התמכרות להרואין כהפרעת למידה
שפיות זמנית | 19/11/2014 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
מקובל לחשוב על התמכרות כעל מחלה כרונית. גם כשאדם 'מכור' מצליח, אחרי מאמץ ולרוב גם בעזרת עזרה מבחוץ, להיגמל, הוא חי עם חשש מתמיד לשוב למערכת היחסים החולנית שידע בעברו עם מושא ההתמכרות. פעם מכור, תמיד מכור. אלא שבעשורים האחרונים מצטברים ממצאים הסותרים טענה זו, לפיהם התמכרות אינה מחלה כרונית וכי תפקיד הגנטיקה בסיפור הינו מוגבל למדי. בכתבה מעניינת שהתפרסמה באתר 'אלכסון', פורשת מיכל שליו סדרה של ממצאים שגורמים לפקפק בתפיסה המוכרת שלנו לגבי התמכרות - למשל, מחקרים מראים כי שלושת רבעי מהמכורים להירואין, למשל, שהופיעו ברישומי המדינה בארה"ב, נמחקו מהם עד גיל 36 ושעד גיל 30 בערך, רוב המכורים לסמים לא חוקיים משאירים את הסם מאחוריהם, כשרק רבע מהם הסתייעו בעזרה חיצונית כדי להיגמל.
אחת הסברות העומדת מאחורי ממצאים אלה ומוצגת בכתבה היא שהתמכרות היא לא 'מחלה', אלא סוג של הפרעה התפתחותית או הפרעת למידה– זה קורה כשמערכת החיזוק שלנו, שאמורה באופן טבעי לגרום לנו 'להתמכר' באופן מידתי לגירויים טבעיים ונצרכים כמו אוכל ומין, למשל, התפתחה באופן לא תקין. כאשר בני נוער, שמתמודדים עם חוויות חדשות ומטלטלות נחשפים לחומרים ממכרים בשלב ההתפתחותי המסוים בו הם נמצאים, סיכויים להתמכר לסם עומד על 25%, לעומת זאת אחרי גיל 18, הסיכויים צונחים ל-4% בלבד, ובגיל 30, כשהושלמה התפתחות הקורטקס הפרה פרונטלי האחראי על ריסון ומוסר, קל יותר להיות מודעים להשפעות ההרסניות של החומר הממכר ולהפסיק.
בכתבה מציינת שליו כי הפחד מהתמכרות כפי שהוא מופיע בתרבות שלנו, עלול להוביל לטשטוש בין התנהגויות מסוכנות ומזיקות לכאלה שאינם מזיקות ואולי אף מועילות, כמו למשל שתיה של כמה (!) כוסיות אלכוהול ביום. אין בגישה זו כדי לבטל את התופעה החריפה יותר- את אותו אחוז המסוים של מתמכרים קשים – אלה שלא נגמלים לעולם ובמקרים רבים מתים בגיל צעיר, אלא ניסיון להעניק תמונה רחבה יותר, עדכנית ו'רכה' של תופעת ההתמכרות כפי שהיא מופיעה בחלק הארי של האוכלוסיה.
