פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×איור מאת רות נצר
רות נצר ©
זכור אותי

המרפא הפצוע: הרהורים אישיים

המושג של ה"מרפא הפצוע" (wounded healer) נתן לי הרבה כיוון ומשמעות בחיים. עבורי, מדובר על מערכת היחסים בין המרפא לפצע הפנימי שלו. ככל שלמרפא נסיון רב יותר בדיאלוג עם הפצע הפנימי שלו, כך יוכל לעזור למטופל להתחבר גם הוא למרפא הפנימי, ולכרות ברית טיפולית למען ריפוי הפצע שבשבילו הגיע לטיפול. כולנו בעצם מרפאים פצועים, כי אין אדם חי שלא חווה סבל, פצע, מחלה. ואולי אף בחרנו בייעוד הזה של ריפוי אחרים, כי רצינו בעצם לרפא עוד יותר את עצמינו?

כתבות | מתפרסם מ 13/3/2010 | 32,450 צפיות

תגיות:

המרפא הפצוע: הרהורים אישיים

 

תמי גנדלמן

 

 

כתבתי טקסט זה כהרצאה, אותה נתתי במסגרת עבודתי. למעשה, זוהי אינה ממש הרצאה, אלא יותר מחשבות שלי, תובנות ושירים הקשורים לנושא של המרפא הפצוע...

 

 

המושג של ה"מרפא הפצוע" (wounded healer) נתן לי הרבה כיוון ומשמעות בחיים. עבורי, מדובר על מערכת היחסים בין המרפא לפצע הפנימי שלו. ככל שלמרפא נסיון רב יותר בדיאלוג עם הפצע הפנימי שלו, כך יוכל לעזור למטופל להתחבר גם הוא למרפא הפנימי, ולכרות ברית טיפולית למען ריפוי הפצע שבשבילו הגיע לטיפול. כולנו בעצם מרפאים פצועים, כי אין אדם חי שלא חווה סבל, פצע, מחלה. ואולי אף בחרנו בייעוד הזה של ריפוי אחרים, כי רצינו בעצם לרפא עוד יותר את עצמינו?

 

רציתי לדבר איתכם היום על מחשבות שהיו לי במהלך השנים בהן אני במקצוע. מחשבות ורגשות הקשורות לניגוד הפנימי המשלים שבין המטפל, המרפא, לבין המטופל, החולה, הפצוע. לדבר על הדיאלוג שלי עם החלקים השונים. אולי לשתף בחוויות. לחלוק תובנות. לעורר שאלות.

 

כשיש דיאלוג פנימי בין החלקים הפצועים, הכואבים, לבין שאר חלקי האישיות, ניתן לדבר על אינטגרציה, על אישיות שלמה ומגובשת. התהליך של יצירת דיאלוג פנימי כזה כרוך בהתנסויות שלנו כבני אדם. התנסויות שבהן לפעמים אנו חווים בושה, אשמה, חוסר נוחות- על אותם חלקים פצועים שלנו. כדי להמחיש זאת אקרא שיר שכתבתי, על נסיון לדיאלוג בין ה"משוגע" ל"נורמלי" בעולמי הפנימי ובעולמי החיצוני.

 

המשוגע הוא החלק שבנו

שהנורמלי לא מסוגל לחבק

כי הוא אחר

כי הוא מוזר

כי הוא מפחיד

כי הוא כואב

כי הוא מכאיב.

אז הנורמלי מוציא אותו מן הכלל

ואומר לו "אתה משוגע"

ובונה לו חדרים מיוחדים

למשוגעים, כמוהו

ובין החדרים הללו, לבינו

בונה מחסומים מחסומים

שלא תהיה גישה

שלא יפריע

שלא יפגע

בהתנהלות הדברים היום יומית

של הנורמלי.

המשוגע רוצה להתקרב לנורמלי

להגיד לו- אני לא מסוכן

אני לא אפגע בך

למה אתה מפחד ממני?

אבל המשוגע לא יכול לעבור

את המחסומים האלה.

ליד המחסומים מוצבים חיילים

חיילי צבא ההגנה לנורמלי.

הם שומרים יום ולילה

פן יסתנן משוגע,

ויעשה פיגוע, יבטא בכעסו

את קלונו של הדחוי, של המנודה.

