פרשת במדבר – על כסף וכיסופים

רות נצר | 2/6/2019 | הרשמו כמנויים

דברים שאמרתי השבת בשיח על פרשת השבוע בפסטיבל 'ימי שירה במדבר' בשדה בוקר, על שירה ודבר תורה:

פרשת במדבר שפותחת את ספר במדבר פותחת בספירת בני ישראל וספירת הלויים, כשהספירה מתבצעת על ידי תשלום כסף פדיון לכל מי שנספר. אחרי עיסוק ארוך ומייגע בעניין מנהלי זה עובר הכתוב לתפקידי הלוויים במשכן. הכתוב מתאר את תפקידם שעיקרו בכיסוי כלי הקודש השונים במשכן;

ו"בא אהרן ובניו בנסע המחנה והורידו את פרוכת המסך, וכסו בה את ארון העדות. ונתנו עליו כסוי עור תחש ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה, ושמו בדיו. ועל שולחן הפנים יפרשו בגד תכלת, ונתנו עליו את הקערות ואת הכפות ואת המנקיות ואת קשות הנסך, ולחם הפנים עליו יהיה. ופרשו עליהם בגד תולעת שני וכסו אותו במכסה עור תחש ושמו את בדיו" ובהמשך שוב בגד תכלת, עור תחש ובגד ארגמן.

בטקסט יש חזרה על המילה כיסוי ובגד שוב ושוב. ובסוף : "ולא יגעו אל הקודש ומתו". כלומר הכיסוי הוא מפני קרבת יתר וסכנת המוות. מוות מרוב קדושה. כמו הסכנות של הנכנסים לפרדס. הקדושה היתירה עלולה לנתק את האדם מהמציאות ולהביא לשגעון. בזהר, ב'אידרא רבא', שלושה תלמידים מתו בעת גילוי סודות הקדושה היתירה.

הפרוט הקונקרטי בפרשה איך מטפלים בכל כלי הוא בעצמו קירקוע של הלוויים אל המציאות הארצית ששומרת עליהם, כנגד ההבט הרוחני של מלאכתם.

יש מדרש שאומר שהאדם במשך חייו אורג לעצמו מלבוש ממעשיו הטובים, ובמותו נשמתו לובשת את המלבוש כדי להגן עליה מקרינת האור האלוהי בבואה למרומים. המלבוש הזה הוא כיסוי לנשמה כמו הבגד שהוא כיסוי כלי הקודש.

גם האל עצמו מכוסה: "כי לא יראני האדם וחי".

האל מכוסה על ידי שמו – השם המפורש, שגם הוא מכוסה על ידי "השם" ועל ידי מלים אחרות כדי שלא לומר את השם המפורש שהוא עצמו כיסוי: אלוהים, אדוני, קב"ה, צור, חסין, קדוש, ועוד.

לשמו המפורש יש עוצמה: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות פרק כ פסוק כ), והנכחת שם האל היא כמו הנכחתו של האל עצמו. ביום כפורים הכהן הגדול מוציא מפיו את השם המפורש וכולם משתחווים. כי התגלות השם המפורש הוא כהתגלות האל. זו הפעם היחידה בשנה שמותר לכהן הגדול לומר את השם המפורש.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

השירה עצמה היא בין כיסוי לגילוי-הנכחה, היא לבוש לנפש שהיא בעצמה סוד מקודש.

השיר עצמו הוא מלבוש לאינסופי. הוא כלי לאנרגיה.

בספור 'על אבן אחת' עגנון מתאר את הטמנת הכתבים המקודשים באבן שנפערת ובולעת אותם, כדי להגן על הכתבים הקדושים וכדי להגן על בני האדם שלא יגעו במה שאינם מוכנים לו.

עגנון עצמו ראה עצמו ממשיך את שירת הלווים. בטקס קבלת פרס נובל עגנון אמר:

"מתוך קטסטרופה היסטורית שהחֱריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו נולדתי אני באחת מערי הגולה, אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים. בחלום, בחזון לילה, ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלוויים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל... כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב".

