פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
נתנ  אל | יפעת גלבר

נתנ אל | יפעת גלבר

חברי הקהילה | 8/1/2015 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

אני רואה אותה

מתקרבת. בעצם אני מריח הבל חם עמוק מתנשב לעברי אבל אולי זהו צליל. הצליל של רקיעות נעליה. הרווח שבין פסיעת רגל ימין לשמאל שאפשר לשמוע בו נטייה לצד ימין שם נדחף הפרקט חזק יותר אל תוך הרצפה הקשה. ואני רואה שני כתמים חומים ימין שמאל ימין שמאל תמיד תמיד חומים. רגינה משתנה ובכל יום כתמים אחרים ממנה פוגעים ברצפת הפרקט ואי אפשר לצפות אבל היא מוזיקה ולא מתחלפת ולכן אני מצפה לה
החומים החומים גדלים והולכים: היא חוצה את הכתה שלנו אני

עומד ליד ריבוע האור הגדול מאחוריו פסים שחורים קרים בטעם חלודה אבל רגינה לא מרשה ללקק את החלודה מהפסים הקרירים. אני מסתובב גבי אליה פני אל ריבוע האור אני מוציא ממערת החיך את הוורוד החמים הלח שלי נוגע בקו השחור הקריר אף אחד לא צועק עלי רגינה לא פה. רק שערות וכתם כחול וכתם שחור יורד למטה. אבל ההיא שלה לא פה. אני

מתמכר לקרירות המצמררת שומע את הכתם הרך החום הודף את הפרקט שלחדר פסיעותיה מתקרבות, ומגע שחודר ומועך את כתפי פתאום וקול רך מתחבר למילים שאני מבין לפעמים ולפעמים לא. והיא אומרת לי שלום נתנאל ושוב אומרת שלום נתנאל ובקול שלה יש מרקמים של שטיח צמרירי של צמר גפן מתוק. והיא אומרת אסור ללקק את הסורגים שכחת נתנאל ואומרת בוא נתנאל נלך לחדר המוזיקה ואני

מסתובב אליה שני עיגולים לבנים בתוכם שני עיגולים בצבע חום בהיר בתוכם שתי נקודות שחורות וכל העיגולים האלה ננעצים בי קודחים אותי אני מרים ידי ציפורנים נשלפות מקצות האצבעות ומתארכות ומתארכות ואני נוהם לה. אני נוהם לה את בהלתי ואת אהבתי ואת חרדתי מהעיגולים שלה שננעצים בי ומסתובבים בי וקודחים בי איך שאני לא יכול

לסבול את זה והיא אומרת די נתנאל. אתה שומר מרחב אישי נתנאל. והקול שלה משתנה כשהיא אומרת נתנאל: הנון מריירת התו נוקשת האלף עוצרת את כל זה והלמד נבלעת. ואני נבלע בלמד. אני נבלע בלמד שלה. ואני שוב מרים את ידי ציפורנים נשלפות מקצות האצבעות נשלפות אליה אני רוצה לחדור את גופה לפוגג את ממשותו והיא שוב אומרת די נתנאל בוא אתה אוהב מוזיקה בוא נלך לחדר ואני

מכניס את הציפורנים לתוך טפרי אני הולך אחריה לשערה ריח שהיה לאמא שלי לפני שנעלמה לאדמה אמא שלי אמא שלי נכנסה לאדמה אני בלעתי את זה. עכשיו יש לה ריח יבש רטוב מלוח ומתפורר של החול שלקחתי משם והטמנתי בפי במערה הימנית ולשמאלית הכנסתי את מה שרגינה ואבא נתנו לי לאכול מתוק ומלוח וצמיג ופריך אבל במערה הימנית שם הטמנתי אותה את אמא שלי המתפוררת לתוכי

לאט לאט התוף הגדול בין ידיה רגליה פסוקות מעט ירכיה פסוקות מעט שם נסתר משהו שאני לא יכול לחשוב עליו שאני לא יכול לחשוב אני נושם עמוק חושב על הציפורנים שלי שתמיד יכולות להתארך להינעץ בה איפה שאסור ואני שומע איך לאט לאט היא מתופפת בתוף הגדול צלילו עמוק עמום היא מקישה עליו שניים שניים הצליל מתמזג בי פעימות ליבי מסתדרות עליו. אני סוגר את אצבעותי בתוך האגרוף ציפורני ננעצות בחלק הרך של היד שם מסתתר חלקיק לגו שהבאתי מהבית ששייכות לקטנצ'יק ככה אבא קורא לקטנצ'יק שלנו שאסור לי להכאיב לו ומותר לי לשחק איתו ולשמור מרחב אישי תמיד לשמור מרחב אישי. והלגו הזה הוא קשה הוא נעוץ בפנים ידי הוא מרגיש את הציפורנים הוא חוסם את הדם שלא ישפך אני