מעט אנשים מוכנים להתקרב אליו,

אל המשוגע.

יחידי סגולה המה.

עוברים במחסומים

כואבים את כאבו

מתפללים את תפילותיו

תפילות לעולם אחר

בלי מחסומים

בלי סגרים

ובלי חלקים

שאיש אינו מסוגל לחבק.

 

אז יצאתי למסע פנימי להסרת המחסומים מול אותם חלקים פצועים שבתוכי. חלקים חלשים, תלותיים, ילדיים, שפוחדים להחשף לאור השמש, אבל מצד שני כלכך רוצים חיבוק.

אני חושבת שטיפול הוא הזדמנות לתת לכאב שלנו מקום ולחבק את אותם חלקים פגיעים. אנחנו עובדים ביחידה שלנו על יצירת "מקום בטוח" עבור המטופלים. היחידה עצמה הפכה למקום בטוח עבורי כמטפלת פצועה. מצאתי בה הרבה חברים וקולגות שנתנו לי הרבה מקום לכאב. וככל שהיה יותר מקום לכאב האישי שלי, כך היה לי יותר מקום לכאבים של המטופלים.

 

אני חושבת שהפצעים שלנו הם גשר להפיכתינו למטפלים יותר חומלים, יותר אמפתיים. בסופו של דבר אין הבדל כל כך גדול בינינו לבין המטופלים שלנו. לא כל כך משנה מהי האבחנה. כולנו התנסינו במינון כזה או אחר של עצב, פחד, כעס, בושה, דחייה, אהבה שנאה...

לכולנו פצעי ילדות ובגרות. השאלה היא רק המינון או הווליום. הסיפור האישי שלנו לא תמיד משנה. היו תקופות שהרגשתי שחשוב לי מאד לשתף את המטופלים דווקא בסיפורים הספציפיים שלי. היום זה פחות חשוב. המטופלים מרגישים כשאנחנו מרגישים אותם. ואנחנו מרגישים אותם כשאנחנו בקשר בעצמינו עם החלקים הפצועים שלנו.

 

היצירה היא גשר מצויין לאותם פצעים פנימיים. למדתי כאן הרבה מאד מחברי המטפלים בהבעה וביצירה, באומנות ובדרמה, כמה הכאב הופך הרבה יותר נסבל כשאפשר לתת לו שם, לצייר אותו, לדמיין אותו, לכתוב עליו. אני עצמי "הוצאתי לאור" סידרה של מפלצות פנימיות איתן ניסיתי להתמודד דרך ההומור שבכתיבה. אחת המפלצות האהובות עלי יותר היא המפלצת יהושועה:

 

המפלצת יהושועה

בתוך נפשי יש מפלצת

המפלצת יהושועה.

יש לה אף ארוך

עיניים רעות

ופרצוף צדקני וביקורתי.

הציפורניים שלה ארוכות, וחדות

ובכף ידה היא אוחזת בו,

בפנקס ההתחשבנות השחור

"אני נתתי לך

ואת לא נתת לי

אצלי את רצוייה

ואצלך אני לא רצוייה"

וכל טעות או תקלה

מיום היוולדי

ועד עצם היום הזה

נרשמת בו בפנקס ההתחשבנות השחור.

כמו ילדה קטנה שסרחה

ומאיימים עליה שיכתבו את זה

בתיק האישי

ולא ברור מה זה אותו תיק אישי

מי בכלל קורא בו

כך אני מרגישה

מול המפלצת יהושועה שלי

שרושמת את כל טעויותי

ומחשבנת את כל חטאי...

אני עושה פרצופים מול המראה

מנסה להלחם בה,

במפלצת יהושועה שלי.

הבנות שלי עוזרות לי

אנחנו עושות פרצוף כמו של המפלצת יהושועה

ואז מעלימות אותו.

הנה עולה בדל צחוק על שפתינו

למפלצת יהושועה אין חוש הומור

היא מתכווצת בתוך הצחוק שלנו

ונעלמת, עד לפעם הבאה.

