לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שאלות אישיות על הכתיבה  האישית

שאלות אישיות על הכתיבה האישית

רות נצר | 28/10/2015 | הרשמו כמנויים

בעקבות הוצאת מהדורה שניה לספרי:
'ההתחלה – נומה עמק – אוטוביוגרפיה משפחתית' (הוצאת כרמל)


"ראי, אני חי. ממה? ילדות ועתיד
אינם פוחתים והולכים... קיום עד בלי די
מפכה בלבי"

"אך אנחנו הזקוקים לסודות
הגדולים, שצמיחת נפשנו באה
מתוך היגון – איך נוכל להיות בלעדי המתים?" (רילקה. אלגיות דואינו.)


ככל שנזקין, כן נעמיק לחפור בילדותנו,
מקוים לגלות את התא הקורן
ששטף אותנו וגרם לחיינו
שיבהיקו באפלה כמחוגי השעון
הסובבים לאין קץ לעבר העתיד
[...] איזהו, הזהו זה, זה אשר מנקנו, מטהרנו,
המעצב מחדש את חיינו למען יזרחו? (ארכיאולוגיה. צ'רלס רייט)


הספר האוטוביוגרפי שלי מספר את ספור המשפחה החל מגרמניה, ממשפחות הורי, המשך בעלייתם לארץ לפני המלחמה, החיים בקבוץ דתי ושברונם, הגלות מהקבוץ, ובסופו הספר מתעד את ליווי שנות חייהם האחרונות של הורי מבעד משקפת היחסים ביננו. הספר מכיל גם את תחושותי על עצם תהליך הכתיבה.

איך זה קורה, פתאם קם אדם בבוקר ומחליט שהוא מתחיל לכתוב אוטוביוגרפיה?

ובכן, זה לא פתאום. אלא תהליך איטי של התבשלות הרעיון.
זה התחיל במחלה של אבא עשר שנים לפני מותו. צורך לבטא את ההרגשות המציפות. כתיבה יומנית, כהכלה עצמית. כתבתי יומן מחלה. אחר כך חזר אותו תהליך בכתיבת יומן בעת מחלתה של אמא בסוף ימיה. ואז עלה בי הרצון- הצורך להרחיב אל תולדות המשפחה. זה היה גם דחף לכתוב עצמי לדעת.
וגם הרגשה חזקה שאם אני לא אכתוב מי יכתוב? הרי הכל יישכח וירד לטמיון.
בכל משפחה צריך להיות מי שלוקח על עצמו להיות ההסטוריון שלה.
יגאל אלון אמר שעם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל.
זה הביטוי של דע מאין באת ולאן אתה הולך.
זה חלק מהתודעה של היותנו חוליה בשרשרת. לא כל אחד קיים רק לעצמו, וההכרה הזו יש בה תחושה של עוגן.
התחלתי לכתוב את ספרי עוד לפני האוטוביוגרפיות 'חבלים' של חיים באר ו'ספור על אהבה וחושך' של עמוס עוז – שמתי לב שאוטוביוגרפיות נכתבות בדרך כלל כשאדם מגיע לאמצע החיים ויותר מזה, מתחיל להביט אחורה, במבט של רטרוספקטיבה. קיבלתי מהקריאה בספרים אלה את הרשות להיפתח אל עברי ולכתוב הכל.

"ביומן, לא זו בלבד שאני מבטאת את עצמי בפתיחות רבה יותר מכפי שהייתי יכולה לעשות עם כל אדם; אני בוראת את עצמי. היומן הוא כלי לתחושת העצמיות שלי. הוא מייצג אותי כעצמאית רגשית ורוחנית. לפיכך (אבוי) הוא לא פשוט מתעד את חיי היומיום הממשיים שלי אלא - במקרים רבים - מציע להם חלופה" כך סוזן זונטאג כתבה ביומנה. אפשר לראות בכתיבה אוטוביוגרפית את אותו תהליך עצמו.

