על התשוקה לדבור

רות נצר | 10/12/2013 | הרשמו כמנויים

שיר של וולט ויטמן*:

זר, אם בדרכך תפגוש אותי ותשתוקק לדבר אלי,

למה לא תדבר אלי?

ולמה לא אדבר אני אליך?

מעבר ליופיו הפשוט והאנושי של השיר, הדובר אל השומע כדבר איש אל רעהו, הרי זה שיר לתלות על דלת הקליניקה של חדר המטפל!

השיר אינו אומר: אם אפגוש אותך וארצה לדבר אליך, למה לא אדבר איתך? אלא כולו התפנות של המשורר (הדובר אלינו) , לדבריו של הזר הפוגש בו ומשתוקק לדבר אליו. ורק בסיום הוא כמו נזכר שגם הוא עצמו יכול להרשות לעצמו לדבר אל הזר: 'ולמה לא אדבר אני אליך?' הן כהיענות לזר והן כצורך שלו עצמו לדבור. דבור שהופך לדבור 'אני-אתה'. ואז האחר-הזולת הופך מ'זר' לאתה הנמען. וגם המשורר נגאל כך מזרותו.

הניסוח – "למה לא תדבר", "למה לא אדבר" - מורים עד כמה כל כך לא מובן מאליו לדבר באמת, ושלדבר באמת הרי זו השתוקקות של כולנו. כפי שאומר יוסף בעל החלומות: "את אחי אנכי מבקש".

דבור כזה מתקיים למעשה בכל שיר, כי כל שיר מדבר אל כל זולת, והוא ממלא את ההשתוקקות העמוקה הזו לדבר אל אדם שומע (האם התפילה אינה דבור אל השומע האולטימטיבי?). אלא שהמשורר שלנו מבקש שהדבור יהיה הדדי, לא שרק הוא ידבר בשירו אל הזולת אלא גם שהזולת יפנה אליו וידבר אליו ומתוך השתוקקות.

דבר נוסף: המשורר אינו כותב 'אתה הקורא את שירי, למה לא תענה לי ותדבר אלי?'

נקודת המוצא שלו היא שמלכתחילה הנמען של השיר הוא לא בבחינת 'אתה' אלא בבחינת זר, שבין אדם לאדם העמדה הקיומית היא של זרות, שמתוכה צומחת ההשתוקקות לדבור שיצור את הדיאלוג האנושי האמיתי והקרוב, והוא לוקח על עצמו לפלס את הדרך לקראתו.

*אליךָ. מתוך הקדשות. וולט ויטמן. תרגום עודד פלד. קשב. 2013. עמ' 44.