לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
יואל הופמן : אם הסכין נוגע במילה אהבה את הולכת אתי

יואל הופמן : אם הסכין נוגע במילה אהבה את הולכת אתי

רות נצר | 1/9/2023 | הרשמו כמנויים

רשימה זו היא רשימה מורחבת של הרשימה שהתפרסמה השבוע בעתון הארץ . 1.9.2023.

הסופר יואל הופמן הלך מאתנו זה עתה. אולי הלך אל מה שכינה "התבנית הגדולה של נפש העולם". ברוב כתיבתו, הופמן פירק את חשיבתנו הליניארית, פרק את הטקסט והרציפות הנרטיבית שלו, וכל משפט שלו היה חידוש בעולם. הנה פרורים ממה שכתב על המוות: "כל קורא יקר לאמו. היא חובקת אותו אפילו מעולם המוות. הצפרניים שלו הן שלה. הבטן שלו היא שלה. העינים שלו הן שלה. הבטן שלו היא שלה. העינים שלו הן שלה. כמו הנהרות הגדולים שנהרות קטנים זורמים אל תוכם והם עצמם הולכים לים" . (קוריקולום ויטה. פסקה 79). וכן: "אתה מופתע מכוחם של המתים מפני שהודאות שלהם [ לגבי העתיד] היא מוחלטת. אין ברָכות. אין דברי תוכחה. אין רעש. אין ריח." (שם. פסקה 58).

אני מבקשת להתמקד כאן במוטיב אחד מתוך ספרו 'מצבי רוח' ( 2010): בתפיסתו של הסופר את המטפל/ת, כשהוא מגלה את המטפל והמטופל בפגימותם ואוזלת ידם: "עכשיו אנחנו חושבים אודות האישה הפסיכואנליטיקאית. מתוך התעודה שעל הקיר למדנו שהלכה אצל בני סמכא שמתגוררים בשוויץ. ראינו בעיני רוחנו איך נסעה לשם כשהיא נושאת את שני שדייה חבויים בתוך החליפה כמו נוסעים סמויים. היה בה משהו מתכוּנת גלן גולד. דהיינו, הדבר הזה, הצונן, כמו חדר מתים גדול בסינסינטי" [שם. 56].

הטקסט הזה כתוב בהתנשאות אירונית, שמקטינה את המטפלת, אשר מתוארת בהיבטי החיים האישיים שלה בלבד, שכביכול מוסתרים ומוכחשים במפגש הטיפולי, כמו שני שדייה. ההתייחסות לתכונות הצל שלה –הקור הצונן שנודף ממנה כמו מחדר מתים, המיניות המודחקת – תוך כדי התעלמות מכישוריה המקצועיים, מבטאת כלפיה זלזול כמטפלת. למעשה היא מתוארת כמו "האם המתה" שמתאר הפסיכואנליטיקן אנדרה גרין (2007), וכמו האם המתה שציטטנו כאן בראשית הרשימה!

- "דיברנו כבר אודות האישה הפסיכואנליטיקאית אבל עוד לא סיפרנו לקוראים שפעם גם ראינו פסיכיאטר-זכר. אנחנו זוכרים בעיקר שני דברים. את חדר ההמתנה ושהיה בן תמותה" [שם. 74]. המטפל, והפעם פסיכיאטר, מזוהה כזכר. קיטלוג אדם לפי מינו, גם הוא מעשה הקטנה שלו, וגם התייחסות אליו כאובייקט נטול ממד אנושי ולא כסובייקט. הזיכרון המחוק של הפסיכיאטר כאדם, הכולל רק את חדר ההמתנה, מנטרל ואף שולל לגמרי את קיומו האישי. אנחנו יכולים להעלות בדעתנו את המטופל של הופמן שיושב בחדר ההמתנה, באווירת המתנה חרֵדה, כמו יוסף ק' של קפקא, ב'המשפט' וב'הטירה', ואינו מעז להיכנס באמת למפגש עם האוטוריטה המאיימת והנומינוזית. שהרי מלכתחילה נדמה למטופל שהמטפל הוא בן אלמוות. בסופו של דבר, כמו שנאמר למשה שאת פני אלוהים לא יראה אלא את אחוריו, כך המטופל-הסופר רואה רק את חדר ההמתנה ואת הזיכרון של התפכחותו, הכאובה אולי, שהמטפל-האב-האל הוא בן תמותה כמותו. קיימת תחושה שההקטנה של המטפל, והדה-הומניזציה שלו, נובעים מאימה מפניו, כמי שמושלכים עליו היבטי האב הנורא והאל המרוחק, שאינו אלא הסתר הפנים של האל-אב.