יותר מכל ספר שירים ומכל ספר עיון שכתבתי, הרגשתי שהספר הזה היה חייב להיכתב גם אילו הייתי בוחרת שלא להוציאו לאור. כי הוא בחלבי ובדמי. אני משערת שכתיבת אוטוביוגרפיה דומה במשמעותה לדיוקן עצמי של ציירים.
חלק מהתהליך היה חקר תולדות המשפחה. וגיליתי משפחה עתיקה ועשירה באנשי שם חשובים בהיסטוריה היהודית, החל מר' אליהו בעל שם מהמאה ה-16. לאחר שהספר יצא לאור התברר לנו שאחד מצאצאי המשפחה איתר את אילן היוחסין והגיע עד מוצא משפחתנו ברש"י, במאה ה-11, כך שאנחנו דור 36 אחרי רש"י. קודם לכן אף אחד מאתנו לא ידע זאת. היה אילן יוחסין אבל הוא היה בבוידם ואף אחד לא התייחס אליו. רות אלמוג כתבה על כך:
"נתמזל המזל לרות נצר, שנמצא לה אילן יוחסין משפחתי מצד האב ובו דמויות חשובות וידועות כמו ר' יעקב עמדן (היעבץ 1697 - 1776), שנודע כמי שלחם בשבתאות והרבה קודם לכן ר' אליהו בעל-שם מחֶלם (1516 – 1583). נתמזל מזלה, משום שאילן יוחסין כזה, משהו שרבים מאתנו עסוקים שנים בביסוסו ובחיפושים אחריו יש בו כדי להעניק איזה שורש של חיים, שורש שיש בו כוח, מעין עמוד שאפשר להישען עליו".

גארסיה מארכס כותב בפתח ספרו האוטוביוגרפי ('לחיות כדי לספר'. עם-עובד. 2003): "החיים אינם מה שהיית אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם". וחיים גורי אמר פעם שהביוגרפיה האמיתית שלנו מורכבת מהדברים שאנחנו מתביישים בהם ורוצים לשכוח. רציתי לכתוב גם את הדברים שמתביישים בהם ורוצים לשכוח. כדי לחדול מלהתבייש. כמו תהליך טיפולי שמלמד אותך לקבל את עצמך.
בכתיבה אוטוביוגרפית הכותב הוא המטופל והמטפל כאחת.
היה דחף לכתוב את האמת. הצורך היה לא רק לגלות אלא גם לכתוב את האמת, כואבת ככל שתהיה. דחף האמת.
אחרי צאת ספרי לאור קראתי בספר 'עדות' של פלמן ולאוב. קריאה מטלטלת. אף על פי שהם כותבים על העדות הבלתי אפשרית לשואה, מבחינתי הספר נוגע גם בחשיבות העדות בספר אוטוביוגרפי, בכורח העדות להשיב את הזהות והקיום למי שלא יכול בעצמו להעיד ( במקרה שלי, אלו הורי). וגם – על תחינת העדות להישמע.
הפסיכואנליטיקן דורי לאוב מגדיר "עֵד" כ"מי שחזה בגרעין האמת של אירוע". לאוב מדבר על היות עד לעצמך שפירושו קיום פונקציה של עד בתוך הנפש המתקפת את חווית האני. העד חייב בנמען מאזין לעדותו. כי "העדרו של מאזין אמפתי – ואף יותר מזה: העדרו של נמען אפשרי, זולת הנכון לשמוע את כאב הזכרונות ובכך לאשר אותם ולהכיר בממשותם – מבטל את הסיפור מכל וכל." במובן מה, קוראי ספר אוטוביוגרפי הם הנמען הזה.

ומעבר לזה – העדות היומנית של עצמי לעצמי. להשיב להורי את זהותם. את קיומם. את ערכם האנושי. להשיב לעצמי את זהותי. להשיב את העבר אל הממשי. לצאת כנגד המחיקה של תהום הנשייה.
וולטר בנימין כותב: "המוות הוא האישור לכל מה שיכול המספר למסור. מן המוות שאל את סמכותו".

דחף הכתיבה שלי הוא דחף של הסטוריון. אבל בסופו של דבר, מפאת כבוד המתים וכבוד החיים מחקתי דברים רבים.
הספר הוא גם ווידוי הוא גם סליחה, כפרה, ותיקון.
חלק נכבד בספר עוסק בהורים. ואני ממשיכה לכתוב עליהם: שירים על ההורים ממשיכים להיכתב. עמוס עוז כתב לי, בעקבות הספר, ציטוט מאלתרמן: "נפלאים נפלאים הם חיינו / המלאים מחשבות על מתים".
בספר שירי האחרון כתבתי על ההורים:
" שלדים ענקיים של / לויתנים לבנים / גוהרים על החוף / בוהקים - / הו יאוש מפואר!"