 

בתרבות המערבית אנחנו מתביישים בחלקים הפצועים ובמחלות שלנו. לסרטן קראו "המחלה". לסכיזופרניה קוראים "תהליך". משיגעון פוחדים. כולם שמים מסיכות של חיוך ובריאות כדי לא להראות החוצה שכואב לנו. זה שונה מבתרבות המזרחית, שם נותנים הרבה כבוד לנכים ולפצועים ולמקבצי הנדבות. הם נושאים את נכותם הרבה יותר בגאווה ובכבוד.

אני חושבת שהמושג של המרפא הפצוע נותן כיוון ומשמעות לפצע ולתהליך ההחלמה ממנו. אין שווה ערך להתנסות האישית שלנו כמטופלים, וכפצועים, בהפיכתינו למטפלים טובים יותר ולאנשים שלמים ואינטגרטיביים יותר. הרגשתי הרבה פעמים תחושות של שליחות הקשורה למודל הזה. ראיתי בהתנסויות של כאב ושל קושי הזדמנות של למידה למען ריפוי אחרים בעתיד. ומתוך האופטימיות הזאת, כתבתי את השיר הבא, שאיתו אסיים:

 

אני הולכת יחפה בשדות הכאב,

חולפת על פני הפצעים

שהותירה בי נפשי

ומגלה כמה כאבי

הם גם ידידי הטובים

שלחו אותי לגלות רפואה

לעצמי, לעולם.

אני הולכת יחפה בשדות הכאב.

קומתי זקופה

כי הדרך משתרעת לפני

ובקו האופק

אני רואה מקום אחר

הוא כבר קרוב

זהו מקום ללא מכאוב

מקום של אהבה,

של פשטות, של תקווה.

מקום של לידה חדשה

מתוך כל הדרך הזאת,

שעברתי.

 

 

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

גנדלמן, ת. (2010). המרפא הפצוע: הרהורים אישיים. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 22/7/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2446

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דור איגלהדור איגלה4/11/2012

מרגש. נשארתי עם פה פעור.. מאמר כל כך מרגש וחשוב

תמי גנדלמןתמי גנדלמן14/3/2011

מאמר רלוונטי במוסף הארץ. כדאי לקרוא מאמר שהתפרסם ב11.3.11 במוסף סוף השבוע של 'הארץ' על מטפלים עם מחלה נפשית.
מאמר מצויין של לימור גל.

