פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
על התשוקה לדבור

על התשוקה לדבור

רות נצר | 10/12/2013 | הרשמו כמנויים

שיר של וולט ויטמן*:

זר, אם בדרכך תפגוש אותי ותשתוקק לדבר אלי,
למה לא תדבר אלי?
ולמה לא אדבר אני אליך?

מעבר ליופיו הפשוט והאנושי של השיר, הדובר אל השומע כדבר איש אל רעהו, הרי זה שיר לתלות על דלת הקליניקה של חדר המטפל!
השיר אינו אומר: אם אפגוש אותך וארצה לדבר אליך, למה לא אדבר איתך? אלא כולו התפנות של המשורר (הדובר אלינו) , לדבריו של הזר הפוגש בו ומשתוקק לדבר אליו. ורק בסיום הוא כמו נזכר שגם הוא עצמו יכול להרשות לעצמו לדבר אל הזר: 'ולמה לא אדבר אני אליך?' הן כהיענות לזר והן כצורך שלו עצמו לדבור. דבור שהופך לדבור 'אני-אתה'. ואז האחר-הזולת הופך מ'זר' לאתה הנמען. וגם המשורר נגאל כך מזרותו.
הניסוח – "למה לא תדבר", "למה לא אדבר" - מורים עד כמה כל כך לא מובן מאליו לדבר באמת, ושלדבר באמת הרי זו השתוקקות של כולנו. כפי שאומר יוסף בעל החלומות: "את אחי אנכי מבקש".
דבור כזה מתקיים למעשה בכל שיר, כי כל שיר מדבר אל כל זולת, והוא ממלא את ההשתוקקות העמוקה הזו לדבר אל אדם שומע (האם התפילה אינה דבור אל השומע האולטימטיבי?). אלא שהמשורר שלנו מבקש שהדבור יהיה הדדי, לא שרק הוא ידבר בשירו אל הזולת אלא גם שהזולת יפנה אליו וידבר אליו ומתוך השתוקקות.
דבר נוסף: המשורר אינו כותב 'אתה הקורא את שירי, למה לא תענה לי ותדבר אלי?'
נקודת המוצא שלו היא שמלכתחילה הנמען של השיר הוא לא בבחינת 'אתה' אלא בבחינת זר, שבין אדם לאדם העמדה הקיומית היא של זרות, שמתוכה צומחת ההשתוקקות לדבור שיצור את הדיאלוג האנושי האמיתי והקרוב, והוא לוקח על עצמו לפלס את הדרך לקראתו.


*אליךָ. מתוך הקדשות. וולט ויטמן. תרגום עודד פלד. קשב. 2013. עמ' 44.


עוד בבלוג של רות נצר

דרור גרין, במדור שלו באתר 'פסייקום' כותב על שיר אחד בספר השירים החדש שלי 'עפאים' : בחצר האחורית בְּפַאֲתֵי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

צחי כהןצחי כהן12/12/2013

מתי טיפול הוא כישלון? [ל"ת].

אילה אילוזאילה אילוז10/12/2013

על הפער בין שירה למציאות. כמה יפה שירו של ויטמן, מרעיד לב. ועם זאת, אם פונה אלינו, הממהרים לדרכנו, זר, כמה מעטות הפעמים שבהן נפתח את ליבנו להקשבה לדבריו.
בודאי לא הייתי תולה שיר זה בקליניקה. הרי מטופלינו משלמים לנו כדי לדבר איתנו. ואנו, לא אליהם אנו מפנים את דברינו שלנו, את מה שכמוס בתוכנו.
את אחי אנוכי מבקש, אומר יוסף, כמה יפה. ועם זאת, איך נהגו בו אחיו?