בעקבות סרט על לווי רוחני למוות

רות נצר | 12/4/2014 | הרשמו כמנויים

חזרתי היום, 11.4.14, מהסינמטק בתל-אביב, מהרצאה של יעקב רז וסרט על סטיבן ג'קינסון, מלווה רוחני למוות בקנדה, ברוח שמשלבת גישה אינדיאנית ובודהיסטית. סטיב אומר שהיגון מעורר לחיים עמוקים. שהיגון וההלל לחיים הם כוסות תאומות שיש להשיקם יחד, ולהלל את החיים ולהודות עליהם כחלק מהיגון.

במשך הסרט רואים שוב ושוב את סטיב שחי ומתלבש כאינדיאני, כשמאן מרפא, שט לאיטו בסירת הקאנו שלו בנהר, ואת הנהר והצמחיה השלווים ואת יופיו של הטבע סביב. כך מועבר אלינו בסמוי שהמוות הוא חלק מהטבע המחזורי, ואם הטבע כה שלם אולי גם המוות.

סטיב דיבר על החור שהוא הפצע ( פצע תודעת המוות?) שבתוכנו, שמבעדו אנחנו פוגשים את הנשמה, ומבעדו נוכל לדבר אליו.

בערב כתבתי:

אתה יושב על שפת החור שבאמצע לבך.

אתה מביט אל הנשמה שעוטפת את שוליו.

אתה מביט אל אפלתו המאירה ובוכה.

אתה יודע שהוא היה שם

מקדמת דנא.

אתה יודע שתמיד יהיה שם.

אתה יודע שבמעמקיו שטה

סירת קאנו בדממה.

הכל נאגר בה.

אתה יודע שהוא הכפיל שלך.

שאם תבקש ממנו

הוא יעניק לך דבר מה.

אתה מביט אל עמקי החור

שאינו נגמר לעולם

וקרקעיתו מי ישורנה

אתה חש את משיכתו החובקת

את הבטחתו הנעלמה.