לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
מטפלים שנרתעים מטיפול.

מטפלים שנרתעים מטיפול.

ד"ר ניצה ירום | 29/6/2010 | הרשמו כמנויים

למה ההכרות העצמית היא הכרחית בטיפול?

פרויד, במאמרו "על אנליזה 'פרועה'", גורס שהמטפל בהשראה פסיכואנליטית יכול להיות מסוכן אם הוא מסתמך על הבנה מוגבלת של המציאות הנפשית המורכבת שבה הוא עוסק. הוא יכול להזיק אפילו יותר ממה שהוא יכול לתרום, בעיקר להוציא שם רע למקצוע: "אנליטיקאים פרועים אלה מזיקים לענין יותר משהם מזיקים לחולה-הפרט", מתריע פרויד.

מקור הבנת המורכבות הנפשית מונח, לדידו, באנליזה האישית של המטפל. ניתן לומר שבלי היכולת והאומץ מצד המטפל לנוע במסלול אישי של הבנה עצמית וחתירה אליה, אין בידו את הציוד ללוות אדם אחר במסע שכזה. הוא יכול לתת לו עצות, שהן לא תמיד רעות, אבל אם הן לא מבוססות על הבנת המצב המורכב, המודע והלא מודע, הן יכולות להיות בחזקת 'הטלאי' שאני (המטפל) זקוק לו כדי ל'תפור את החור שלי', בחזקת 'עשה כך' משום 'שאני עושה כך' או משום 'שהייתי רוצה לעשות כך'.

בעדכונה של ראיה זו (כפי שהוא בא לידי ביטוי בסיפרי "פסיכואנליזה בנפשנו", פסיכולוגיה עברית), הרי שטיפול נפשי איננו פתרון בעיה אלא טיפוח עמדה – שלה אני קוראת עמדה פסיכואנליטית, המושתתת על התעניינות האדם בעצמו. בפרק זמן נתון – בעזרת איש מקצוע מיומן, ובהמשך – כדרך חיים.

לקראת סוף ימיו, פרויד (ראה "אנליזה סופית ואינסופית") מבטא את עמדתו שהתהליך האנליטי הוא אינסופי – הוא דרך חיים. סופיותו חלה רק על פרקי הזמן של עבודה טיפולית בעזרת איש המקצוע, שתתחדש לפעם לפעם, כשיעלה הצורך. אני רואה ביכולת ההתבוננות הפנימית של המטפל את הכישור הכי חשוב שלו, עד כי רשאי המטופל להתעניין במידת מיומנותו ונוחיותו של המטפל עם יכולת זו.

האומנם מטפלים נרתעים מטיפול?

ברצוני להתייחס לעניין שהבחנתי בקיומו: האפשרות מצד מטפלים להציע לאחר טיפול כשבעצמם אינם בוטחים בה, ומתחמקים ממנו בנימוקים שנשמעים די משכנעים: כבר הייתי בטיפול, אני יכול לעזור לעצמי, אני לא כל כך בעיתי, כרגע אני לא יכול להרשות לעצמי.

רוב המטפלים (פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, פסיכיאטרים, מטפלים באומנויות) היו אי-פעם בטיפול כלשהו. כאשר פלוני פנה לטיפול בעקבות קושי ספציפי הטיפול יכול היה להיות נקודתי, תוך הבהרת הקשיים הרגשיים סביב האירוע הנידון, אך ללא בחינה והכרות של המרכיבים הנפשיים העמוקים שמהם ניזון הקושי בהווה.


- פרסומת -

לא פעם מתמיה אותי כיצד אנשי מקצוע שרואים עצמם כמי שהיו בטיפול (בעיקר כשהטיפולים היו ממוקדי מטרה) – נעדרים יכולת להתבוננות פנימית, מעבר להיגדים סגורים וחוזרים על עצמם של מי הם ומהן בעיותיהם. מעין 'מודעות לכאורה'. מדובר באנשים נעימים, עם כישורים בינאישיים טובים ונכונות להקשבה לזולת, התופסים עצמם כאנשים פתוחים, אלא שיכולתם ל'עכל" את מה שהמטופל מעלה היא במקרים לא מעטים 'קצרת טווח' – יכולתם להקשיב מתערבבת בקולותיהם הפנימיים או שהם נעולים פנימה בהקשבה זו, מנועים מלשמש מיכל ומצפן.

