פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
המזוודה של המילים

המזוודה של המילים

שרה איוניר | 5/2/2011 | הרשמו כמנויים

כנראה שכשחזרתי לאחרונה ממסעותיי, מזוודה אחת נותרה סגורה, כאילו נשכחה או שלא הספקתי עוד לפרק אותה ולהחזיר את תכולתה לארונות. זו המזוודה של המילים. מאז שובי קשה לי לדבר, לכתוב ולחלום. במסע, אולי כדרכם של מסעות, המילים היו שייכות לרשות הפרט. מילים שביני לביני בדיבור פנימי, בכתיבה אינטנסיבית, מילים שנותרות במצב של טרום הגיה, חומרים שמתמוססים ישירות לתוך החוויה הגופנית, שנמהלים עם הטבע ללא הבנייה, שנשפכים כל בוקר בצורת שפע של חלומות ישר למחשב. המילים עכשיו מורגשות כשקועות עמוק מאד בתחתית של באר, אפשר לראות מלמעלה רמזים רוטטים של קיומן, אבל לא ניתן להעלותן משם. אפשר רק להסתכל במבט כמהה פנימה, ומידי פעם להרים את הראש ולהתבונן אל הסביבה בייאוש: היש מי שיגיש עזרה לשאוב אותן מן המצולות?

עזרה כזו, הגיעה זה עתה, כאשר צפיתי בטלביזיה בתכנית על עמוס עוז. עוז הוא וירטואוז המילים. הן מסודרות אצלו בקופסאות כמו פנינים בגדלים, זנים וצבעים שונים, והוא שוזר אותן מעשה ידי אמן בכל פעם, לכבוד כל ראיון עיתונאי או הרצאה במחרוזת מפוארת. שמתי לב שקיים פער מאד גדול בין מילים שמשמשות בכתיבה, לבין מילים בהרצאה או ראיון עיתונאי, או מילים של שיחת רעים, כמו עם סרי נוסייבה, או עם שמעון פרס (אני כמובן לוקחת בחשבון שהסרט קטוע וערוך). ראיתי שבראיונות או הרצאות הוא רהוט, יורה את המילים כמעט ישר מן הקופסאות, הכל ארוז כהלכה, כולל רגעי ההיסוס. השיחות האישיות מוזרות עד כדי מבוכה, שני המשוחחים כאילו צפים במקווה מים אחד, ללא תקשורת מפרה ביניהם. רק בכתיבה, אפשר להרגיש את המאמץ לשלות ולמשות המילים מעומק הבאר, לחלץ אותן מן המים כאילו להצילן מהכחדה. נפלאים היו לי הקטעים בהם המצלמה מתמקדת ב'זום אין'' בידו של עוז, הכותבת בעט על נייר ללא שורות. נאבקת עם החלל. הרבה מחיקות. יש מחיקות חריפות, בהן הוא מעביר שוב ושוב את העט ואוטם את המילה או המשפט שנכתב, ובעצם כך המחיקה הופכת להדגשה. לכתם שחור. יש מחיקות קלילות, רק בחריטת עט אחת. ואז המלה וגם המחיקה נשארת, אבל שקופה. יש שורות צפופות, האותיות והמילים נדחקות אחת לשניה כפוחדות ללכת לאיבוד, ויש שורות מרווחות, שזקוקות לנשימה לאוויר שביניהם. השורות נופלות לקראת סופן, אך כל שורה מתחילה מחדש גבוה, בהשתדלות להישאר בתוך המבנה, בלי לשקוע לתוך כובד המילים.

אני חושבת שהמזוודה של המילים נשארה סגורה, כי פתאום הוצפתי באנשים ובאינפורמציות של ועל אנשים, והמילים נבהלו. כי מילים, כאלו שבאות מן הבאר, הן כמו פרפרים שתמיד מרפרפים ומפרפרים ומתעופפים כשרוצים לתפוס אותם. המילים נשארו במזוודה, זה לכאורה נורא כי מילים מגשרות בינינו לבין התודעה שלנו, בינינו לבין זולתנו אפילו בינינו לבין תת המודע שלנו. בלי מילים אין חלומות, קשה ביחסים ואין פוסט לבלוג.