- פרסומת -

בקטע הבא, עמדת הזלזול-התנשאות הופכת את המטופל למשיא למטפל עצות, שיש בהן פטרונות מעורבת בחמלה: "שכחנו לאחל שנה אזרחית טובה גם לפסיכולוגים שהקור בוודאי מפריע להם לבחון את נפש האדם" [שם. 152]. כאן הקור של דצמבר מתייחס למעשה לקור הרגשי של המטפלת המתה מהפיסקה הקודמת. ברור אפוא שהסופר-המטופל, לא רואה את המטפלת כאדם וכמי שמסוגלת להבין את נפשו בגלל הקור הרגשי שלה. והוא ממשיך לדבר על המטפלים:

- "מי יתן ובשנה הבאה נפשותיכם תותכנה (כמו שמתיכים עופרת) אל התבנית הגדולה של נפש העולם ולא תהיה חציצה בין עיניהם (שמאחורי המשקפיים) ובין עיני האנשים שבהם הם מסתכלים. ושיבוטל החוק האוסר עליהם לחבק את הזולת ובעיקר, שמישהו גם יחבק אותם. מפני שאין בדידות גדולה יותר מבדידותו של הפסיכולוג. מחשבתו תמיד כפולה שכן הוא נִכפֶּה למחשבה על מחשבה ולפעמים אפילו למחשבה על מחשבה על מחשבה" [שם]. הופמן מדמה כאן את נפש המטפל לעופרת, שנחשבת מתכת זולה וכבדה. באלכימיה העופרת נחשבת נחותה ובעלת אסוציאציות אפלות, והיא חומר הגלם הנחות שרצוי שיעבור תהליך טרנספורמציה כדי שיתהווה מתוכו החומר הנעלה. הופמן מציע להתיך את הנפש של היחיד לנפש הגדולה של העולם – הנה משאת נפש בודהיסטית ומיסטית כאחת שהופמן אמון עליה. אם כן, הוא מציע למטפלים שלו ללמוד ממנו על אודות החיים הנכונים לנפש. הוא מבקש לבטל את המחיצות שקיימות בין המטפל לבין נפש העולם ובין המטפל לבין המטופל; מחיצות שמתקיימות הן על ידי המשקפים, הן על ידי האיסור בחיבוק והן על ידי הניתוק הרגשי של המטפל מעצמו, כשהוא נכפה ל"מחשבה על מחשבה".

דומני שהופמן אומר לנו – מה שאני רוצה זה מטפלת ששדיה יזינו אותי, שאקבל ממנה חיבוק אימהי ואהבה. כך הוא כותב על הצורך הנואש ממש במגע אנושי-גופני, בליטוף ובאהבה: "זה גם הפתרון לחידת הזֵן בדבר קולה של היד האחת וגם הפתרון לייסורי האדם שזיגמונד פרויד דיבר עליהם. כלומר, שמישהו יגע במישהו וכן הלאה" [שם. 95].

למעשה השאלה שאין לה תשובה, שאלת חידת הקיום של הזֵן, כמו שאלת ייסורי הנפש, היא שאלת היכולת לאהוב; היכולת לענות לצורך הבסיסי ביותר במגע אנושי וגופני כאחד. הופמן ממשיך את הקטע הזה כשהוא מציע דרכים נואשות עילגות ואגרסיביות, של מי שחסר כישורים ליצירת קשר, כדי לחפש אהבה:

"אנחנו חושבים שהקוראים צריכים להשתמש בספר הזה כדי לחפש אדם אחר. למשל שיפילו אותו בבאר או בפאב וירימו אותו וישאלו אישה: זה שלך? או ישימו עליו שתי כוסות של יין אדום [...] או שינעצו בו סכין ויאמרו אם הסכין נוגע במילה אהבה את הולכת אתי" [שם. עמ' 95].

האהבה היא הפתרון לפחדים: "אם אנחנו פוחדים מחדרים סגורים אנחנו יכולים למצוא אותה (כלומר את האהבה) בתחנות הרכבת הגדולות. שבו על ספסל באולם הכניסה ודמו בנפשכם שהתקרה הגבוהה היא כיפת השמים ובני האדם שבאים והולכים הם ברואי האל. רגינה ומשה ושלום (עם המזוודות). אודליה וחיים ואדון שורץ ששערו הלבין. וכל משפחת נעים (עם הדודה הזקנה) ואברמוב. ומי לא? אז אתם יכולים ללכת לקראתם [...] ולפרוש כפים כמו דַיַּג אנשים. ומי שיבוא אל תוכן יבוא. הוא ראוי לאהבה. ואל תירתעו מן הבהלה שעל פני האנשים. ואל תחששו מן השוטר שייקח אתכם משם. תוכלו לחבק גם אותו. ובעיקר, אל תאבדו את האהבה למראה הפסיכיאטר שיבהילו אליכם. הוא אינו אשם. פשוט אמרו לו: גם אתה ראוי. גם אתה" [שם. 189].

