לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
 
כשהקולנוע לא מטפל בנו

כשהקולנוע לא מטפל בנו

רות נצר | 7/6/2023 | הרשמו כמנויים

ברשימה זו אתייחס לששה סרטים, שחמישה מהם הופקו אחרי הוצאת מהדורת ספרי 'הקולנוע מטפל בנו' (רסלינג 2013). סרטים אלה מציגים את הטיפול והתרפיה באופן מטעה ואף שלילי, וכך הם מדגימים את פעולתו השלילית של ארכיטיפ הטריקסטר, הרמאי, שמטיבו הינו בעל איכות מתעתעת, אבל במקורו, נועד לשרת תהליכי התפתחות ('הרמאי הקדוש').

1.

הסרט 'קפה בגדד' – ( פרסי אדלון 1987). מתואר כדרמה קומית סוריאליסטית. עלילת הסרט מתרחשת בתחנת דלק ומלון דרכים בלב מדבר מוהאבי בארה"ב. בראשית הסרט מגיעים לתחנת הדלק זוג תיירים מגרמניה. יסמין רבה עם בעלה ועוזבת את מכוניתו. באותו זמן בעלת בית הקפה, ברנדה, רבה עם בעלה ומגרשת אותו מהקפה. יסמין נשארת בבית הקפה ופוגשת דמויות צבעוניות המגיעות אליו ובהם צייר תפאורות הוליוודי ואמנית קעקועים. יסמין מנקה ומצחצחת את בית הקפה המוזנח והופכת אותו למקום שנעים לחיות בו. כמו כן היא מקשיבה לצרותיהם של הבאים אל בית הקפה ומשעשעת אותם בקסמים, ובכך מסייעת לבאי בית הקפה ולעצמה. הסרט מראה מפגש טרנספורמטיבי בין שתי נשים שכל אחת תפוסה בבעיתיות שלה ואיך המפגש משנה אותן. המחשבה היונגיאנית שטמונה בעלילה מבוטאת בשיר המרכזי שמלווה את הסרט מתחילתו : "אני קורא לך", הטקסט הזה מבטא את המודעות לכך שהמהלך הזה של שינוי היה אמור לקרות ושתי הנשים נקראו על ידי הגורל להיפגש ולהשתנות.

שתיהן נשלטות על ידי אנימוס (יסוד גברי) שלילי שתלטן נוקשה ותוקפני. במהלך העלילה שתיהן מתרככות ומתידדות. מהלך העלילה מדגיש את פעלולי הקסמים שיסמין מפעילה כקוסמת חובבת. בעזרת פעלולים אלה היא מושכת קהל רב לבית הקפה שהופך מרכז בילוי מצליח ומביא שמחה לכולם. שתי הנשים משתנות ומתחברות. בסרט יש דגש רב ומרכזי על פעלולי הקסם כגורם שינוי בעלילה ובתהליך של הנשים. יש בכך אמירה עקיפה על הקסם שמתקיים בתהליכי טרנספורמציה נפשית, קסם שמעבר לתובנה המודעת.

הדבר שהפריע לי בסרט הוא אותו דגש רב ומרכזי על פעלולי הקסם כגורם שינוי בעלילה ובתהליך של הנשים. האל, או הארכיטיפ הממונה על השינויים הנפשיים הוא האל הרמס-מרקורי שמכונה הרמס טריסמאגיסטוס, המשולש בכוחו המאגי. ללא ספק בעידן הקדום בו לא ידעו דבר על תהליכים פסיכולוגיים ופיזיולוגיים כאחד, אכן כל שינוי נחווה כנס וקסם. כיום אנו יודעים שעיקר השינוי הנפשי הוא תוצר של עבודה ממושכת ולא של נס. מורה הדרך של יונג, פילמון, המתואר ב'ספר האדום' של יונג*, מסרב לבקשתו ללמד אותו מגיה ומלמד אותו שעליו לעבוד את נפשו כמו את גינתו כעבודה מושקעת יומיומית. רק העבודה הממושכת מאפשרת לעתים רגעים נסיים קסומים שבהם פורצים חומרים ארכיטיפיים מעצמם ומביאים מסר לתהליך ומקדמים אותו מתוך צרופי מקרים וחוויות גבוהות.


- פרסומת -

אבל מה שקורה בסרט הוא שהדגש הוא על פעלולי הקסם ולכן הסרט לא מצליח לשכנע אותי בתהליך השינוי של הנשים. אלמלא הטכנולוגיה הקולנועית רבת הפעלולים לא היה ניתן לבצע כלל פעלולים אלה. כך הסרט הופך להיות אמירה ארס-פואטית על הקולנוע עצמו, על הקסם הקולנועי עצמו שמהלך קסם על הצופה, מעצם יכולתיו הטכנולוגיות, כמו שהקולנוע יכול גם להראות חלומות כמציאות ולערבב שפיות ושגעון. במובן הזה, בהיבטו החיובי, הקולנוע פותח אותנו למציאות מדומה, כמו אל תודעה אחרת, כדי להרחיב את מנעד החוויות שלנו. אלא שלקולנוע יש גם צד נרציסטי של הקולנוען (שיכול לשקף גם הבט זה של המטפל) שיתפעלו ממנו כמו שמתפעלים ממעשי הקסם שלו. הקולנוע מוכר חוויות ולכן הוא נוטה להקצנה וברובו אינו דורש מעצמו להיות נאמן למציאות הנפשית. כאן נכנס מרכיב הטריקסטר השלילי של הקולנוע. הדגש על הקסם הופך להיות דגש על צד הצל של הקסם שמאפשר יצירת פרסונה מרשימה ופתיינית. הסרט כאן "מטפל בנו" במובן זה שהוא אכן מפתה אותנו לשינויי קסם מהירים. אבל האם זו האמת הנפשית? אני יכולה לדמיין המשך עלילה אחר, לפיו יסמין מביאה לאנשים בבית הקפה קטעי מוסיקה חדשים או שהיא מציירת וכך משפיעה על האנשים או שהיא משוחחת איתם. אלא שאז לא היה לנו ממה להתפעל והתהליך היה לוקח זמן ארוך יותר....

2.

'אופטימיות היא שם המשחק' (דיויד או ראסל. 2012). אומר מייד שלא אהבתי את הסרט, שעוסק בנושא החשוב כל כך, של היכולת להחלים ממחלת נפש ולהשתקם. הסרט הקומי כביכול מביא מוטיב זה בשטחיות, בהקצנה ובהגזמה, כשההומור הופך לפארסה מגוחכת וטפשית.

אפשר לראות בסרט הזה מאפיינים רבים של סרטי התרפיה שמציגים את הבעיתיות של השיפוט הרפואי, הממסד הרפואי והרופאים, כפי שציינתי בספרי. במשוואה מי הבריא ומי החולה - מתברר בסרט הנוכחי שהבריאים, (כגון אביו של החולה, שחייו מאורגנים סביבי הימורים וחשיבה מאגית, והחבר שלו שהוא כנוע לאשתו השתלטנית), הם בעצמם לקויים ביכולת ההסתגלות הנכונה לחיים, ונוטים להתפרצויות זעם בלתי נשלטות.

הממסד הרפואי מוצג כחסר אונים, והמטופל זורק את הגלולות שקיבל ומחליט לנצח את המחלה על ידי ריצות ממכרות. בנוסף לכך הרופא מתערב בחיי המטופל, מפר את כל כללי הגבולות הטיפוליים ללא סיבה, ופוגש אותו במגרש הכדורגל ובאולם ריקודים, הוא נראה מטופש לגמרי כשהוא צועק כמו שאר חסידי הכדורגל וצובע את עצמו בצבעי חסידי קבוצת הכדורגל. אין לו אמירה אחת נבונה. משום מה הרופא הוא הודי, ושייכותו ההודית אינה מעניקה לו יתרון כלשהו. אולי ההיפך.

הבעיה היא שהסרט מגחיך את הכל, משתמש בנוסחה חבוטה לפיה האהבה היא המרפא לכל, כששני האנשים הבעיתיים ביותר, שהם חולים פסיכיאטרית, כביכול מרפאים זה את זה דרך אהבתם. זו גם נוסחה חבוטה ניואייג'ית ולא אמינה של 'אופטימיות כשם המשחק', כעין פרודיה על הפסיכולוגיה החיובית.

