להספג בחורשה
רות נצר | 6/11/2020 | 3,008 צפיות | הרשמו כמנויים
יהודה ארמוני, הצייר הותיק, הזמין אותי שאבוא לראות את התערוכה החדשה שלו. את התערוכה הקודמת ראיתי ונספגתי בציורים. גם את ציורי התערוכה הזו אני כבר מכירה מפרסום הציורים בפייסבוק.
ארמוני מצייר טבע. טבע וטבע וטבע. עצים ועצים ועצים. ביניהם שבילים, שלוליות מים, משטחי דשא, עננים בהירים, קרני שמש פולשות, שדות, עשבים בדרך. נופים נרחבים ופינות קטנות דחוסות. כל ציור הוא עולם ומלואו מתוך פינה אחת קטנה של מבט או לפעמים מרחבים. ואינו חדל לצייר עצים ומים. אינו חדל. כאילו שום ציור אינו ממצה את המהות הזו של עצים וחורש ושדה ושמיים ובריכה. הבריכה בה הכל משתקף במסתורין.
ואז התעוררתי מחלום שבו אני מבינה שהתערוכה הזו היא כקומפנסציה-פיצוי לכל הלא-טוב בעולמנו עכשיו (כך חשבתי בחלום). קמתי וכתבתי: זה ציור טבע ריאליסטי. עצים, פינות בחורשה, שביל בין שדות, שלוליות פה ושם. דממה. שלוות נפש.
מקום נעדר עוול, מצוקה, קלקול ומגיפה, שכה פשו בעולמנו.
מקום שתמיד היה ויהיה. בטוח. יציב. אפשר לסמוך עליו. מקום של רוגע פנימי, מקום פנימי. מקום.
ריאליה שהיא גם עמדה רומנטית, שמשיבה אותנו אל הטבע שהוא חיינו, ואפילו אל הארץ המובטחת.
ואז באתי לראות את התערוכה ( גלריה רוטשילד בתל אביב, עד סוף נובמבר). כמו בתערוכה הקודמת, אותה תחושה של מגע עם נשמת העצים, נשמת החורשה, נשמת המים.
עומק לפנים עומק.
שמאפשר לי להיות הכי עצמי ללא עצמי ומעבר לעצמי מתוך הטבע הנושם.
הנה כך האמן מתווך עבורנו את מה שטמון במקום הזה.
מקום שאפשר להיות בו בהתבודדות, ללא חברה אנושית, מבלי להיות בודד כלל.
מקום שהוא אל-מקום ואל-זמן.
רק לשבת מול התמונה שמדברת אל לבי ולהתבונן. להספג בה. בהתבוננות מדיטטיבית, עוד ועוד, כמו מול ינטרה בודהיסטית שמשמשת למדיטציה.
מפליא איך התנסחה לי בחלום מהות התערוכה הזו עבורנו עכשו, דממה ושלוה שמשכיחות את כל מצוקות המגיפה, ואת העוול שמתרחש בעולם האנושי מסביב.