ניתן לומר שמוזר הוא שאנשים שרוצים לטפל בסבל של האחר – מתקשים להתייחס לסבל של עצמם, להתעניין במה שמפעיל אותם. אין ספק שכשאני מתמקד באחר ומתגייס לעזור לו - אני חש נחוץ וחשוב, אך התמקדות שכזו יכולה להוות מנוסה נוחה מהתבוננות בעצמי. בלי מצפן פנימי קשה למטפל להיות אפקטיבי ממש, מעבר לנעימות שקשר שכזה יכול לעורר. אם הוא שומר על עצמו ודואג לחוש 'שאצלו הכל בסדר', אפשרי שהוא יוסיף תיבול אינטרוספקטיבי להתמקדות באחר, אבל בעיקרון עד גבול. ההתבוננות של מטפל זה במה שנראה לו כ'חולשות' או 'הדפיקויות' שלו – מביישת אותו. הרגישות הנרקיסיסטית הזו גורמת לא פעם לאנשים שעושים כל שביכולתם להיות מטפלים תקניים - להתחמק מלפגוש את עצמם בטיפול מסודר. המפגש עם עצמי הוא כואב, ההכרות עם החלקים ה'מוקצים' שלי – היא לא נוחה. אבל הכרחית.

מה מציע המטפל למטופל?

הוא מציע לו, קודם כל, מקום בטוח לחקירה עצמית ואת עצמו כמלווה מיומן, המכיר במצוקתו של המטופל, במכלול יכולותיו, ובכבוד להשקעות הכספיות, הנפשיות והמעשיות שהמטופל מתגייס להן. אולם אם המטפל לא יוכל להישאר עם ולהתעניין במצבים הנפשיים שהוא חווה, אם הוא יטה להתחמק מהם או לאמץ לעצמו נוסחאות תיאורטיות או ז'רגון מקצועי – הוא יציע משהו שטחי, מנותק.

בתנאים אלה המטפל פוגע במאמץ של המטופל, תקוותו שאיש מקצוע רציני יפגוש אותו ואת מצוקתו– תכזב (בעיקר אם כמטופל הוא התרשם שהיה לו קשר עם אדם נחמד, אחרת הנטייה הטבעית תהייה לא להישאר), והאופציה הטיפולית עלולה להינעל, לפעמים לתמיד.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא:
תמי חיים
תמי חיים
עובדת סוציאלית
כרמיאל והסביבה, עכו והסביבה
הילה גאון
הילה גאון
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
תל אביב והסביבה
נויה כהן צמח מרדכי
נויה כהן צמח מרדכי
עובדת סוציאלית
רחובות והסביבה, תל אביב והסביבה, חולון והסביבה
חן זליג
חן זליג
עובד סוציאלי
רחובות והסביבה, תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
עירית פרלמן
עירית פרלמן
פסיכולוגית
ירושלים וסביבותיה, אונליין (טיפול מרחוק)
נעמה טרומפר
נעמה טרומפר
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)

עוד בבלוג של ד"ר ניצה ירום

בעקבות יום האשה - מחשבות על יחסי נשים-גברים בזמננו טכסים וחפצים הפכו תחליף לאינטימיות. וכך, משלוח...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

פלונית אלמוניתפלונית אלמונית5/3/2011

מעניין וחשוב ביותר.... אינני אנליטיקאית וגם לא דוגלת בגישה זו (לאחר ניסיון אישי כמטופלת בשיטה
זו וגם באחרות), לכן אתייחס בתגובתי לטיפול נפשי באופן כללי.
בתור מטופלת, שעברה מספר טיפולים במשך מספר שנים, אני מסכימה כי התהליך
ההתבוננות הפנימית הוא אינסופי – הוא דרך חיים, ואולי הוא צריך להיות
כזה, לפחות עבור מטפלים. האם "אני מתבוננת בעצמי משמע אני קיימת
(כמטפלת)"? ...