הסרט מבוסס על טענה שגויה כאילו ניתן לרפא ממחלה דו-קוטבית ומהפרעת אישיות גבולית בדרכים אלטרנטיביות. אם הייתי משווה סרט זה לסרטים אחרים מושקעים ומעמיקי מבט (שהופקו במחצית השניה של המאה העשרים, על החולי הנפשי ויחסי התרפיה, ושדרכם ניתן לראות בקורת משמעותית על התרפיה הקיימת, שיש גם להקשיב לה) הייתי אומרת שהסרט הנוכחי הוא כבר שבלונה שחוקה שהתרוקנה ממשמעות האמירות שיכלו להיות לה. חבל ששחקן איכותי כרוברט דה-נירו מככב בסרט זה בתפקיד האווילי שהוא משתתף בו. סרט כזה אינו מטפל בנו אלא מחבל בנו.

3

'תופעות לוואי' ( סטיבן סודרברג. 2013). גם הסרט הזה גרם לי תרעומת. הוא מציג את הפסיכיאטרים כאנשים שמונָעים כמעט רק על ידי צורכי רווח כלכלי, מיני וכוחני.

המטופלת שהיא הגיבורה הראשית מפותה מינית על ידי הפסיכיאטרית ומופעלת על ידה לרצוח את בעלה ולאפשר לפסיכיאטרית להרוויח כספים מכך. הפסיכיאטר שמלכתחילה מונע על ידי אכפתיות ורצון טוב לסייע למטופלת נסחף על ידי צרכים כלכליים לשתף פעולה עם חברת תרופות שממנת אותו כדי שיתן למטופליו תרופה חדשה. חברת התרופות מנצלת את הפסיכיאטר הנזקק כלכלית לשתוף פעולה. בסופו של דבר המטופלת ,שהתחזתה לחולה, שלכאורה בגלל תופעות לוואי של התרופות, רצחה את בעלה, משלמת את המחיר כי היא עומדת למשפט רצח והבחירה בידיה היא או אישפוז פסיכיאטרי או אשמת רצח. אבל אז התסריט מסתבך, הכל מתהפך, ובסופו של דבר גם המטפל 'הטוב', שנדמה שהיה קרבן המערכת וקורבן של שתי הנשים, יוצא נגד המטופלת, תולה בה תווית של סכיזופרנית ומאשפז אותה כדי להציל את עצמו.


- פרסומת -

המטופלת היא הקרבן של שניהם. הכעס והתסכול שהרגשתי מהתסריט הזה הוא גם הזדהות עם המטופלת שהיא קורבן לתסריט הזה ובסופו של דבר מאושפזת בכפיה כחולת נפש, כשאינה כזו.

הכעס שלי הוא על הצגת המטפלים כמונעים על ידי מניעי כסף מין וכוח ונצלנים ורמאים. למרות שגם המטופלת מוצגת כמתחזה ונוכלת שמסובבת את כולם.

תחושת הניצול היא גם שלי כצופה, שמנוצלת על ידי התסריט שנותן לי להיות באמפתיה למטופלת ולרופא שלה עד כמעט סופו של הסרט, כששניהם מלכתחילה נראים קורבנות המצב הנפשי הקשה של המטופלת ושל תופעות לוואי של התרופות. ואחר כך מגלה התסריט את ההיבט המנצל של שניהם.

גם חשתי אכזבה על שמפיקים סרט כזה למען ההצלחה כספית של יוצרי הסרט על חשבון הרס אמון הצופים במטפלים. סרט זה ענינו לא האמת של הנפש ולא מערכות היחסים הטיפוליים במקצוע הכל כך תובעני שבו אנו עוסקים, אלא המניפולציה של כל גבורי המחזה, כולל הצופה, על ידי התסריט. זה סרט שבו מטופלת מתחזה ומטפלת מתחזה למטפלת. זה סרט שמתחזה לעוסק בעניני הנפש אבל הנפש לא מענינת אותו.

