פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
הדשא של השכן / אופירה אליגון

הדשא של השכן / אופירה אליגון

חברי הקהילה | 19/6/2012 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

אם לא נסתכל אל תוך המעלית, אל תוך הלובי, אל תוך המדרגות, או מעבר לכביש ברחוב שבו אנו גרים – לא נדע מי מת, מי התגייס, מי חזר בשלום מהודו או מהצבא. אם לא נסתכל עליהם, על השכנים, לא תהיה לנו ראיה לכך שהחיים מתרחשים באמת.

הבוקר ראיתי משאיות של מובילים ברחוב שלי. השכנים שלי פירקו את החיים שלהם מעצמם לטובת התחלה שיתחילו בעל כורחם. כך סיפרו. קירות ביתם, ללא תמונות, נראו כאילו פרמו מהם עלילה שלמה ואלפי סיפורי משנה. השכנה חיבקה את בעלי ובכתה, ומשהו לפת אותי מהברכיים עד הצוואר.
השכנים האלה שמעו את בעלי מנגן בלילות גיטרה בחצר, אותי – צורחת על הילדים, אותנו רוקדים לצלילי ג'מירוקוואי, הדג נחש וזוהר ארגוב. ראו עטיפות דיוטי פרי, אלכוהול, ומתנות יום הולדת עומדות ליד הזבל מצביעות על חוויות, ילדים שגדלים. שכנים ששמעו אותי ואת בעלי מתחרעים, מאשימים, מקללים ודלת שנטרקת.
בתוך קרעי עיתונים וריח אבק נפגשתי עם הפחד שמשהו יכול להיגמר: היכולת שלנו להשתכר ולגור במושב, לחיות חיים טובים, להיות בריאים, לראות את חצי הכוס המלאה, לקום בבוקר ולנופף לשכנים לשלום. פשוט לחיות.

כשמתרגלים למשהו טוב, לא בא לך להתגעגע אליו.
זוכר? הדמעות זלגו, נכנסתי לאוטו אחרי שנפרדתי מהשכנה, ישבתי לצדך וחייגתי לברוריה, השכנה הכי טובה שלי, והזכרתי לכם איך אמבולנס פסיכיאטרי בא לקחת את השכן שעוזב עכשיו. ואתה דפקת בדלת וביקשת להושיט עזרה במקום להשאיר אותם לבד עם תיבת פנדורה פתוחה, שכל הרחוב יראה. דפקת להגיד שגם לנו יש אחת. אם רק ירצו לשמוע. הם לא רצו לשמוע, פתחו פתח צר בדלת ודיברו אתך רק כשהראש מציץ. ובסוף אותו היום כל אחד בשכונה נכנס לביתו ואולי הרהר איך כל אחד מאתנו יכול להתקמט כמו נייר.
וזוכר שהייתה אזעקה ראשונה ורחל, השכנה שהתחמקה מלהגיד שלום, עמדה בחוץ רועדת? נכנסנו יחד לממ"ד שהוא מזווה פצפון ליד מקרר וארון תרופות, והיא הייתה בהתקף חרדה, לא הצליחה לסמס לילדים שלה "איפה אתם?", וגם אתה הזעת, פחדת, שמרת על כולם. בעל כורחנו – זרים חשופים, מחכים, שמענו שני בומים, פתחנו חדשות, הסברנו לילדים שאין פצועים. ובלב נפתח חרך לעוד טראומה שתשב על עשרות אחרות.