תמי גנדלמןתמי גנדלמן6/1/2011

המרפא הפוצע. לפעמים המרפא הפצוע יכול לפצוע את המטופל. לכן באמת חשוב שאנו המטפלים נהיה בטיפול ובהדרכה. וזה לא כל כך משנה לצורך העניין אם אנחנו מטופלים בבריאות הנפש או שיש לנו בעיות רגשיות או פסיכולוגיות אחרות שיכולות לגרום לנו להיות פצועים מדי, בתקופות מסויימות בחיינו, כדי לטפל באחרים.
אני יכולה להגיד מההתנסות שלי כמטפלת עם מחלה נפשית, שבתקופות בהן הייתי פסיכוטית או במצב של דיכאון יותר חמור, הייתי חייבת לקחת חופשת מחלה. הבעייה שלי היתה שכשהתחלתי את המסלול של ההכשרה שלי כפסיכולוגית קלינית, הסתרתי את המחלה, מתוך חשש שהמערכת לא תקבל אותי ולא תאפשר לי להיות איש מקצוע. פחד זה לא נבע רק מדעות קדומות שלי אלא מסיפורים של אנשים אחרים שהקריירה שלהם נעצרה בגלל שהתמודדו עם מחלה נפשית, ולכן את כל הטיפול במחלתם לקחו באופן פרטי, הסתירו במקומות ההתמחות, מה שהכביד על התהליך.
מנסיוני האישי אני יכולה להגיד, שההסתרה היתה טעות. קודם כל בגלל שהיא הכבידה עלי מבחינה נפשית. כולם יודעים שיש בסוד משהו שמכביד ומקשה על כל התנהלות. במיוחד לנו המטפלים בבריאות הנפש, שצריכים בעצמינו להיות אנשים די בריאים בנפשינו.
מחלה נפשית אין זה אומר שלאדם אין אישיות בריאה. זה רק אומר שהוא צריך לטפל בגוף ובנפש ביתר תשומת לב בתקופות מסויימות בחייו. תקופות משבריות יש לכל אדם. אצל אדם כמוני הן יכולות להתבטא בפסיכוזות, מאניות או דיכאונות.
במהלך ההתמחות כשנאלצתי להסתיר את המחלה- או אולי לא באמת נאלצתי אלא בחרתי לעשות ככה מתוך הפחד שלי, לקחתי הדרכות פרטיות כדי להתמודד עם אותם מקומות בעבודה שלי שנגעו בפצעים האישיים שלי. כך, ההדרכה המקצועית שלקחתי במסגרת העבודה לא נתנה לי את כל המענה.
בעקבות הצלחתי בבחינת ההתמחות לפני למעלה מחמש שנים, ובעקבות יציאתי מהארון שלאתר זה תפקיד חשוב בה, התקבלתי בעבודה שלי כפסיכולוגית מן המניין עם מחלה נפשית. הקולגות שלי ממש יצאו מעורם כדי לעזור לי ולסייע לי. יכולתי לקחת חופשת מחלה בלי להסוות את סיבותיה, לקבל טיפול פסיכיאטרי כפרסונל במקום עבודתי, לקבל הדרכות נוספות במידת הצורך, ובכלל- המון תמיכה ואהבה ועזרה מחברי.
מסתבר שהמנהלת שלי הרגישה את המצבים הנפשיים שלי, וידעה בעצם שאני חולה, אבל לא העלתה את זה כדי לא לפגוע בפרטיותי. גם הפסיכולוגית האחראית אצלינו, דר' שרה אבין היקרה, עזרה לי המון ועדיין עוזרת.
יורם, מאד התרגשתי מדבריך. אכן קשה למצוא אדם נורמלי בעולמינו. כי מהי הנורמה? למי מאיתנו אין איזה פצע שאנו סוחבים איתנו מעברינו, מההווה שלנו, מיחסינו עם הורינו, עם בני זוגינו, מהטראומות שהחיים בארץ הזאת מזמנות לנו...
כן, לפעמים המרפא הפצוע יכול להיות פוצע.
גם לדעתי אין דבר כזה מרפא שאינו פצוע, אלא אם כן מדובר בבודהה או אדם רוחני אחר שהגיע לעולמינו כדי לרפא אחרים. כל המרפאים הם גם פצועים. הפצע הוא מקור ההחלמה. ולכן, האחריות שלנו המטפלים היא גם לטפל בעצמינו. לא נוכל לטפל בצורה אחראית במטופלים שלנו אם לא נהיה בריאים.
ולגבי חשיפה עצמית- אני מצאתי שהיא מאד יעילה במפגשים שלי עם בני נוער והורים המתמודדים לראשונה עם מחלה נפשית. החשיפה שלי כאשת מקצוע עם מחלה נפשית נותנת תקווה שאפשר בארץ שלנו להיות פסיכולוגית קלינית המטופלת בבריאות הנפש. שהסטיגמה לא כל כך נוראה. שזה אפשרי. ושזה שאתה חולה נפש לא אומר שיש לך בעייה באישיות, באינטיליגנצייה, בכישרון או ברגישות. אולי אפילו להיפך.
תודה לכולכם על דבריכם החמים.
תמי.

ג'יין איירג'יין אייר2/6/2010

תמי, כ"כ ריגשת....

גדעון פגדעון פ3/5/2010

האם מטפל פצוע יכול להפוך למטפל פוצע?. סליחה אם אני שובר את החגיגה, אבל האם לפעמים הפצע הפנימי של המטפל חמור דיו כדי להביא לפגיעה באמפטיה וביכולת הריפוי שלו ולזלוג להיפך, לניצול ופגיעה במטופל כדי שישמש את הסודו-מרפא לצורך הנסיונות שלו לרפא את הפצע הפנימי של עצמו?

רוית מיטברוית מיטב1/4/2010

כל כך מרגש. וגם נוגע.

תמר ווסרמןתמר ווסרמן26/3/2010

מרגש, תודה!.

אודי אוחיוןאודי אוחיון25/3/2010

אומץ. התרשמתי, היזדהיתי, ובעיקר התרגשתי מכתיבתך.
מדגיש עד כמה חשוב שאנו כאנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש, נחווה טיפול בעצמנו, למעננו, ולמען מטופלינו.
אודי אוחיון, תרפיסט.