דבריו אלו של עגנון, שברבות השנים הודפסו על השטר של חמישים השקלים, מהווים מפתח להבנת יצירתו. עגנון רואה את יצירתו הספרותית כהמשך לשירתם של הלוויים במקדש. החבור הזה בין הכיסופים הרוחניים שלו לשטר הכסף, הוא אותו חיבור שמתקיים כאן בפרשה, כשאחרי שנאמר לאסוף כסף פדיון הלוויים מדובר על עבודתם הרוחנית. זה החיבור בין כסף לכיסופים.

לא במקרה כסף וכיסופים הם מאותו שורש. כשאדם גולה מכיסופיו הרוחניים הוא נכסף לכסף, למילוי המשאלה הגשמי הקונקרטי, למלא את החלל הריק בתוכו.

ראו כמה מלים מכסות את הכיסופים: כיסופים, ערגה, געגוע, נהיה, כמיהה, כליון נפש.

בתפילת שבת שרים לאל: "כי זה כמה נכסוף נכספתי לראות בתפארת עוזך". במילה "כמה" מהדהדת הכמיהה של "נכסוף נכספתי".

וככל שגדלים הכיסופים צריך יותר מלבושים עליהם, כדי שכליון הנפש לא יהפך לכלית הנפש.

הכיסופים מטיבם אינם ניתנים להגשמה מלאה, אלא כמו בשיר השירים, ובמשל העלמה בזהר – מושא הערגה נגלית ונעלמת שוב ושוב, כמו התגלות הירח וכיסויו. כמו הרווח שתמיד יהיה בין יד האדם ויד אלוהים בקפלה הסיקסיטינית, כמו הרווח בין הכרובים במקדש שבמרווח ביניהם אלוהים מדבר, כמו המרחק בין הלב והמעיין שלא ניתן לגשר עליו כי הוא המוליד את המעיין עצמו ואת הגעגוע, בספור של ר"נ מברסלב 'הלב והמעין', מתוך 'שבעת הקבצנים':

הרווח הזה הוא 'החלל הפנוי' בקבלה, המרחב שנותר כשאלוהים צמצם עצמו כדי שיווצר העולם.

החלל הפנוי שממנו עולה השירה, וכל יצירה שהיא.

החלל שממנו האגו מתפנה כדי שבת הקול תדבר.

זה המרווח בין כתמי הצבע של רותקו.

המרווח שבין הסינפסות במערכת העצבים.

הרווח הזה הוא 'החלל הפנוי' בקבלה, המרחב שנותר כשאלוהים צמצם עצמו כדי שיווצר העולם.

החלל הפנוי שממנו עולה השירה, וכל יצירה שהיא.

החלל שממנו האגו מתפנה כדי שבת הקול תדבר.

בהקשר של עבודת המשכן והלוויים מדובר בכיסופי הנשמה אל משהו גבוה ממנה, לעומת כיסופי הנפש שהם כיסופים לאדם.

לעתים הם מחליפים זה את זה ולעתים משוקעים זה בזה.

הלוויים, כמו גם הכהנים משמשים כמתווכים בין האל לאדם. בכל תרבות יש מתווכים מיתיים כאלה: המלאכים העולים ויורדים בסולם. בנצרות אלו ישו ומריה. ביהדות אלו חנוך ואליהו. אבל גם במציאות אנחנו זקוקים למתווכים כאלה. גם מנהיגים רוחניים ואמנים גדולים הם מתווכים כאלה ביננו לבין האנרגיה של האינסוף. עגנון הוא אחד המתווכים. מתווך ביננו ליהדות שאבדה בגולה, וביננו לנפש האדם, וביננו לקדושה.

רצה מי שרצה וכתבתי לאחרונה שיר שנולד ממשמעות השם של הלווים:

לוויים

על כן נקראו לוִוים

שנועדו ללַוות את נימי הנימין

של הנשמה אל שורשה

תִלוה הנשמה

שבריר מזוהרה העליון

ותַלוה לגוזליה

*

אלה הלוִויים שמלַוים את הנשמה

שעולה ויורדת בְסולמות

ניגונים שתוקים

מפרכסים

על כן קודשה שירתם שישמיעו

את נהי עמם

לעתיד לבוא

ויהיו מלַווים את נימי שירתם

גם עבורנו

וטוו לנו חוט של שני

חוט של זהורית

חוט של תכלת

וחוט לבן

כפתיל

להוליכנו ולהצעידנו במסע זה של רצוא ושוב

של עברים עתידים

הווים מתהווים

עתיקי יומין