הגוף היחיד
רות נצר | 29/8/2015 | הרשמו כמנויים
אני מבקשת לשתף בדבר הוצאתו לאור של ספר שירי העשירי, 'הגוף היחיד' ( הוצאת ספרא).ימים אלה, לקראת החגים, מזמינים לחשבון נפש. אביא כאן שלושה שירים מספרי החדש שעוסקים בעניין זה. שני השירים הראשונים מדברים בלשון רבים, והשיר השלישי מרשה לעצמו לדבר בגוף ראשון:
דברים
מִשּׁוּם מָה נִדְמֶה שֶׁגַּם לָנוּ קוֹרִים דְּבָרִים קַלִּים כְּנוֹצָה
מֻפְרָכִים, אֱוִילִיִּים, מְלֵאֵי רְמִיָּה עַצְמִית וְאַשְׁלָיוֹת,
שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לִתְשׂוּמֵת לֵב, לְשַׁתֵּף בָּהֶם מִישֶׁהוּ,
הֲרֵי יִצְחֲקוּ עָלֵינוּ, עַל רְגָשׁוֹת שֶׁלֹּא הָיִינוּ מוֹדִים
בָּהֶם בִּפְנֵי עַצְמֵנוּ, שֶׁחוֹלְפִים בְּמוֹחֵנוּ כֹּה מַהֵר,
נִפְזָרִים בַּטִּמְיוֹן מִתּוֹדַעֲתֵנוּ, שֶׁנִּשְׁאֶרֶת רֵיקָה לְהַקְסִים.
הוֹ מֶדִיטַצְיָה בְּרוּכָה שֶׁמּוֹחֶקֶת אֶת רִגְשׁוֹתֵינוּ הַבְּזוּיִים בְּיוֹתֵר,
וּמַאֲצִילָה נוֹפֶךְ מְעֻדָּן לְקִיּוּמֵנוּ, עַד כִּי אֲפִלּוּ כֶּלֶב חוֹלֵף
לֹא הָיָה מוֹצֵא בַּנּוּ עִנְיָן; הָיָה מְרַחְרֵחַ
לְהֶרֶף קַל וְהוֹלֵךְ הָלְאָה.
אנוֹש ימיו
זֶה הַיִּעוּד. אֵיזוֹ
אֵנוֹשִׁיּוּת
אֲנוּשָׁה
נָתַתָּ לָנוּ.
אֱנוֹשׁ קָצִיר יָמָיו
בְּדָמוֹ יָבִיא לַחֲמוֹ
בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא טֶרֶף
אֱנוֹשִׁיּוּת כָּתַבְתָּ עַל לוּחַ
לִבֵּנוּ מְנֵה מְנֵה
לִהְיוֹת נוֹשִׁים זֶה לְזֶה.
לְמַעַן
לֹא יִמָּחֵק חֵטְא הַשִּׁכְחָה
אילו הייתי רואה
אִלּוּ הָיִיתִי רוֹאָה הָיִיתִי עוֹזֶרֶת?
הָיִיתִי חוֹבֶשֶׁת אֶת פִּצְעֵיהֶם
בְּחֻלְצָתִי שֶׁאֶקְרַע לִרְצוּעוֹת בַּד
לַחְסֹם אֶת הַדִּמּוּם שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק?
הָיִיתִי נִגֶּשֶׁת וְשׁוֹכֶבֶת בְּמִטָּתָם?
חוֹלֶקֶת אִתָּם אֶת לַחֲמִי?
הָאִם הָיִיתִי מְסֻגֶּלֶת לֶאֱכֹל, לִישֹׁן, אִלּוּ הָיִיתִי
רוֹאָה מַה שֶּׁאֵינִי רוֹצָה לִרְאוֹת, יְרֵאָה מִפְּנֵי הַבַּלָּהָה
מַטְמִינָה רֹאשׁ מִפְּנֵי הָאַשְׁמָה, אִלּוּ הָיִיתִי רוֹאָה –
שַׁלְהֶבֶת שׂוֹרֶפֶת עַיִן
על עטיפת הספר כתוב:
'הגוף היחיד' זכה בפרס אס"י לשנת 2013. השופטים ציינו כי "הקובץ עמוק ומרגש מאד, רב תובנות וכתוב היטב". שיריה של רות נצר מכילים זיקות משפחתיות, יהודיות, מיתולוגיות, אמנותיות, פסיכולוגיות וארספואטיות; זיקות אל הגוף, אל הנשמה, ואל השירה. הגיוון ניכר בתכנים וגם באופני כתיבה שונים שבין המינימלי התמציתי לבין שורות דבור ארוכות, בין מטפורות לבין "דיבור מהפֹה ושם של החיים". שיריה מכילים תנועה דיאלוגית הנעה בין רגש לבין ניסוח תבוני, בין עולם אמוני לבין ארכיטיפים כלל אנושיים. נמעני הדיאלוג הם האל והטבע ובעיקר האדם – בני משפחה, אנשים ברחוב, דמויות מהמקרא ומהמיתוס, ציירים ומשוררים. הדיאלוג אינטימי ויש בו אמונה באפשרויות חבור ומגע, בקיומם של עולמות פנימיים וקוסמיים, של אלוהות קרובה ורחוקה כאחת, שהמשוררת מקיימת זיקה עמוקה וגם מחאה כלפיה.