כולנו חומות. עד שהפסקתי לרצות להסתיר אותי.
כשהגעתי לעומר לא הסתפקתי בגדר החיה שהסתירה אותנו, אלא שמתי על עצמי מיד עוד חומות. לא היה לי כוח, לא יודעת למה. אולי פחדתי שאצטרך לתת? להיחשף? להיקשר? להסתכן במערכות יחסים שבהן מדברים? שבהן מקשיבים? שאראה חולשות של אנשים שלא בחרתי בהם? שאיזה שכן משועמם, ידפוק לי פתאום בדלת – מה?
אבל היום אני מנסה להסיר, מעליי ומעל משפחתי, מטענים, כבלים, יואסביאים, שכיסו אותנו, רואה איך הפכנו לאפליקציית גוגל מהלכת. בזמן שאנחנו מכלים את הזמן שלנו למול מסך הפייסבוק מתחוללים מעבר לכביש משברים, פרידות, אבל ושמחות. בעידן שבו כל אחד מגביה סביב החצר וסביב הנפש גדר איתנה, מחושמלת, מבוצרת, מרחיקה, בעידן שכל אחד עומד לעצמו – זה הישג לצאת מהתחת של עצמי לבוא עם ילדי ולדפוק בדלת השכנים כדי לבקש ביצה, או לחלק בפורים משלוחי מנות. לאפליקציית גוגל אין כישורי שכנות, לנו חייבים להיות.
אני נזכרת בשכונה של אמא שלי ואיך השכנות העבירו צלחות קוסקוס, כוסות של סולת, וגם קפה שחור שהביא עמו סיפורים מרים. כשהילדים הלכו לישון, האמהות שלנו שתו קצת וודקה ושמעו את שלמה ארצי. ככה זה עם אמהות שמבינות ביחסים, הן שמו את עצמן בין שורות השירים. הן עברו מדלת לדלת, מבית לבית, מחדר לחדרי חדרים, שיחקו רמי קוביות, תפרו יחד תחפושות, הכינו עוגיות לבר מצווה של איזה ילד ותיבות על תיבות נפתחו. כולם היו קרובים לכולם.

הייתה אמא אחת, שכולם ידעו שהייתה משוגעת. משוגעת לא מאובחנת, אף אחד לא חשב לאבחן, להקל עלינו או עליה. היא הייתה בתוכנו – אמא של מיטל גביאור. כשהיו ימי חמסין זאת הייתה השעה שלה; את כל התריסים שהגיפה פתחה, עמדה בחלון של ביתה וקיללה. לא הסתירה את שיגעונה. כילדה פחדתי, לא הבנתי את הדחף להעליב אותי את אחותי, לקרוא לילדים בשמות, לקלל קללות עסיסיות. פעם אחת אמא שלי עמדה מולה כפנתרה,שלפה ציפורניים והזהירה אותה שאם עוד פעם הן יתפסו אותי ככה, שלוש בנותיה ברחוב, ויקרעו אותי מכות – היא תרצח אותה.
לפני שתקשורת בין אנשים עברה להיכלי בית המשפט, לניירות, חוזים ועורך דין שמתווך ומשתמש במילים גבוהות – היא הלכה ותבעה את השערות מראשה. פנים אל פנים התרחש הצדק הכי גבוה שפגשתי – אמא שלי השתוללה. עד לנקודה ההיא מעולם לא ראיתי את אמא שלי מרביצה. ככה זה בשכונה.

ברוריה שמעה אותי כואבת, אז היא ארגנה מסיבת פרידה לשכנים. כל שכן הגיע עם מטעמים. דיברנו על אקטואליה חמה, והחלפנו מתכונים של סלטים קרים. הילדה של משפחת ארז, מסוף הרחוב, הביאה ביד אחת גור חתולים ובשנייה צנצנת נמלים מעופשת בניחוח ילדות. היא האמינה – כמו ילדה של פעם – שהמציאה שיטה לאילוף נמלים. עשינו קפה, תה, שניים סוכר ולרגע הייתי במסיבת התה של עליזה. ולרגע היינו רחוב קטן בכפר טיפוסי ובעוד רגע ברוריה ואני נצא בשמלות כפריות אל בוטיקים מקומיים ונטייל. לרגע הרגשתי שאני בשכונה עם אמא – עם האחים שלי, רותי, עדנה, פנינה, ברכה, דינה, שרית הוכשטט והילדים של איבון, ננה ומעיין.
"ברוריה, עשינו שכונה", אמרתי לה וחייכתי, בעודנו מחזירות שולחנות ואוספות פירורים ממפות גדולות. הדשא של השכן מלא חרא של כלבים, וגם שלי. אז מה תרצו, קפה, וודקה, עוגת תפוזים?

עוד בבלוג של חברי הקהילה

במרפסת בית הקפה יושב מדליק מקטרת, זיפי הזקן מבצבצים מפניו, לראשו חובש ברט משובץ, בחום ולבן . מתיקו...
פעם, לפני שנים רבות, בממלכת כדור הארץ, בזמן האבות בני האדם היו עובדים את האדמה, מטפלים בחיות, משחקים,...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

חני עוז-אלחני עוז-אל26/6/2012

געגועים לחיים פשוטים ואינטימיים [ל"ת].