לא אשפך כי הקצב הזה הולם בלב שלי תואם בדיוק ללב שלי וגם יש בחלל פסים פסים חלולים מדורגים בוהקים ואפשר להעביר בהם את האצבע שרועדת עם הרעידות שלהם והם מנצנצים בעיניים שלי ואפשר להרחיב את האישונים וכל החדר נעלם בין הצינורות החלולים שמשמיעים צלילים צלילייים צליילילייילייים ואז

צינור אחד נופל נקרע מסתחרר מסתחררררר אני נוהם עליווו רררררוצה להרים אותו לחבר אותו אבל החלקיק לגו הקטנצ'יק גם הוא נשפך לי מהחלק הרך של פנים היד ואסור לפגוע בו וצריך לשמור מרחב אישי מאמא שלי שמתפורררת לי אני נוהם נוהההם עליהם שלא ישפכו שיסכרו שיסכרו אבל התוף שהיא מביאה לי לא סוכר אותם אני שופך גם אותו הוא קשה והוא רך לי מזדרם בין רגלי זה אסור זה מותר אני מחליק אותו על הרצפה חזק וזה מצליל מצמרר אותי מצמרר אותה וזה מרגיע וגם הקולות האלה אני

נשכב על השטיח אין בי כוח לכל הסחרור הזה בוכה ואין לי דמעות בבכי שמטלטל אותי את כל גופי והשטיח הרך והמוזיקה הזאת ומילים היא אומרת מילים היא שרה לי נתנ -אל נתנ -אל אני לא רו-נתנ-אל-צה לא רו-נתנ-צה-אל לשמוע אותה יותר היא נוגעת בי הציפורניים מתארכות לי שוב ואיפה הלגו הקטנצ'יק אני לא יודע אני

מתאמץ כל כך מרים פנים אליה אני אומר: ל-גו והיא מתקנת אותי: לי-את. ואני אומר ל-גו ל-גו, אני קורא ל-גו והיא אומרת לי-את. נתנ-אל. אני קצוות מתארכות ננעצות בשטיח הרך מחפשות את מגע הרצפה הקרירה הקשה שמה אמא שלי לא שמה לא הקטנצ'יק שמה מותר לי. אני מתאמץ אני מרים את השטיח יש לי מצח הוא מחפש את

הרצפה היא אומרת אסור נתנאל ואז פתאום אומרת מופתעת- אה התכוונת ללגו, הנה הלגו שלך נתנאל ובכף ידה היא אוחזת בו קטן צהוב קשה קריר היא מושיטה לי את ידה הפשוטה ויש קטנצ'יק בתוכה ומותר לגעת ואני לוקח ולהרף רגע אני אני ואני אני ויש לי עיניים ויש לה עיניים ויש לה ליאת מאחוריהן. ואז

שומע פתאום צלילים אחרים הם רכים לי הם אמא ונבנים ביחד ואחד לאחד זו גיטרה אני מכיר אותה. היא מנגנת היא מנגנת לי אני

לא מתרסק אני לא מתפרק אני

לא נשפך ולרגע

פעוט זה טוב ואני אומר לה: את, נוגע במיתר של גיטרה היא רוטטת לי אני נסוג ממנה והעיניים שלי מביטות לתוך עין הגיטרה האחת השחורה הכהה המערתית. ואני כמעט נאבד שם אין לי גוף אין לי נתנאל אני מאגרף את ידי אני חזק והיא שרה לי שיר אני

לא נטמע בתוכו היא שרה השיר גבוה ויש בו קשת וציפור ואפשר לאחוז בה. אני שר גם אני אני אני היא אני אנחנו צלילים אנחנו קצובים במקצב היציב ויש ליאת פוגשת נתנאל פוגש צלילי גיטרה קצובים קצובים רכים וקשים כמו גלי הארץ- - -


עוד בבלוג של חברי הקהילה

לגעת כמעט בהיסוס אין סופי המשתלט וכופה עצמו לתוך חיי   תכליתה של הבריאה חמקמקה, ונמוגה בגוף   גוונים...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

יפעת גלבריפעת גלבר13/1/2015

תודה אילה [ל"ת].

אילה שחראילה שחר12/1/2015

אין לי אין לי אין לי מילים. זה פשוט מקסים (וזו הגדרה חיוורת ביותר). מזמן לא קראתי משהו שריגש אותי כל כך, ויותר מזה, הצליח להעביר חווית הזדהות חושית ממש וצלילה עמוקה לעולמם של אוטיסטים.
אם כתבת עוד- תפרסמי
ואם לא... תמשיכי...