מרונה לורברבלטמרונה לורברבלט24/3/2010

בקריאה שניה ושלישית. זה מרגש אפילו יותר.
'תהליך' היא לא רק מכבסת המילים לסכיזופרניה.
תהליך הוא המסע כולו.

ארי זקסארי זקס23/3/2010

ובנימה חסידית - כמו הסיפור על ה"הינדיק". אני מקוה שאת מכירה, אם לא 'תגגלי' ותמצאי, את הסיפור של רבי נחמן על בן המלך שהשתגע, עד שהזקן החכם ירד איתו אל מתחת לשולחן, וישב איתו (ערום), ועל ידי הצטרפות אל חייו של ה'משוגע' (אני חייב להוסיף מרכאות כי כולנו כאלו, גם המשוגעים ה'נורמאלים') יכול היה להתחבר אליו גם ברמה הרגשית, ולעבור איתו את תהליך ההבנה העמוקה של תהליך החיים למרות ה'חריגות' של כל אחד מאיתנו.

יורם צדיקיורם צדיק15/3/2010

מרגש ונוגע. תודה לך תמי על מאמר מרגש ונוגע.
אני רוצה לצטט מתוך הספר "בכבלי אנוש", שכתב סומרסט מוהם, ובו יש התייחסות לנושא הנורמלי והשונה.
בספר מתואר תהליך ההתפתחות של הדמות הראשית, פיליפ קארי, שסובל מנכות ברגלו, המביאה לצליעה בולטת. הנכות הזו גורמת לו לרגשי נחיתות ולחוסר בטחון במשך שנים.
וכך כותב מוהם בסוף הספר, על מחשבותיו של פיליפ:
"כשחשב עכשיו על דרך החתחתים הארוכה של חייו, קיבל אותה בשמחה. הוא השלים עם המום שהקשה על חייו כל כך. הוא ידע שבגלל המום ברגלו נסתלף אופיו. אבל עכשיו ראה שבזכותו קנה לו כשרון ההסתכלות-הפנימית שהעניק לו אושר רב כל כך. בלעדיו לעולם לא היה זוכה בהערכה חדה כל כך ליופי, בנטיה העזה לאמנות ולספרות, ובעניין שהיה לו תמיד במחזה המגוון של החיים. הלעג והבוז שניתכו לעתים קרובות כל כך הפנו את עינו פנימה ...ואז נוכח שהנורמלי הוא הדבר הנדיר ביותר בעולם. כל אחד יש לו פגם כלשהו, גופני או רוחני".

יורם

דים סאםדים סאם14/3/2010

נותן השראה. מתחברת מאד מאד :)

סמדר בן עמיסמדר בן עמי14/3/2010

מרגש. תמי יקרה,
המחשבות וההרהורים שלך - עוזרים לי לתת משמעות לתהליכים האישיים שלי,
ולמפגשים עם ילדיי האישיים ועם הילדים בהם אני מטפלת.
מרגש ומרתק.
תודה, סמדר.

ישראל בן יעקבישראל בן יעקב14/3/2010

לדעתי. הדברים לא כל כך פשוטים.
נכון, שאם השני כעת חלש וכמו שאת מציינת הם לא פוגעים [וצריך לרחם כשמדברים שטויות], אבל תחשבי נא כשאנחנו כועסות על מישהי או מקללים ורוטנים וכו' ומריבות בין אנשים. למה שם לא עוצרים עם רחמים?
התשובה, כי כשהשני יכול לפגוע בך, אתה תרמוס אותו.
רק בגלל שכעת החולים כל כך שבירים, נהפך הלב לרחם.
אז בואו נא ונתחיל לרחם כבר קודם.
ואם נחשוב שאלימות מילולית או כל דבר שיעציב את הזולת וירמוס את נפשו, נחשוב שזה מדכא את נפשו ממש כמו לחולי הנפש.
אז רחמים!!!
האם אני צודק?

יששכר עשתיששכר עשת13/3/2010

ברכות מקרב לב. תמי היא אישה מופלאה. נאבקת באומץ, ביושר מקצועי לטובת כל מי שזקוק הכרה באדם שמעבר ל'מחלה'. השירים שלה הם עבורי השראה והבנה עמוקה של מה שמתחולל בנפש האדם המעונה מחוץ ומבפנים. תודה מקרב לב. יששכר.