אחר כך הבנתי שלמעשה הסרט בנוי בסגנון הפילם נואר – סגנון של סרטי מתח בעלי תכנים אפלים, שמכילים מערכת של מניפולציות של אנשים אלה באלה. ובדרך כלל מככבת בו פאם פאטאל שמפילה את הגבור בפח. והנה בסרט שלפנינו יש שתי נשים פאטאליות, מטופלת ומטפלת שמפילות בפח את המטפל הטוב והאכפתי, והבעיה היא שהן גורמות לו להפוך מניפולטיבי וכוחני כמותן ולפעול כנגד הערכים, ולהיות מושחת כמותן. הטיפול הנפשי הוא כעין אמתלה ליצירת סרט מתח. וזאת המניפולציה הצינית שמשתמשת בנושא התרפיה ומעמידה את המטפלים כמושחתים כשהמטרה של יצירת סרט מתח מוצלח מקדשת את האמצעים.

מחשבה נוספת – שהסרט בעייתי כי הוא לא במגמה לחשוף תופעות שאנחנו מכחישים, כפי שהראיתי בספרי, לפיהם צד הצל משפיע ומכוון את המטפל, אלא הוא משליך מהעולם של הקולנוע שעוסק בין השאר במוטיבציות של רווח, שליטה, כח וניצול, על העולם הטיפולי. כאילו גם המקצוע הטיפולי הוא רק כזה במהותו. וזה אולי עוד יותר מעליב, שמה באמת קורה בטיפול בכלל לא מעניין את כותבי הסרט.

4.

אלמנט של ניצול קיים גם בסרט 'ההצעה הטובה ביותר' (ג'וזפה טורנטורה 2013). גם בו הרגשתי מנוצלת על ידי התסריט, במקביל לגבור הראשי שמנוצל על ידי רשת נוכלים. שנינו נפלנו בפח התסריט כשהאמנו שהנערה המסתגרת בטירת הוריה היא אכן נערה אגורפובית אחוזת חרדות ממרחבים ובני אדם, והיא זקוקה לעזרה טיפולית.

דמותו של הגבור הראשי של הסרט, מר אולדמן, שכשמו כן הוא, איש שקרוב לשנות השבעים, מהדהדת חרדות זהוֹת לשל הנערה, אלא שהוא למד לעצב אותן בתוך מערכת של שליטה בחרדותיו, הן על ידי כפפות ששומרות עליו מפני זיהום העולם והן על ידי שליטה תוקפנית בעוזריו שממלאים את צרכיו ליוקרה ורכוש. בעבודתו הוא מנהל מכירות פומביות של יצירות אמנות, הוא חי לבדו בדירתו המפוארת ובחייו הפרטיים מעולם לא היה לו קשר עם אשה.

בעולם ציני שבו רגשות האדם אינן נחשבים והזולת הופך מטרה לצבירת הון – כפי שמר אולדמן מתייחס לעוזריו – בסופו של דבר מתרחש תהליך היפוך והוא עצמו הופך מטרה לצבירת הון של האחרים על חשבונו.

אפשר לומר שהתסריט הוא פסיכופטי: אנשים שאנו לא יודעים את זהותם גורמים לאדם לצאת משריונו המנוכר, העוין, ההומופובי, כשהוא מצליח לתת אמון בנערה הכלואה והיא מפתה אותו להאמין שהיא חסרת אונים וזקוקה להגנתו וסיועו. הגבור הלכוד בשריונו המבודד נשבה בארכיטיפ של הגבור המציל את העלמה השבויה, כשהיא משחקת בו כרצונה בחסות חוסר האונים המפוחד שלה, כביכול.

והנה למרות שעניינם של הנוכלים הוא לגנוב את רכוש העתק של מר אולדמן, דבר שהם מצליחים אכן לעשות, מתרחש באולדמן תהליך של שיבה לחיים. למעשה הוא נרפא מהנוירוזה הכולאת אותו. אבל כשבסופו של הסרט הוא מגלה שהוא מרושש כליל, הוא למעשה מקבל אישור לכך שאין לתת אמון באף אדם; לא במי שהתחזתה לנערה אומללה הנזקקת להצלתו האבירית, גם לא בעוזרו הנאמן שבמשך שנים שיתף איתו פעולה בזיוף יצירות אמנות.


