פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
הבקתה והזהר

הבקתה והזהר

רות נצר | 30/8/2013 | הרשמו כמנויים

היום ערב שבת לפני ראש השנה, שבה נהוג לקרוא את פרשת 'ניצבים'. והיא פותחת בפסוק:
"אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם". גם מי שאינו הולך לבית הכנסת, יכול לחוש שהחגים של הסתיו הבא עלינו מחברים אותנו עם קדושה. קדושה שחוברת לחוויה המיסטית, שקיימת מעבר לכל דת. והנה מבחר שירים שיסייעו לנו בהשראת הקדושה:

גם אנחנו רצינו שיהיה לנו
משהו מעבר לעולם שהכרנו, מעבר לעצמנו.
מעבר לכוחנו לדמיין, אבל למרות זאת משהו
שבתוכו נוכל לראות את עצמנו; והתשוקה הזו
תמיד באה באקראי....
....
ולא היתה אפילו פעם אחת שהרגשנו שאנו קרובים
עד שרוח הלילה אמרה, "למה לעשות את זה,
ביחוד עכשיו? לכו חזרה למקום שאליו אתם שייכים"
ואז הופיעה שם, עם כל חלונותיה זורחים, קטנה,
רחוקה, מעבר למישור הקפוא – בקתה;
ןעמדנו לפניה נדהמים שהיא שם.
והיינו פוסעים קדימה ופותחים את הדלת,
ונכנסים לתוך הזוהר ומחממים את עצמנו,
אבל היא היתה שלנו על ידי שלא היתה שלנו,
והיא היתה חייבת להישאר ריקה. זה היה הרעיון
מארק סטרנד (1)

הפרדוקס של אין ומלא, ריק ויש מצוי כבר במקורותינו בפסוק: "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע. אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם" ( תהלים יט). הפסוק אומר דבר והיפוכו. אפשר להבין שהוא אומר שהדממה של "אין אומר ואין דברים" היא מצב של העדר דבור, כלומר, בלי שישמע קולם של השמים ושל מעשה ידי הבורא המעידים בעצם היותם על הבורא. ובכך נשמע קולם.
הבקתה הריקה המלאה זהר היא כמעשה הצמצום האלוהי ( לפי האר"י), כשהאל צמצם עצמו מהעולם כדי שיוותר מרחב בריאה חדש. כך הריק הוא פוטנציאל המלאות, ומה שלא שלנו הוא שלנו. איך התרוקנה הבקתה? בשיר של אברהם חלפי (2) האדם מפנה את האני כפי שהאל פינה עצמו:

אני מצמצם את עצמי
כדי נקודה אלמונית
שלא להטריד בגופי מלכויות.

והמשורר השוודי תומס טראנסטרומר (3) כותב:

מופלא להרגיש איך שירי צומח
בעוד אני עצמי מצטמק.
הוא צומח, תופס את מקומי.
הוא דוחק אותי הצידה.
הוא זורק אותי מהקן.
השיר מוכן.

ובשיר אחר שלו מתגלה הפרדוקס:

"הרִיק מפנה פניו אלינו
ולוחש
אינני רִיק, אני פתוח"