זה היה גם תהליך עיבוד היחסים עם ההורים. הורים עמוסי בעיות הם לעתים כמחלון וכליון בנפשם של ילדיהם. התהליך המתבקש הוא לרפא אותם בתוכנו. אני חשה שאת התהליך הזה עשיתי בספרי האוטוביוגרפי.
הספר הוא גם פרידה מההורים. פרידה מבלי להיפרד.
כל ערב שבת כשאני מדליקה נרות אני מדמה אותם עומדים לידי. נר אבא ונר אמא. שוב הם מולידים אותי.
מי יזכור אותם אחרי לכתי?

אהרן אפלפלד כותב: " בלא אבות אנו חשופים לכל רוח ונעים על פני האדמה ללא מחסה".
האבות כוללים גם את האמהות. אפלפלד באחד מספריו מנהל דיאלוג עם הוריו המתים. הם מייעצים לו.
אתגר קרת כותב המלצה לכותבים, במאמר שפרסם בכתב העת המקוון "אלכסון", "עשרה כללים לכתיבה": "אהוב את הדמויות שלך. בשביל שדמות תהיה אמיתית, חייב שיהיה בעולם הזה לפחות מישהו אחד שמסוגל לאהוב ולהבין אותה, גם אם הוא לא מקבל אותה או את המעשים שלה. אתם האמא והאבא של הדמויות שאתם יוצרים. אם אתם לא תוכלו לאהוב אותן, אף אחד לא יוכל".
זו האהבה שלי להורי בספר האוטוביוגרפי.
הפסיכולוגית לידיה פאלם כותבת: "סיפורנו לא נכתב על דף חלק: כבר ברחם אנו לכודים בספור אחר, בסיפורם של הורינו, של הורי הורינו, גם אם נולדנו זמן רב לאחר מותם. בשרשרת הדורות מקומנו מסומן. איננו חופשיים. עלינו להשלים משימה" (מכתבי אהבה בירושה. רסלינג. עמ' 53). דומני שאת משימתי לדורות הקודמים כבר מלאתי, כשכתבתי את הספר שלי.

האם יש קשר כלשהו בין תכני ספרי העיון שלי לספר האישי הזה?

הלא אותו אדם כתב אותם. זו אותה אני. ספר העיון הראשון שלי נקרא – 'המסע אל העצמי' . במובן מסוים הספר האוטוביוגרפי הוא מסע אל עצמי בהבט האישי ביותר. אנשים ש(חושבים ש) מכירים אותי דרך ספרי העיון מופתעים לגלות בספר האישי הזה את עוצמת הפן הרגשי שבי.
קשר אחר נמצא בין הספר הזה לספר העיוני 'מסע הגבור'. השאלה מהו הגבור וההכרה שהגבור כולל בו את חולשותיו, פגיעותו, פצעיו וכשליו, היתה הכנה לקבלת הכשל הבלתי נמנע בחייהם של הורי. כשל שאינו מנוגד להיותם גבורי חייהם בדרכם הם. כמו גם לקבלת כשלי חיי.
בספר מסע הגבור יש פרק על הגבור היהודי-הישראלי בקו התפר של המעבר מהגולה לבניית הארץ. ממה שלמדתי במחקר של התקופה ההיא הבנתי גם את דמותו של אבא.
במובן מסוים הרצון לדעת, לפענח, להבין, שמפרנס את ספרי העיון, הוא זה שמפרנס את הכתיבה האישית. הספר משובץ גם בחלומות שלי. אבל כיוון שהספר האוטוביוגרפי הוא ספר פרוזה, שרגל אחת שלו היא בספרות, היה ברור לי שאסור שאכתוב במבט פרשני. השארתי את החלומות ואת ארועי החיים כישות חיה ללא פירוש.

מה ההבדל בין הספר שלך על הקבוץ והספרים שאחרים כתבו על הקבוץ?

