אני כותבת משהו לעצמי, הוא מתהפך לטקסט שירי, או שלא:

רות נצר | 6/8/2013 | 5,340 צפיות | הרשמו כמנויים

איך זה לפגוש בתוך ספרים שקראתי פעם את הפתקאות ששימשו

כסימניות לספרים שקראתי במשך השנים, שאני פותחת עכשיו מחדש,

פתקאות שרשמתי בהן כלאחר יד, רשימת קניות, אל מי עלי לטלפן,

לחשמלאי, לשכן, אל ההורים שכבר אינם איתי, הרהורים אודות הספר

בו אני קוראת, ציטוטים מהספר, ויכוח שלי עם הטקסט, שורות של שיר

בראשית דרכו, שמות ספרים שארצה לקרוא, ראשי פרקים לספר

שארצה לכתוב, ענינים שארצה לדבר עליהם בשיחת הטלפון הקרובה

עם חברת נפש, או עם המטפל שלי, תובנות על שעות הטיפולים

שהיו באותו יום, כל אלה רשומים לעתים על סימניות שנועדו לכך,

אבל רוב הסימניות הן מה שנקרה לטווח היד בהסח הדעת, עטיפת מכתב,

חשבונות הבנק או המכולת, כרטיסי אוטובוס, גזר עתון

בו טקסט העתון הוא הרקע למה שכתבתי. רקע הכרחי

לקרקע אותי – לדעת מתי כל זה היה.

כל אלה הם דרישת שלום ממה שכבר היה, הווה מתמשך,

החיים הכביכול שוליים; פסיפס זוטות החיים, תת ההכרה של הנייר

ממנו נובע הכל. והחיים הנשכחים האלה כפתקאות

בתוך ספרים הם שירה.