- פרסומת -

והנה , הקולנוע שהתחזה כאן ל"קולנוע המטפל בנו", כשאנו נפתים להאמין שהסרט מראה לנו איך שני מטופלים מסייעים זה לזה לצאת ממחבואם המבוהל, כמו בסרט הישן והטוב 'דייויוד וליזה', ואיך אהבה ביניהם מרפאת הכל – קולנוע זה מתגלה כמי שהתחזה למטפל טוב אנושי ואוהב אדם, ולמעשה אינו אוהב את גבוריו ואינו אוהב את צופיו. עניינו להפיק את רווחיו מאתנו הצופים.

הבמאי של 'סינימיה פרדיסו' ששר בו שיר הלל לאהבת הקולנוע, הוא שביים את הסרט העכשוי, והפעם הוא מגלה לנו את צדו הצלי של הקולנוע. עוזרו של אולדמן אומר לו – "כל דבר ניתן לזייף. גם רגשות ואפילו אהבה". והסרט מממש זאת. אהבת הנערה לאולדמן היתה זיוף.

לאולדמן עצמו יש אמירה משלו: בכל זיוף יש שמץ של אמת.

ואנחנו שחמלנו על אולדמן, שאת הרגשות היחידים של אהבה חש כשהתבונן באינספור ציורי פורטרטים נשיים שתלויים בצפיפות על כל קירות חדרו הסודי, והאמין שהן אוהבות אותו – נשארים עם התהייה – מה אמת ומה זיוף?

רובו של הסרט מאפשר לנו להכיר ביכולת האדם המבוהל והמסוגר להתרפא. אבל כשמתברר שהנערה העמידה פנים של אגורפובית כדי לנצל כספית את אולדמן מתגלה שהוליכו גם אותנו שולל.

סרט כזה, כמו הסרט 'תופעות לוואי', עליו כתבתי באחד הפוסטים הקודמים, גורם לי תרעומת על ביזוי המקצוע הטיפולי שלנו ועל ביזוי נפש האדם שנחשפת כאן רק בצדדיה האפלים.

5.

הסרט 'מאהב כפול' (פרנסואה אוזון 2017). סרט זה מתראה כמלאכת מחשבת של עשיה קולנועית אבל כולו מניפולציה כמעט דמונית-צינית בכאבי הנפש של המטפלים והמטופלים כאחד. הסרט לפנינו אינו נובע מאהבת האדם ועניין בנפש אלא מהצורך להפיק רווח ציני מכאבי הנפש ומהשמצה בוטה ומכוערת של המטפל שמתואר כסוטה ופסיכופט.

העלילה עוסקת בקשר הטיפולי והמיני שנרקם בין אישה צעירה שבאה לטיפול לפסיכולוג, לבין שני פסיכולוגים שהם גם אחים תאומים. לכל אחד סגנון טיפולי אחר, אצל שניהם נעלמים גבולות חוקי הטפול ומתקיימים יחסים כוחניים מיניים על הספה שנועדה לטיפול.

הסרט כולו הינו מניפולציה זולה ופרוורטית-אלימה, שמתחפשת למותחן פסיכולוגי, כדי ליצור עלילת מתח מרתקת, אבל גם מופרכת וסוריאליסטית, מערבת דמיון ומציאות עד גבול הפסיכוזה, כשהסרט משתמש בכאבי היסוד של הנפש האנושית: הבדידות, הדחיה, הנטישה, ההיאחזות בכל אהבה כביכול המוצעת לאדם הסובל ומאידך אי האמון שדוחף להרוס את הקשר, החיפוש אחר אחאוּת-תאומות, קנאת אחים, הפיצולים הפנימיים בין טוב ורע, שהופכים לפיצולים שמושלכים על האנשים, כאבים פסיכוסומטיים, שתלטנות, כוחנות, שקרים, אלימות, גילוי עריות טיפולי, ניצול מטופלת על ידי מטפלים, ובכל אלה - הפרת כל הכללים הטיפוליים בהקצנה, למען הצרכים הסדיסטיים-מזוכיסטיים אומניפוטנטיים של מפיקי הסרט. סרט כזה הוא טריקסטר שלילי שענינו להתענג מכוחות הצל ולהרוס את האמון במקצוע הטיפולי.