לאהבה כאן יש קונוטציה דתית-נוצרית. כמו ישו שהבטיח אהבה, כך הופמן מציע שנזכור שכל האנשים שבאים מולנו הם ברואי האל האוהב, וגם אנחנו כמו ישו שנקרא הדַיַּג, יכולים להעניק אהבה ולחוש ראויים לאהבה. אפילו הפסיכיאטר המסכן, שלפי התיאור כאן נוכל לדמות כיצד העירו אותו, שלא באשמתו, בבהילות, באישון לילה, כדי שיוציא צו אשפוז לאנשים מחפשי האהבה אשר מעניקים אותה בפרישת ידיים מחבקת לכל מי שבא במקרה לקראתם בתחנת הרכבת.


- פרסומת -

אולי האהבה היא גם הפתרון לפסיכיאטר "שיבהילו אליכם", שאינו מסוגל למלא את משימתו לסייע לזולת; כך מסכם הופמן באירוניה מתנשאת מהולה בחמלה. הבעיה היא שכשהאהבה שכולנו זקוקים יכולה לבוא רק מתוך דימויים דתיים, ובהתנהגות שחורגת מהתקינות ההתנהגותית (לעמוד בתחנה ולחבק כל מי שבא), היא נשארת בלתי אפשרית למימוש ביומיום. כפי שהופמן עצמו מעיד: "הגיבור הראשי בספר הזה הוא האדם. וגיבור המשנה הוא האלוהים. ועל כן הוא (כלומר הספר) כישלון חרוץ מפני שהוא לא מגיע באמת לא אל זה ולא אל זה" [שם. 115].

כשהאל והמטפל מכזיבים, לא נותר לאדם שמחפש אהבה, אלא הוא עצמו שיחבק את עצמו, כמו שהוא, באהבה וקבלה אימהית: "תארו לעצמכם שיכולנו לחבק את עצמנו כך ולעבור ממקום למקום כמו תינוקות גדולים שנושאים את עצמם. היינו מרגיעים את עצמנו כמו שאימהות עושות כשהן מנענעות את התינוקות שלהן באוויר ושרות להן שירי ערש " [שם. 119].

מעניין לצטט כאן קטע אחר של הופמן בשבח הכלב, שנדמה לי שהוא חווה אותו כמטפל האולטימטיבי, לעומת המטפל האנושי המכזיב: "בזמנים כאלה רק כלב יודע את הדיאגנוזה. הוא שם את ראשו על הברכיים שלנו ושולח אלינו כוחות רפואה. וזה (כלומר נפשו של הכלב) הוא מן הסודות הגדולים שאי אפשר לכתוב אותם בספר. אנחנו זוכרים את כל הכלבים שחברו אלינו. נשמתם עדן. כפותיהם שמורות בפנתיאון הגדול של רוח העולם" [שם. 48]. "כלב ההרים הפירינאי אף פעם אינו מותח עלינו ביקורת. הוא מגיע הישר אל לב הדברים. אם ישנו צער הוא רואה את הצער. אם שמחה – הוא רואה את השמחה. כלבים נמבזים בורחים מפניו [...] חתולי האשפה מביטים בו בשלווה [...] לבו פועם כמו פעמון מקדש גדול ובעיניו אתה יכול לראות את העולם הקדמון לפני הרשימו (כלומר השבר של החלוקה). וישנו גם אדם כזה. במאפייה. בכפר הערבי תרשיחא. אלו הן האידיאות שאפלטון דבר בהן: כלב. אדם" [שם. 93. ההדגשה במקור].

אנחנו פוגשים כאן את הכלב-מטפל שבלי מילים מבין ומרגיש אותנו, יודע את הדיאגנוזה ושולח כוחות רפואה במגעו, כשהוא שם ראשו על ברכינו, כפי שהיינו רוצים אולי לשים ראשנו על ברכי המטפל. כמו שהופמן מאחל למטפל להיות מחובר עם נפש העולם, הכלב מלכתחילה מחובר לרוח העולם ולעולם הקדמון המקודש. הוא מגיע היישר אל לב הדברים, שהם הצער והשמחה. ויש גם אנשים כאלה, אבל הם מחוץ לתחום הנגישות של הופמן; בכפר ערבי ובמאפייה שיכולה להזין אותנו באוכל הבסיסי ביותר: לחם.

