה בשעה הקשה הלזו ולהשרות בקרבו את האמת הידועה כי אין כאן לפניו שום פגע רע מיד המקרה רק הכחל מאתו יתברך בין לטוב בין למוטב, ואשר שרש אמונתו מפגישה פחדתו ונותנת לו אומץ להאמין באפשרות ההצלה, ושאין לפניו נטיה לרעה יותר מנטיה לטובה, עניין זה יקראהו מידת ביטחון.
גם עילות של ההצלה משתנות אצל הבוטח, כי תחת לרדוף אחר נדיבים ושרים ולבקש תחבולות שווא, יפשפש הבוטח במעשיו ויפנה את לבו לתשובה, תפילה וצדקה להעביר את רוע הגזרה".
"ויתרון אור מן החושך, יתרון האמת מן השקר, ויתרון בטחון אמיתי מבטחון מזויף".
לא קל לחיות אמונה בזמן אמת, כשמבחני פתע קשים מנשוא עומדים עלינו לכלותינו כל כך הרבה זמן, חטופים ששנתיים ימים עדיין שם וזמנם אוזל. ג'ולי קופרשטיין היא אחת הדוגמאות, ויש עוד רבות, לאמון באמונה תוך אימון, בזמן אמת ונוקב. ג'ולי מהווה השראה להתמודדות עם האש הרעה. ג'ולי כותבת כל שבוע טור במגזין קטיפה מבית יתד נאמן, כל שבוע במשך שנתיים. לפעמים אני מרגישה שאין בי די כוח לקרוא את הטור, משהו מתחושת אשמת הניצולים, הקושי להתבונן בה לעיניים, הפחד מהתוצאה מכווץ אותי, אבל ג'ולי, בוחרת בדרך, במצפן ארוך טווח, וחיה את האפשרות לטוב, גם כשיש כל כך הרבה רע. מי לחיים.
יום חמישי סוגר לי את השבוע עם נסיעה לירושלים, ירושלים בה יושבים עכשיו שבעה, בה פיגוע קטל חיים בשבריר שניה. יש ערב של שירה ותפילה עם חזנות לנשמה כהכנה לימים הנוראים. בריכת הסולטן קרובה למקום המקדש, הדרך מלווה בפחד, בטח כשיש פקק צפוף וגם בתחושה של קצוות שמתאחדים ומצליחים למצוא את המיצוע, רפי ביטון המוסיקאי והאגדה מעלה על הבמה את קולות מן השמים שמצליחים להרטיט ולהפעים לבבות, ועל הבמה אשה אחת פורטת על נימי הנשמה והכינור, ומצליחה לגרום לעשרות אלפים לדמוע. רחל גולדברג ממיסה בנגניתה ובעיקר בסיפור חייה. רחל היא אחות במקצועה, אמא לשמונה ילדים, שאבדה את בעלה הרב אבי גולדברג, לפני פחות משנה, בבוקר בהיר מייד אחרי החגים בקרב בלבנון. מי למוות.
רחל שיודעת מה הוא שכול, שבחרה לשלוח את בעלה לקרב למרות גילו ומספר הימים ששרת, מצליחה בתפיסתה את החיים, לחיות חיים שיש בהם, כשעכשיו באה בברית האירוסין מתוך בחירה לחיות חיים מלאים. היא מנגנת ועל המסך מוקרנות תמונות משפחתיות של חיים שהיו ונגדעו. אחרי הדרן שכמעט לא פסק רחל בצניעות וענווה נוטלת את הרמקול, ומשתפת בהשקפת עולמה, בחיים בהם עלינו להתאחד ולהמליך את ה' בראש השנה, ובצעד האמיץ בו היא בוחרת להמשיך בחיים, מתוך מקום מאמין ובטוח, למרות ולצד הכול והיא מסיימת במילים: עם ישראל חי!
ביום שני בבוקר, שבוע אחרי הפיגוע, שבוע לפני ראש השנה, עלו המשפחות לבית הקברות. הקברים הטריים נשטפים בדמעות, אבל יהיה מי שיצליח גם בתופת לשמוע אל הרינה ואל התפילה [פיוט מתוך סליחות].