דווקא בטיפולים, גיליתי בזה איזו איכות בלתי צפויה. חוסר הנביעה של המילים איפשר סוג של הקשבה מעודנת, משהו אחר מן הרגיל. הקשבה רגישה שאיננה מכוונת לשלוף את הפשר, העמדה הטיפולית או האמירה החכמה. אלא הקשבה שאין מאחוריה דיבור פנימי, או ציפייה (שלי מעצמי) לייצר מיד מילים. באינותן של מילים, מה שמופיע לפעמים זה שקט ארוך של ריכוז עמוק, ואפילו תחושה של קדושה, שמזכירה לי מצב של קונטמפלציה.

בעוד אני כותבת, אני מטיילת בבלוג, ומוצאת את הפוסט השופע ידע וחכמה, מגרה המחשבה של שכנתי לבלוג, אסתר פלד, על ספרו של באלינט. והנה גם היא מדברת על מילים ואינותן והיא משתמשת במלה 'סמאדהי', מן המסורות של המזרח, כדי לציין קשב של ריכוז עמוק. היא מביאה את הדימוי הנפלא: "אני מקשיבה כאילו אני יושבת על ענן, או בתוך שמיכת פוך, באפלה, נינוחה לגמרי". היא מציינת שמתוך המצב המבורך הזה, המטופל מספר לה "איך זה להיות הוא". לדבריה, היא נהיית, במונחים של ביון: Becoming O או בשפת חוויתה "אחד עם המטופל" והיא מוסיפה "כל עוד הוא מניח לי..." (ולעניין אחרון זה לא אתייחס כאן).

אסתר מביאה את השאלה של באלינט: "מה דרוש למטופל הנמצא ברגרסיה כדי להפוך את הרגרסיה לבעלת איכות מקדמת" ואני שואלת מה דרוש למטפל השרוי ברגרסיה, למשל שהמילים שלו נשארו במזוודה הסגורה, או בתחתית הבאר, כדי להפוך את הרגרסיה לאיכות מקדמת.

קונטמפלציה או סמאדהי, שהינם מושגים מקבילים, הראשון בשפה של מערב ומזרח, והשני במזרח, מציינים משהו נוסף לאחדות האפשרית לרגע ביחסים הדיאדיים בין אדם לאדם. קונטמפלציה (וסמאדהי), הינה מצב בו המוח משוחרר מתכנים, ומכוונן כדי להכיל את אחדות הקיום או אלוהים. אפלטון חשב שדרך קונטמפלציה, הנשמה מתרוממת כדי לדעת את הטוב, או צורות של אלוהות.

האם יכול להיות שבהשקטת המוח מן המילים, בבחירה או כמצב נתון, אנחנו יכולים ליצור מרחב של קדושה כאי בתוך הסיטואציה הטיפולית, בו לא רק החציצה בינינו לבין המטופל נופלת, ולו לרגע, אלא גם כל החציצות האחרות, כדי לחוש חוויה של אחדות. חוויה של אחדות, במילים פשוטות מנטרלת את התחושות של אני והם (מקור של כל כך הרבה קיפוח וסבל), מפרקת את הדגשים שאנו שמים על בעיה, ושמה אותם בפרופורציה וביחסים עם השלם. הופכת את האפשרויות, ניסיון החיים והפתרונות שנמצאים שם בחוץ, לנגישים לפרט. מציבה בפנינו תחושה של אמת גבוהה יותר מזו ששייכת רק לאינדיבידום הנפרד שלנו.

בטיפולים בהם מתרחשת חוויה כזו, אני שמה לב לשני דברים מעניינים – האחד, שכשאני נכנסת למצב קונטמפלטיבי/ מדיטטיבי בפגישה הטיפולית, ללא קשר לתכנים המדוברים בשיחה, לרוב גם המטופלים ייכנסו בהדרגה למצב דומה. יתחילו לנשום יותר עמוק ובשקט, הדיבור נעשה פחות מתוח, הפנים והגוף נרגעים, לפעמים מתחילים לבכות והמילים נעשות מדויקות יותר. המילים 'שלהם' מתחילות לצוף מעומק הבאר. וכידוע המים בבארות הינם מי התהום שעל פני כדור הארץ. המילים שנשאבות משם, הן המילים של העצמי הקולקטיבי. הדבר השני, שמתוך המצב הזה, צפות ונשלפות מפינו מילים בלתי צפויות, שבאות ישר מן הבאר, ללא תיווך של המוח החושב. זהו אחד המצבים המאושרים ביותר עבורנו כמטפלים, שמצב האחדות מושה את המילים, שאינן שייכות לאיש אלא לעולם. ובכל זאת ברגע נתון מול האיש הניצב מולנו אנחנו משמשים כדלי או משאבה כדי שנוכל להשקותו.