בספרו הקודם של הופמן, (2007) Curriculum Vitae, מופיע אותו כלב פירנאי, שכבר מת, והופמן מודה לו: "תודה שהרשית לנשמה שלי לבוא קרוב כל כך אל זו שלך. ישנם דברים שרק שנינו יודעים... מכיוון שהואלת להביט בי בעיניים האלה שלך פעמים או שלוש אולי [לרגע] ידעתי משהו שאתה יודע והוא עמוק לאין שעור מן המחשבות האלה שלי ומן הנהר הגדול של זיכרונות שאותו אנו קוראים חיים" ( עמ' 97). דומני שהמטופל ההופמני מסוגל לחוות את המפגש אני-אתה הבוברי המיוחל, ואת יחסי הזולת עצמי, רק עם נפש הכלב.

ונסיים ב"מטפל" אחר, מטפל כימו-קוסמי, שהוא הירח: [74] "אולי נשקע במרה שחורה ובאמצע החודש נראה את הירח המלא. כדור הפרוזק הגדול". דומני שהופמן לא מתכוון שכדור הפרוזק הוא הפתרון לדכאון, אלא המבט העורג אל הירח, ולא סתם ירח אלא ירח מלא, שמבטיח מלאות פנימית, ושמזכיר את "התבנית הגדולה של נפש העולם". אכן, יש אנשים אינם מסוגלים לאינטימיות קרובה אלא עם כלבים ועם הירח והכוכבים, דהיינו, עם העולם המיסטי. אולי הם לאו דווקא המטפלים. כפי שהוא מעיד באחד הקטעים: [188]: "אנחנו צריכים מישהו שנוכל להתרועע איתו ואיננו מוצאים כזה בכל הספר (מלבד כמובן המתים). ואולי הבעיה היא בנו. אנחנו אדם לא סוציאלי ועל כן אנחנו חיים בשלום לכל היותר עם תמונת הדמיון של נשים".

*

שאלת האמון במטפלים היא גם שאלת האמון באנשים, בעולם, ובמלים. הסופר יואל הופמן הוא גם הילד שהוא היה, בן השלוש היתום מאמו ונטוש בבית יתומים, שאינו יכול למצוא תשובות בעולם כפי שהוא אלא בעולם שהוא מייצר, כעולם ספרותי ערטילאי ואנושי, סוריאליסטי וממשי, מנוכר ופגיע. אולי הילד בן השלוש מנסה לשמור על קוהרנטיות של נפשו דרך שבירת הקוהרנטיות של הכתיבה כדי לתקף אותה ואת נפשו. הילד הנטוש אינו שובר מלים כדי לתקן, אלא ממשיך להיאחז בעולם השבור כאפשרות של אוטנטיות נדירה. בהיותו אוטסיידר, הוא כותב כליצן החצר שהכל אפשרי לו, וההפוך הוא האמיתי, כשהוא ממציא מחדש את ראיית העולם ואת הכתיבה, מתוך אירוניה משולבת בחמלה, וכמו כולנו מחפש אהבה בעולם.


- פרסומת -

הערה: אצל הופמן אין סימון עמודים. הסימון בציטוטים בחלק מספריו הוא של מיספר הפיסקה. לכן סימנתי אותם בסוגריים מרובעים.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא:
ד"ר תמר שביט פסח
ד"ר תמר שביט פסח
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון, פתח תקוה והסביבה
רותם איבגי-זברגר
רותם איבגי-זברגר
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
תל אביב והסביבה
ורוניקה עובדיה
ורוניקה עובדיה
עובדת סוציאלית
רחובות והסביבה, מודיעין והסביבה, פתח תקוה והסביבה
שירית לשץ מזרחי
שירית לשץ מזרחי
יועצת חינוכית
רחובות והסביבה, מודיעין והסביבה, חולון והסביבה
ארז גור
ארז גור
עובד סוציאלי
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)
דנה בן מנשה
דנה בן מנשה
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון

עוד בבלוג של רות נצר

שתי ילדות קטנות בַתמונה; אחת עומדת, אחותה יושבת, מחממות את כפות ידיהן נוכח קמין שופע אור תמיד הזוהר...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.