אופירה אליגוןאופירה אליגון26/6/2012

תגובה לשילי. היי שכנה . מישהי כתבה לי, מ-כותבות באתר זה דווקא, על כך שהתרגשה לקרוא גם על כל החלקים הלא מחמיאים שחשפתי בתיאורי הילדות. וחשבתי על החלקים הלא מחמיאים שערטלו אותך, לא בכוונה תחילה, וכמה ההסבר שלך עורר השראה. חיזק ודרבן אותי לתת עוד קצת מקום ומלים לכל מה "שלא מחמיא", לחלקים "הלא מושלמים" בנוף ילדותי – שהנחתי לפניכם. השכונה שגדלתי בה היתה נפלאה, היה שם מגוון של קולות וצבעים, מזרחיים ואשכנזים, שביטאו את תרבותם כאוות נפשם. בשכונה שלי היה שם מהכל ובעיקר כדור. ומתוך זה התאפשרנו להיות אנחנו, ילדים טבעיים, לפני שהפסיכולוגיה עסקה בשיום, ידעה לתת מינוח תיאוריה לכל רגש, מהלך והתנהגות. אני זוכרת איך בחום הקופח גררתי רגליים, מושפלת וחלשה עד עילפון, בגלל המכות שחטפתי באמצע הרחוב. אמא שלי, אז והיום שלא תפגע בנמלה, הרימה אותי מהעורף, כמו לביאה, והגנה עליי. כמה כוח נתנה לי, במעשיה הבהירה שלא יתקפו אותי בשנית. אז סטיות והתנהגות אבנורמלית היו במרחב אינטימי, ושום גדר רעועה לא הסתירה את השכנים. בבית בו אני גרה שילמנו מיטב כספנו לרתך ומסגר שיקים שערים מגינים, הכי גבוהים שיש.

את מוזמנת לאתר את הסיפור שכתבתי פה - "האנשים השקופים" והוא מתאר את החיים שבחרנו לחיות, אני ובן זוגי - כהורים. ביישוב מצליח שמאפשר נגישות אל חיים נוחים וטובים, שמאפשר לצרוך תרבות גבוהה, לרכוש התנסויות ועוד תארים. כאן יש גדר ברורה, מי שהגיע להתגורר כאן או בישובים דומים, סביר להניח ששיחק לו המזל וגם כישוריו. הגדרות כאן ברורים, בין האחרים- נותני השירות; המנקים, השומרים, הנכים, העולים, אלה שנראים אחרת. אלה שיסעו בשני אוטובוסים כל כיוון, במדים כחולים, לתת ביישוב שלנו - שירות.
תמיד אמרתי שאדם שבע לא יבחין ברעב של האחר.
תפקידי הוא שילדיי יראו את האחר, דווקא מהמקום המדושן – עונג.
את יכולה לבקש ביצה, תמיד. אופירה


שילי ורדימוןשילי ורדימון26/6/2012

נוגע ומרגש. רציתי להכיר גם את כתיבתך, לאחר שהגבת לזו שלי. מסתבר שגם בשדות הוירטואליים ניתן להציץ למדשאות נוספות, להכיר את השכנות ולהיות נתרמת ומועשרת.

טל סערטל סער22/6/2012

מקסים [ל"ת].

כרמית ענביכרמית ענבי21/6/2012

גדרות ומסכים. את מחזירה אל ריחות וקולות שלא ישובו
מרגש, מצחיק, ממלא געגוע.
מטוב שנסתכל יותר סביבנו, אין כמו שכנות טובה וותיקה. כרמיתי

אופירה אליגוןאופירה אליגון20/6/2012

תודה רבה, אתן מקסימות. אביב גפן שר, בשיר "סוף העולם"
"ילד סינתטי, כבוי מול מחשב שדולק
מסתכל על הרחוב איך הוא ריק
כבר שכחנו איך לשחק.."

הבוקר התאים לי לשמוע את זה, ולהתמלא כמיהה לשכונה, לחצרות מלאות בילדים וכדור, למכולת שכונתית
לשכנים הזויים, מצחיקים, לעידן ללא אייפדים-אייפונים-פייסבוקים. יום נפלא :)))

עדי קינןעדי קינן19/6/2012

רגישה עד כאב.... אופירה- איזו רגישות...
בכתבה זו פרצת לי דרך בהסרת חומות, בחשיפה אמיתית, באינטימיות
תודה על השיתוף
עדי

אילה אילוזאילה אילוז19/6/2012

מקסים ומחמם לב וכל כך לא קל למימוש [ל"ת].

hana hoffmanhana hoffman19/6/2012

אהבתי אהבתי אהבתי. [ל"ת].