פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
נושמת מתחת למים – קריאה בספר 'ניסויים בחשמל' מאת מי-טל נדלר ('ידיעות ספרים' 2014)

נושמת מתחת למים – קריאה בספר 'ניסויים בחשמל' מאת מי-טל נדלר ('ידיעות ספרים' 2014)

גיא פרל | 25/11/2014 | הרשמו כמנויים

הספר 'ניסויים בחשמל' נפתח בשיר המתאר יציאה למסע ושמו 'X יָמִים אַחֲרֵי מַגֵּפַת אַמְנֶזְיָה'. אל מול מיקומו בפתח הספר, עוד לפני השער הראשון, עלה בדעתי כי בין השאר נדלר מבקשת לתאר באמצעותו את מסעה כיוצרת. זהו שיר מרתק שאינו חדל להפתיע - נקודת המוצא, המופיעה בכותרת, היא של שכחה, ובכל זאת אין זה מסע של היזכרות כפשוטה או חיפוש אחר אמת שניתן ליודעה. זהו מסע אל הבלתי ידוע, מפורק, מתעתע ומשתנה תדיר – "יָצָאנוּ כְּשֶׁגַּבֵּנוּ מֻפְנֶה אֶל כָּל מָה שֶׁעַד לְרֶגַע הֶאֱמַנּוּ בּוֹ. / בַּחוּץ הִסְתּוֹבְבוּ שְׁמוּעוֹת שֶׁמִּלִּים מְסֻיָּמוֹת הֵחֵלּוּ לְהֵעָלֵם / מִן הַמִּלּוֹן, אַךְ אִישׁ לֹא זָכַר בְּאֵילוּ מִלִּים מְדֻבָּר. [...] מַאֲמִינִים שֶׁרַק כָּךְ נוּכַל לִתְמֹךְ זֶה בָּזֶה, / קָפָאנוּ בִּתְנוּחַת הַסָּפֵק." (עמ' 9). קריאת הספר הנהדר בשלמותו אישרה את תחושותיי המוקדמות – נדלר חוזרת שוב ושוב אל הבלתי ידוע, מפורק, מתעתע ומשתנה תדיר. דומה כי היא למדה לחוש בנוח במחוזות נפשיים אלו - "אֲחֵרִים סִפְּרוּ שֶׁשָּׁמְעוּ אֲנָשִׁים מְדַבְּרִים עַל הַיְּכֹלֶת / לִנְשֹׁם תַּחַת מַיִם, אֲבָל רַק בִּזְמַן שֶׁהָאֲוִיר צָלוּל." (עמ' 9), וסגנונה הרהוט והמאופק גורם לקוראים לבטוח בה ולצלול בעקבותיה.
גם המחזור DNA, המופיע בפתח השער הראשון בספר, עוסק ביציאה למסע – "אֲנִי מְנַסָּה עַכְשָׁו לְשַׂרְטֵט אֶת הַדְּיוֹקָן שֶׁלְּךָ. / מִישֶׁהִי, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת, צְרִיכָה לַעֲמֹד בַּחַלּוֹן / וְלַחֲמֹל אוֹתְךָ יָפֶה, חֶסֶד עַל הַשָּׁנִים שֶׁבָּהֶן / מַשֶּׁהוּ אַחֵר זָרַם בָּעוֹרְקִים, תּוֹסֵס / כְּמוֹ לָבָה שֶׁל קִיטוֹר חַם." (עמ' 13). בהמשך, לאורך שלושת שירי המחזור, חוזרת נדלר אל עברה ואל עברו של אביה, וכמו בשיר שפתח את הספר, גם כאן המהלך מתעתע ויש בו תנועה בלתי רציפה על ציר הזמן, מתח בין פרוק ובניה, וטשטוש בין מציאות חיצונית לפנימית - "רוּחַ מְטַלְטֶלֶת אֶת הֶעָנָף הַכָּבֵד, הָאָרֹךְ, אֲנִי שׁוֹמַעַת רְחָשִׁים, / מִלְמוּלִים בְּגֶרְמָנִית בְּעַרְבִית בְּרוֹמָנִית, הַלַּיְלָה מְבַקֵּעַ אוֹתָם לַחֲצָאִים, / הַלַּיְלָה מְבַקֵּעַ אוֹתִי לַחֲצָאִים, עַד שֶׁכְּבָר מְאֻחָר, עַד / שֶׁמַּגִּיעַ הַבֹּקֶר, עַד