לא ידעתי שאגיע בסופו של הפוסט למקום הזה, אבל המילים, באמצעות העוזרים במרחב סביבי (למשל עמוס עוז, אסתר פלד, אפלטון) נמשו מן הבאר, וכך רצו להישטף החוצה.

עוד בבלוג של שרה איוניר

בעקבות המלצה של חברה, אשה ביקורתית למדי בדרך כלל, פתחתי את הטלביזיה כדי ‏לצפות בסדרה 'מחוברות' (ערוץ...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רועי אלישררועי אלישר21/2/2011

מילים כנביעה. קל להזדהות עם החוויה שהמילים כמו נובעות מאיזה מעיין פנימי, לעתים, ובזמנים אחרים המעיין הזה כמו נחסם, נעלם. הרי יש כל כך הרבה מילים שכתבו כבר אחרים, המציפות את מרחב ההוויה (למי שמאזין בקשב רב): הרצון לתאר במילים / תכונה מרגיזה מאוד / בייחוד שבסוף אני / עומד ושותק. או: so how could we have known? - I'll tell them it's not realy so hard to tell / you keep adding stones and soon the water will be lost in the well. זו, אולי, המזוודה שלי... איך אפשר לפרוק אותה כשאין מקום?
ודווקא המילים, שמתפרקות כשלוחצים אותן, ואז חוזרות ונבנות מחדש, הפעם חזקות יותר, יוצרות אצלי את התחושה הזו שאת מתארת שנוצרת אצלך מהאין - כי נביעת המעיין היא גם נביעת העט היא גם נביעה לוגית היא גם דבורה הנביאה, וכו', וכו'... המילה מתרככת ומאפשרת את האחדות הזו בתוכה.

שרה איונירשרה איוניר19/2/2011

הבועה כאפשרות. אתה מתאר יפה כל כך את אותם רגעי הקסם בבועה הטיפולית, גם אני מכירה את ההשתוקקות להנציח רגעים אלה. אלא שאני בטיפול רוצה לשאוף לצמצם את ההפרדה בין הטיפול לחיים שם בחוץ. רגעים כאלה בהם יש הצצה לאפשרות מיוחדת של היות יחד אנושי, ומכאן גם לחוויית עצמי חדשה, עומדים כפוטנציאל עבור המטופל ואף עבורנו. אני חושבת שלזה התכוון מרטין בובר כשהוא מדבר על זיקת "אני-אתה" לעומת "אני- לז". הוא מציין שזיקה זו צריכה לרחף כמו ענן מעל ראשנו באופן קבוע, כאפשרות לקיום, כמושא להשתוקקות.

יגאל בן חייםיגאל בן חיים19/2/2011

מילים כפנינים או לא תמיד. הי שרה ,כתוב מענין ומושך להגיב ,אכן להערכתי הספרות והשיח הטיפולי הם בני דודים קרובים,אך גם שונים כל כך,אני מודה בקנאה חיובית באופן שליית הפנינים של סופרים מחוננים כמו עמוס עוז,א.ב יהושוע,סמי מיכאל ורבים אחרים,וכל נסיון לשחזר את התמליל הספרותי בחדר הטיפולים נידון לכישלון חרוץ,בכל זאת כאשר אני והמטופל(ים) מתכנסים אל תוך הבועה הטיפולית וכאשר אין לחצי דחק מיידים נוצרת אוירה יחודית מדיטטיבית של קשב ,ריכוז והתבוננות אינטימית אנושית חיה נושמת עד שלעיתים בסיום המפגש אני מהרהר לעצמי לו רק ניתן היה לכתוב על מה שהתרחש כאן,בבחינה של לאצור את הנפלא שהתרחש כאן ולאחוז בזאת ממשית כבספר יקר שזכינו בו...לפסוע אכשיו אל העולם שבחוץ נראה אפור ודל כל כך,ואז אני מעודד את עצמי ולעיתים את המטופל כי יש להניח את ההתבוננות שהייתה לנו לעכשיו (להשבוע)להניח את הקסם הבועתי שהיה כאן ולפסוע אל העולם האמיתי ולהיות בו נוכח עד קצה היכולת שם שם היא ההתמודדות האנושית האמיתית של חייך של חיי.