סטרנד מדבר על משהו מעבר לתודעה המוכרת, תודעת העצמי :"משהו מעבר לעולם שהיכרנו, מעבר לעצמנו". שהוא משהו מעבר לדמיון הרגיל: "מעבר לכוחנו לדמיין", שלמרות שהוא מעבר לעצמי שלנו אנו רואים בו את עצמנו: "אבל למרות זאת משהו שבתוכו נוכל לראות את עצמנו", כפי שכותב עוזי וייל במבוא.
השיר של סטרנד בנוי כמהלך מסע חיפוש לילי, ובחיפוש הזה יש התגלות שיש בה בקתה, כמו היכל אלוהי, שיש בו זוהר, ויש בה את המצב הקיומי הפרדוקסלי של שייכות עמוקה אל משהו שהוא הכי שלנו דווקא משום שהוא לא שלנו, לא שייך לאגו ולחוויות המוכרות ואינו בבעלותנו. והריק ההכרחי הוא האין האלוהי שהוא שיא. כמו שהדממה הדקה היא שיא הדבור האלוהי. כמו שהאינסוף האלוהי שהוא ההתחלה של ההוויה הוא אַין עבור התודעה האנושית שאינה מסוגלת לראות מעבר לריק המוחלט הטהור. שהוא העדר כל תודעה כמו במדיטציה מושלמת, שבה כל הישויות הנכספות נמוגות באַין גמור. וכשנמצאים שם מרגישים שמגיעים חזרה למקום שאליו שייכים. שאליו הנשמה תמיד היתה שייכת והיא שבה אליו. המקום הזה הוא המקום של ההיכל המיסטי שיורדי מרכבה ביקשו להגיע עדיו. וכל המיסטיקאים שיבואו אחריהם מחפשים אותו דבר עצמו. גם כשהם באמריקה של המאה העשרים שם נכתב השיר, וגם כשהם קוראים את השיר מחדש, כאן, בארץ הנביאים.
אריך נוימן (4) אומר ש"נקודת הריק היצירתי" שוכנת בתוך האדם, היא נקודת המקור לחיים היצירתיים, והיא המרכז של כל התנסות מיסטית, בין אם תיקרא בשם אלוהים או בכל שם אחר. זו הנקודה אשר מופיעה בשלל דימויים וסמלים בתורות דתיות, מיסטיות ובמיתולוגיות שונות. ואילו הפסיכולוגיה היונגיאנית מתייחסת אליה כאל מרכז ה"עצמי": אותו גרעין מרכזי באדם המקיף את האני המודע, ובאותה עת הוא המרכז שלו, והנותן לחייו וחוויותיו משמעות מהותית.
נוימן כותב: "המפגש עם הנומינוזי הוא הבסיס המאפשר את חשיפתה של נקודת הריק היצירתית באדם. נקודה זו אינה אלא מה שנמצא מעבר לתודעה. הופעתה של נקודת הריק בתוך האדם יכולה להיות בעלת אופי של התגלות אלוהית". ( עמ' 31). וכן: "נקודת הריק היצירתי השוכנת בתוך האדם, היא המקדש והטמנוס [מרחב תחום מקודש], המעיין וגן העדן", נקודת המרכז שבתוכה יושב האל שהיא גם נקודת המרכז של לב האדם, כשהאדם והאל אחד הם. זה המקום שבו התאולוגיה המיסטית והאנתרופולוגיה המיסטית חופפות זו את זו.

המשורר הסקנדינבי האוגה (5) כאילו עונה הד לשיר של סטרנד:

זה החלום שאנו נוצרים בליבנו בלי לומר מילה
שמשהו מופלא יקרה פתאום
שזה מוכרח לקרות
שהזמן יפתח לפנינו
שהלב יפתח לפנינו
שהשערים יפתחו לפנינו
שהסלע יפתח לפנינו
שמעין נסתר יפרוץ לעומתנו
שהחלום עצמו יפתח לפנינו
ושבוקר אחד נשייט בלי משים לתוך
מפרץ קטן שלא ידענו שהיה שם כל הזמן

נוימן אומר שהמיסטיקאים הסובלים מוטלים הלוך ושוב סביב הגרעין הנפשי של העצמי, אשר נותר בלתי מושג (שם. עמ' 34). ממש כמו הלב בספור של ר"נ מברסלב שלעולם לא יגיע אל המעין. אולם המשוררים שלפנינו מביאים אלינו רגע מהבהב שבו התרחשו-יתרחשו נגיעה וחבור עם אותו בלתי מושג מיוחל. הרגע שבו המעיין, הסלע, הלב, הזמן, השער, הבקתה – יפתחו לפנינו, והמקום הריק יאפשר את רגע הזהר שנתחמם לאורו. לפעמים הרגע הזה נברא ברגע השירה.

ואת כל אלה אני מוצאת עכשיו בשיר שכתבתי בספרי 'ריסים'(6):

שווי בנפשך את הגלגל
המסתובב במהירות אין קץ
עומד על מקומו
כתנועת נפש כדורית
ובגרעין הפנימי נגלה תהום של אור
מתוכו תמריא

*

כאילו היה מלאך משוטט בתוכי
מרחף בבית ללא תקרה ללא קירות
מקימי בעפר אל היכלו



מקורות
1. מרק סטרנד. 2007. הרעיון. מתוך שירים. תרגום עוזי וייל. ידיעות אחרונות. עמ' 156
2. חלפי אברהם. 1988, שירים, כרך ב', הקיבוץ המאוחד.
3. טרנסטרומר תומס. 2003. ורמיר. מתוך נוסחאות אהבה. תרגום גלית חזן רוקם. קשב. 2003.
4. נוימן אריך. 2007. האדם המיסטי. תרגום יואב ספיר. רסלינג. עמ' 31.
5. האוגה אולב. 2003. החלום. מתוך הנהר שמעבר לפיורד. תרגום סבינה מסג. קשב.
6. נצר רות. 2011. ריסים. הוצאת פרדס.

עוד בבלוג של רות נצר

הסרט 'טרנזיט' (כריסיטיאן פטצולד 2018) שהוצג הקיץ באקרנים, הוא סרט מתח שמתרחש על רקע השואה, אבל מעבר לזה...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.