שֶׁאֲנִי רוֹאָה // הַיַּתְמוּת שֶׁלְּךָ גְּדוֹלָה מִשְּׁנֵינוּ./ אֲנַחְנוּ רְחוֹקִים עֲדַיִן אַבָּא, בְּנִי, אַחִי, מְטֻשְׁטָשִׁים / וּבְלִי דֶּרֶךְ לַחֲזֹר." (עמ' 14). קשה לזכור, קשה לבנות תמונה אחת, אך הישרת המבט, והיכולת לנשום מתחת למים, מאפשרת מסע של תבונה וחמלה – "הַיַּתְמוּת שֶׁלְּךָ עוֹבֶרֶת בַּשָּׁרָשִׁים, מֵהָעֵץ הַגָּדוֹל וְהַקֶּרַע / שֶׁל בְּקִיעַת הֶעָנָף, עַד לָעַלְוָה הַמִּתְפַּשֶּׁטֶת, יְתוֹמָה גַּם הִיא, / שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לְהַעֲבִיר עָלֶיהָ יָד מִבְּלִי לְהִצְטַמְרֵר. כָּאֵלֶּה אֲנַחְנוּ, / מִשְׁפָּחָה שֶׁל יְתוֹמִים. מִבַּחוּץ שְׁלֵמִים, אֲבָל תָּמִיד מִסְתּוֹבְבִים / עִם סַכִּין צְמוּדָה לָרֶגֶל וְקָרוֹב מִדַּי לְשֶׁקַע הַחַשְׁמַל." (עמ' 14). בשיר השלישי במחזור נותנת נדלר ביטוי ברור לתחושת התעתוע, כאשר היא רומזת לזיקה בינה לבין עליסה מארץ הפלאות, אשר חצתה את הגבול אל העולם שאינו מציית לכללי המודעות, ולמדה להלך בתוכו ולהתבונן בו ללא רתיעה ממורכבותו – "אֲנִי הַיַּלְדָּה הַיְּתוֹמָה שֶׁאָסַפְתָּ אִתְּךָ לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַמַּרְאָה, / צוֹעֶדֶת בְּצַעֲדֵי עֲנָק לְאָחוֹר. רוֹאָה אוֹתָנוּ חוֹלְפִים עַל פְּנֵי / כָּל הַיָּמִים שֶׁלָּנוּ, מֵאוֹתָהּ נְקֻדָּה אֶל אוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ. // מְתַעֲדִים וּמְתַעֲדִים, אוֹסְפִים מַצְלֵמוֹת, אוֹסְפִים עֲקֵבוֹת / שֶׁיּוֹבִילוּ לְאָן, בַּבַּיִת הַקָּטָן אוֹסְפִים אֶת אִשְׁתְּךָ, אֶת יְלָדֶיךָ, עוֹצְרִים / וְעוֹצְרִים כְּמוֹ בַּלָּשׁ, כּוֹתְבִים מֵחָדָשׁ אֶת מַסְלוּל הַבְּרִיחָה שֶׁל הַלַּיְלָה." (עמ' 15).
מהלך דומה לזה ניתן לראות במספר שירים נוספים, מהם בחרתי להתמקד ב 'פְּרֵדָה' (עמ' 56). גם שיר זה עוסק במסע התחקות אחר שורשים ביוגראפיים, ועל פי הנרמז בו, הוא עוסק בסב ניצול שואה. כך נפתח השיר – "מִי מָשַׁךְ מֵעָלֶיךָ אֶת שְׂמִיכַת הַיַּלְדוּת שֶׁלְּךָ / הִרְעִיל אֶת אֲרוּחַת הַבֹּקֶר שֶׁלְּךָ, כִּסָּה / אֶת הַשָּׁמַיִם וְשׁוּלֵיהֶם הַמְּנַצְנְצִים בְּוִילוֹנוֹת שְׁחֹרִים, וְהִזְמִין אוֹתְךָ אֶל / עִיר קוּרֵי הָעַכָּבִישׁ שֶׁלּוֹ?" בהמשכו, שוב ניכרת יכולתה של נדלר להעמיק התבוננותה אל תוך שברי העבר במבט של תובנה וחמלה - "עַכְשָׁו מְעַנְיֵן אוֹתִי סִפּוּר הַנִּסְפֶּה // לֹא הַנִּצּוֹל. / לֹא הַיֶּלֶד שֶׁנִּשְׁכַּח בְּלַהַט הַהֲמֻלָּה, / לֹא מַסַּע הַהַצָּלָה, נַפְתּוּלֵי הַדֶּרֶךְ, / הַזִּנּוּק הַמַּפְתִּיעַ וּכְנֶגֶד כָּל הַסִּכּוּיִים. / הַיּוֹם אֲנִי רוֹצָה לְפוֹרֵר אֶת מַרְאִית הָעַיִן / שֶׁל הָאַגָּדוֹת הָאֵלֶּה. [...] הַיּוֹם כְּבָר אֵין לִי אֵיךְ לְנַחֵם אוֹתְךָ. הַשָּׁמַיִם הֵם / לֹא יוֹתֵר מִגּוּשׁ עָפָר, וַאֲנִי כּוֹתֶבֶת עָלֶיךָ כְּדֵי שֶׁאוּכַל / לְהַפְסִיק לַחֲשֹׁב עַל הָאֹפֶן שֶׁבּוֹ נָשַׁרְתָּ מִן הָעוֹלָם. / לֹא כְּמוֹ הַמַּהְפְּכָן שֶׁרָצִיתָ לִהְיוֹת, אֶלָּא בְּרַכּוּת שֶׁל סְתָו, / בָּאִטִּיּוּת שֶׁבָּהּ מַחֲלִיק הַטַּל מִן הֶעָלֶה."
בשיר 'הָאֱמֶת שֶׁל גֵּדֶל' (עמ' 28) מתואר ספורו של קורט גדל, לוגיקן ומתמטיקאי אוסטרי, מחברו של 'משפט האי-שלמות' (לפניו חיבר גדל את משפט השלמות). לתחושתי, בוחרת נדלר לעסוק בו עקב קווי הדמיון, ובוודאי השוני, אותם היא מזהה בינו לבינה. גדל, כמו נדלר, יצא למסע אל המחוזות החמקמקים והמתעתעים, בניסיון להתבונן בהם ולתארם – "אֲבָל אֶת גֵּדֶל, וְעַל כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לְעַרְעֵר, עִנְיֵן / הַהִגָּיוֹן הַחַמְקָנִי שֶׁל הַיְּקוּם. כּוֹתֵב מִשְׁפָּט / וּבוֹדֵק אִם הָעוֹלָם הָפַךְ בָּרוּר יוֹתֵר. מוֹחֵק / וְכוֹתֵב שׁוּב. עוֹבֵר לְנוֹשֵׂא אַחֵר". אולם, גדל הלך ונשאב אל תוך העולם שמעבר למראה, ומצבו הנפשי התערער. לתפיסתי, אשתו אדל הפכה לחיבורו היחיד אל הוודאות, ומסיבה זו הסכים לאכול רק אוכל שהכינה – "וְשׁוּב / כּוֹתֵב הַרְבֵּה וּמוֹחֵק הַרְבֵּה. אִשְׁתּוֹ אָדֵל / מְפַנָּה מָקוֹם עַל שֻׁלְחַן הַכְּתִיבָה לַאֲרוּחַת הָעֶרֶב / וּמְנַשֶּׁקֶת אֶת הַקְּמָטִים הַבְּרוּרִים שֶׁנִּרְשָׁמִים / מִדֵּי יוֹם עַל מִצְחוֹ. // וְהָעוֹלָם בֶּאֱמֶת מִתְבַּהֵר. / וְלִפְעָמִים מַסְבִּיר פָּנִים בִּידִיעָה / שֶׁגַּם אִם לֹא הִתְבַּהֵר הַיּוֹם / אֵין בְּכָךְ כְּדֵי לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ / בָּהִיר בְּכָל זֹאת. / וְגֵדֶל מְחַכֶּה. יֵשׁ בָּזֶה הִגָּיוֹן שֶׁהוּא מֵבִין." אולם, כאשר אדל מתאשפזת בבית החולים לתקופה ארוכה חלה הדרדרות חריפה במצבו, והוא ממשיך לסרב לאכול מה שלא הוכן על ידה - "נוֹבֶמְבֶּר עוֹבֵר, דֵּצֶמְבֶּר, לֹא חָשׁוּב כְּבָר הַזְּמַן, / אָדֵל לֹא חוֹזֶרֶת מִבֵּית-הַחוֹלִים. / פְּרוֹפֵסוֹר גֵּדֶל רוֹצֶה חֲבִיתָה? / פְּרוּסַת עוּגָה? / צְלִי בָּקָר? // מָה שֶׁהָעוֹלָם מַרְאֶה שׁוֹנֶה מִמָּה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ. / הוּא לֹא שׁוֹאֵל עַל תְּנָאֵי הָאֶפְשָׁרוּת, הַסִּכּוּיִים, / הָאֲנָשִׁים הַזָּרִים הָאֵלֶּה שֶׁמַּצִּיעִים לוֹ אֹכֶל / מַצִּיעִים אֱמֶת