6.

הסרט 'הבן'. (פלוריאן זלר. 2022). בסרט מתוארים חיי הנישואים של פיטר ובת' שנקלעים למשבר כאשר ניקולאס, בנו בן ה-17 של פיטר מנישואים קודמים לקייט, נדרש לטיפול נפשי בעקבות מצבו הנפשי הרעוע. רואים מפגש טיפולי אחד כשהמטפל והנער מולו, בשעה של שתיקות. לשאר הפגישות הבן לא הולך, כפי שלא הלך לבית הספר, מבלי שהמטפל מיידע את ההורים על כך. לא רואים מפגש טיפולי עם ההורים. סוף הדרמה באשפוז פסיכיאטרי של הנער בעקבות נסיון התאבדות, וכשהוא משתחרר הוא מצליח להתאבד. הסרט מעביר היטב את חוסר האונים וחוסר ההבנה של ההורים למצבו של הנער אבל בעיקר עוברת בין השיטין בקורת סמויה על אי היכולת של הממסד הטיפולי לסייע לנער. ברור שזו בחירה של המחזאי להציג את המטפלים כחסרי ידע, תובנה, וכחסרי אונים כמו ההורים. הבחירה לא להקדיש זמן מסך לתהליך הטיפולי היא מחיקה מראש של הפוטנציאל הטיפולי. בחירה זו היא מסר בעייתי לצופה שגם ילדיו עלולים להזדקק לעזרה מהמקצוע שעזר עד היום לכל כך הרבה אנשים.

סיכום: הסרטים המובאים כאן שעוסקים בדמויות המטפלים הם בעיתיים במובנים רבים, וגרמו לי לעוגמת נפש על הקלות הבלתי נסבלת והזילות בה מוצגים המטפלים בהקצנתם השלילית כפי שהם מוצגים.

אחרי כארבעים סרטים שעוסקים בתרפיה, רובם מתוך תסריט איכותי, שמראים כיצד אכן הקולנוע מטפל בנו, כפי שהראיתי בספרי, מה הצורך להמשיך ולעסוק בנושא זה אם אין בו חידוש, אם אין בו אמירה משמעותית על התרפיה ועל נזקקיה? אם אין בו ראיה מורכבת ומעמיקה ממנה נלמד על נפש האדם? מה טעם לייצר קולנוע רווחי שמושתת על יחס זול לנפש האדם ולתרפיה וגם על יחס זול ומעליב למהותו המקורית של הקולנוע כמטפל בנפש האדם. יתכן שכאשר כוחות הצל (מניעי פרסום ורווח) הם המניעים העיקריים לעשיה הקולנועית, מבוטאים כוחות הצל ביתר שאת גם אצל גבורי הסרט. בסרטים כאלה הקולנוע אינו ממלא את תפקידו לטפל בנו!


- פרסומת -

• ראו: נצר רות. 2022. 'הספר האדום של יונג – המרחב המיתי, האמנותי, הספרותי והדתי'. אידרא.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא:
רני יקיר
רני יקיר
עובד סוציאלי
מטפל זוגי ומשפחתי
אונליין (טיפול מרחוק), פרדס חנה והסביבה, יקנעם והסביבה
עדי רוט
עדי רוט
חברה ביה"ת
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
חיפה והכרמל, פרדס חנה והסביבה, יקנעם והסביבה
ד"ר פנחס קאסוטו
ד"ר פנחס קאסוטו
פסיכולוג
מורשה לעסוק בהיפנוזה
רחובות והסביבה, מודיעין והסביבה
ד"ר דנה סטולוביץ מלמן
ד"ר דנה סטולוביץ מלמן
פסיכולוגית
כפר סבא והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
סמדר כרמי
סמדר כרמי
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
חיפה והכרמל, עפולה והסביבה, יקנעם והסביבה
פנינה בר-לבב גיא
פנינה בר-לבב גיא
פסיכולוגית
אילת והערבה

עוד בבלוג של רות נצר

קשה להאמין, אבל גם הוא איננו. קראתי מה שאנשים סיפרו איך עוז הגיב בנדיבות לספרים שלהם. אבל חלף שבוע עד...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.