במקביל לכתיבה על העבר המשפחתי עלה בי רצון לתעד את הילדות בקבוץ.
לגבי הקבוץ – היתה זו ההכרה שזה עולם שהולך ונעלם ואיננו עוד. שהוא חלק מהסטוריה שאינה רק שלי.
התחלתי לכתוב לפני שיצאו הספרים על הקבוץ – 'שבעה', 'הביתה' , 'היינו העתיד'. לא קראתי את 'היינו העתיד' ואת 'הביתה' אלא אחרי שסיימתי את ספרי. לא רציתי להתערבב.
שם נכתב רק על הקבוץ, ואצלי הקבוץ הוא פרק אחד משמעותי אבל פרק אחד. אצלי הציר המרכזי הוא למעשה חיי ההורים: הפרק הנרחב על המשפחה בגרמניה, תולדות המשפחה המסועפות, והפרק האחרון על הליווי לקראת מותם.

בעזבונו של דוד מלץ, הסופר הראשון שכתב על חיי הקבוץ, נמצאה טיוטת מכתב: "בחרתי בסובלים, בנדחקים ולא בדוחקים... רציתי להזכיר בעיקר לאנשי הקבוצה עצמם, כי העיקר – תמיד ובכל מקום – גם במשטר של קבוצה שהוא משטר של שוויון וצדק, העיקר הוא האדם והראיה לנפשו, למצוקתו, לבדידותו וסבלו. ואם לא תמיד אפשר לעזור לאדם הרי לכל הפחות דרושה ההבנה הפשוטה האנושית." כשאני מספרת על חיי אבי בקבוץ – את זה רציתי להזכיר לאנשי הקבוץ עצמם. על זה אני סיפרתי. על מה שבזמנו של דוד מלץ לא רצו לכתוב וגינו אותו על כך.
התגובה האופיינית של אנשי הקבוץ שלי היתה – בכלל לא ידענו שום דבר (על הדכאון של אבא ועל ההתעלמות המתנכרת של הקבוץ אל מצוקת הורי והמשפחה כולה). אחרי שהספר יצא התקשר אלי אחד מבני הקבוץ, שגם הוא סבל ממצוקת נפש ואמר לי – הקבוץ לא ידע להתייחס לא למצוקות היחיד ולא לבני משפחתו. ואחֵר סיפר לי על דודו שגם הוא היה באותו קבוץ, בדור של הורי, וגם הוא סבל מדכאון וסופו שהתאבד. אמא שלכם הצילה את אבא שלכם כשהוציאה אתכם מהקבוץ, כך אמר לי.
ורק אחת מבנות הקבוץ, יחידת נפש, יחידת סגולה, ריגשה אותי עד דמעות כשביקשה סליחה בשם הקבוץ, בשם הדור הקודם שלא היא היתה אחראית על מעשיו.
מה נותר עכשיו מהקבוץ של הימים ההם? כל המייסדים של הקבוץ כבר הלכו לעולמם; כל "המבוגרים" מעמק ילדותי כבר אינם, מלבד לֶני, המיילדת שלי, האשה הטובה שהצילה את חיי, בת 99, שממשיכה לקבל את פני בחיוכה האוהב.

איך הגיבו לספר ואיך הרגשת עם תגובות אלה?