פְּשׁוּטָה כְּמוֹ רַעַל עַכְבָּרִים." כאשר נעלמת לו אדל, הוא הולך ומאבד אחיזתו במציאות ובשפיות, עד לקריסתו המלאה – "וּלְמָחֳרָת שֶׁל אֵיזֶה יוֹם, בְּאֹפֶן עִקְבִי וּוַדָּאִי הַגּוּף / הָרָעֵב שׁוֹקֵעַ בִּיסוֹדִיּוּת אֶל תּוֹךְ עַצְמוֹ, וַאֲפִלּוּ יָנוּאָר / לֹא מַעֲמִיד יוֹתֵר פָּנִים שֶׁכָּל הַשְּׁעָרִים פְּתוּחִים. / הַקְּנוּנְיָה הָאֲמִתִּית, רַחֲבַת הַמְּמַדִּים / שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה, הַמִּתְנַהֶלֶת זֶה / מְאוֹת שָׁנִים, פּוֹעֶלֶת שׁוּב.".
דומה כי מה שהצליח גדל להכיל בעבודתו המדעית, אך כשל להכילו מחוץ לה, מצליחה נדלר להכיל ביצירתה וחייה– שירתה מגיעה לשיאיה כאשר היא מתייצבת, מדויקת וצלולה, אל מול סערת אי הוודאות - "מִשְׁפָּחָה, סְפוּנָה בִּמְעָרַת פְּרָצִים, מֵעָלֶיהָ / תְּמוּנָה מְלֵאָה צְלָלִים כֵּהִים, מִסְּבִיבָהּ דְּבָרִים / מִתְרַחֲשִׁים, נָעִים, כָּל מָה שֶׁאֶפְשָׁר / לִקְרֹא לוֹ אַהֲבָה, זָז." (זז, עמ' 20). בשיר 'המשוררת שהביטה לאחור' שוב מופיע מוטיב הסערה, ונדלר מוצאת זיקה בינה לבין תלאסה – אלת הים מן המיתולוגיה היוונית אשתו של פונטוס אל הים (מוכרים גם כאמפיטריטה ופוסידון) - "בַּחֲרָדָה שֶׁל יוֹם שִׁשִּׁי הִיא מְצַלְצֶלֶת אֶל הָאוֹרַקְל מִצְּפוֹן תֵּל-אָבִיב לִשְׁאֹל הַאִם עֲבוּר מִי שֶׁגָּדְלָה בָּאֳנִיָּה טְרוּפָה, תָּלָאסָה הִיא לֹא יוֹתֵר מִמִּיתוֹס." (58). כמי שמביטה לאחור אל הים הסוער ממנו באה, אל העולם אשר מעבר למראה, מקום בו הכל, גם האהבה, נתון בתנועה מתמדת, נדלר נושאת בחובה איכות נוזלית משתנה תדיר, הבולטת מאוד בשירתה. יכולתה לתאר תיאורים כה בהירים של מציאות מתעתעת, הנשענת ככל הנראה על היכולת שפתחה לשאת את מורכבותם הרבה של הדברים גם בתוכה, היא עבורי המאפיין המרכזי של שירתה – כמו תלאסה, גם נדלר נושמת היטב מתחת למים.

הרשימה פורסמה ב'עיתון 77', גליון 378, אוק'-נוב' 2014

עוד בבלוג של גיא פרל

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

גיא פרלגיא פרל27/11/2014

אילה, איזו תגובה מרתקת, תודה לך! [ל"ת].

אילה אילוזאילה אילוז26/11/2014

יש איזה חידה. יש איזה חידה שעוברת בעולם, בחיים. ולפעמים יש שירים שמאפשרים לנו אם לא לפתור אותה, לדעת לפחות, שיש עוד אנשים שמנסים איכשהו להפוך בה ולנסות להבינה. מי שמנסה לדעת אם יש או אין שלמות. מי שמביט לאחור גם אם יענש על כך. מי שמעז לזכור ומי שמעז לשכוח. "מָה שֶׁהָעוֹלָם מַרְאֶה שׁוֹנֶה מִמָּה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ." איזה יופי, תודה.