כשנודע לי שהספר יצא לאור עלתה בי לרגע המחשבה לשרוף את כל העותקים. כי איך אצא לאור עם חיי לעיני כל? כמובן שלא עשיתי זאת.
רבים אומרים לי שהתרשמו מהאומץ לכתוב בגילוי לב את חיי. אבל כשכתבתי לא חשתי שעלי לגייס אומץ. זה היה טבעי ונכון לכתוב כך. לא, זה לא היה אומץ, אלא צורך לגעת בקרקעית חיי. להפתעתי לא חשתי חשופה כשהספר נקרא על ידי זרים. כאילו הספר נהיה ישות לעצמו מעבר לי; ככל שאני הכי אני, אני גם אחרים.
הופתעתי לקבל כל כך הרבה תגובות של התרגשות, התפעמות, הזדהות. בעיקר מאלה שגדלו בקבוץ. אבל במפתיע גם מרבים אחרים בני אותה תקופה. כתבו לי בתודה על שכתבתי עבורם את הילדות שלהם עצמם. מהתגובות הרבות שקבלתי חשתי מרחב תהודה חדש סביבי, וכמה חיי התפשטו מעבר לי ואיני יחידה לגורלי.
אחת מבנות הקבוץ כתבה לי: "הספר שלך שחרר גם אותי ומאד עזר לי, עשית משהו מאד טוב גם לאחרים שגדלו בקבוץ שיש להם אותם משקעים. כל כך התרשמתי והתרגשתי ואני ממשיכה להתרגש שאחרי הספר הזה אני לא יכולה לקרוא שום ספר. קראתי ספרים על הקבוץ, של אסף ענברי ושל נאמן, אבל הם לא עמוקים כמו שלך."
כמובן שהיו גם כאלה שאמרו שלא פותחים כביסה מלוכלכת בחוץ.
אחרים אמרו שעכשיו הכביסה מתנקה משום שהספר כתוב בהבנה וחמלה.
אחד מקוראי היה המורה שלי לספרות מהקבוץ, יצחק מאיר, שנהיה בינתיים גם לסופר. שוב הוא היה המורה לספרות שהעיר לי הערות חשובות שסייעו לי להיטיב את הכתיבה. הוא אמר לי בשיחה ביננו, שהספר הזה ממשיך להיות פצע פתוח. זה נכון, אמרתי, אבל הספר הזה הוא גם המרפא לפצע. והתגובות המחבקות לספר הן המשך תהליך הריפוי.
לכתוב ספר אישי זה כמו לאסוף את הכבשים שנפוצו לכל עבר ולהשיבם הביתה. תומס וולף כתב ספר ששמו: 'אינך יכול לשוב הביתה'. אבל אני חזרתי הביתה.
מסופר על ענק יווני שבכל פעם שנפצע היה שב ונוגע באדמה במקום שבו נולד.
זה הספור שלי.

הנה דברים אחדים שכתבתי בספרי על תהליך הכתיבה עצמו:
"אחרים לפני כבר היטיבו ממני להבין ולנסח, וכל זה כדי שעכשיו, בעת הכתיבה, אני עצמי, באורח מסתורי כלשהו, אוכל להתבונן ובו בזמן להיות הבעלים של הקול המספר. לקראת סיום הכתיבה של הספר הזה חלמתי שמישהי קוראת את כתב-היד ואומרת לי שהקריאה בו היא כמו הליכה זיגזגית בשביל שעולה בגבעה ויורד למישור ושוב עולה ויורד. בחלום ידעתי שדבריה הם אישור לאופן שבו הספר כתוב" (עמ' 109).
"לכתוב אוטוביוגרפיה זה כמו לנכש עשבים, לשטוף כלים, לתקן רהיטים, למיין חפצים, לכבס, לבשל; כל הדברים האלה שאי-אפשר שלא לעשות. דברים שמצטרפים זה לזה כמו מחרוזת כדי ליצור את החיים הפעוטים" (עמ' 222). "סיפור אמיתי הוא סיפור שהתחיל הרבה קודם לכתיבתו, וממשיך את עצמו, משנה את עצמו, ומשנה אותנו גם הלאה מזה"( עמ' 306).

נורית גוברין כתבה על ספרי: "ספר קשה ועצוב כתבה רות נצר. ספר אמיץ ונועז. ספר של חשבון-נפש נוקב וגלוי לב. ספר "מצמרר" כפי שכתבה רבקה שאול בן צבי [...] הספר נע בין ספרות יפה לתיעוד, כשהספרות היפה גוברת על התיעוד ומשעבדת גם אותו לתבניתה הכוללת".
רות אלמוג כתבה על הספר: "רות נצר מספרת סיפור עצוב, אבל אופטימי. כיצד מתיישבים שני הדברים קשה להסביר". והיא מסיימת: "ספרה של רות נצר הוא עצוב אך אנושי, וגם מנחם באיזה אופן פרדוכסאלי, בהיותו רווי כנות ונוגע ללב".

בעקבות כל אלה כתבתי:

את אומרת על ספרי: הוא קשה ומצמרר.
אחר כתב לי: אני קורא בעונג.
זו פת העוני שאנשים מוצאים בה
שבעים פנים.















עוד בבלוג של רות נצר

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.