כפי שמתואר במאמר, אכן פגשתי במהלך הכשרתי ב"אנשים נעימים, עם כישורים
בינאישיים טובים ונכונות להקשבה לזולת, התופסים עצמם כאנשים פתוחים" אך
לא עברו טיפול. מישהו כזה שפגשתי למשל, הוא ללא ספק אדם "שפוי",
"נורמאלי" ו"נורמטיבי" לחלוטין (נשתמש בו לצורך הדגמה, המבוססת על ההנחה
שאני תופסת אותו כפי שהוא באמת) מהלך היכרותנו בו חשבתי על כך שהוא כלל
אינו מטפל פצוע ("wounded healer"), ותהיתי על יכולתו לטפל לעומק
במכאובים נפשיים. מאמר זה מחדד עבורי את הנקודה - אם כן המטפל לא צריך
להיות רק "פצוע" אלא גם כזה שעיבד את פצעיו.
ואולי, כמעט כל אדם/ מטפל הוא בעל הפוטנציאל להיות "פצוע" (שאיפה מכובדת
לכל הדעות) אם רק יועיל לבצע בעצמו התבוננות פנימית מעמיקה ויגלה את
רבדיו שלו הנסתרים, הפחות "שפויים" , הפצועים.
ומי שאינו מעוניין לבצע התבוננות כזו בעצמו, האומנם ראוי להיות מטפל? או
שמא הוא "פחדן", או נרקסיסט מידיי לשם כך, או חשדן מידיי כלפי הדבר שהוא
עצמו בחר לעשות עבור אחרים. אין לי תשובות, רק שאלות...

ולאביגיל אני רוצה להגיב- אני סבורה כי לאדם מהשורה זה ממש לאנראה בסיסי
שהמטפל שלו יקבל תמיכה וייעוץ מגבוה, אלא דווקא לאנשים שאינם "מהשורה",
אלא יותר ממקצועות טיפוליים. אני חושבת שהאנשים מהשורה לעיתים אינם
מבינים כלל את החשיבות והצורך שהמטפל שלהם עצמם יוועץ וייתמך באחרים, כי
אינם מודעים לכך.

אביגיל לבאביגיל לב4/7/2010

מי דואג למטפל?. לדעתי, כמבוטחת בריאות מן השורה, חובה על כל מטפל, שנושא על כתפיו הרבה מטופלים, ואיתם כאבים ומטענים להיות בעצמו בטיפול. כך כמו פירמידה, גם המטפל של המטפל אמור ללכת לטיפול. לפחות כלפי הציבור מציגים את המצב כך, בסדרות טלביזיה דוגמת "בטיפול" ו"הסופרנוס", יש למטפלים הראשיים מטפל משלהם. זה כנראה כדי להרגיע את הציבור הנזקק שהם בידיים טובות, כי אם המטפל דואג לפציינט, לכאורה יש מי שדואג למטפל. לא סתם מציגים את התמונה הזו בסדרות הפופולריות האלו.
כמובן שלאדם מהשורה זה נראה בסיסי שהמטפל שלו יקבל תמיכה וייעוץ מגבוה, מעבר לרמה של היכולת לעשות אנליזה עצמית של המטפל, ככלי שיש לפתח אותו על מנת להיות מטפל טוב יותר.
ובכן, המצב שאת מתארת נשמע מדאיג. אינני יודעת אם את משתמשת בדוגמות זמינות של עמיתים או בנתונים סטטיסטיים. אבל אם אכן זה מצב רווח, אז יש פה ביקורת שחייבת אם כן להישמע.

ירון אבניירון אבני30/6/2010

כיצד להפוך לאנליטיקאי. ברשותך ניצה אני מתייחס כאן גם למאמר הקודם שכתבת ובו את תוהה על הקשר הדיאלקטי בין מיסוד המקצוע לספונטניות שלו. בעיני הפסיכואנליזה איננה מצליחה להפריד בין הקו המדעי מחקרי שהיתווה פרויד לבין המחקר האקדמי.
התוצאה שבמקום להיות משוחררת במובן של היכולת לנקוט עמדה - נגררה הפסיכואנליזה (בארץ במיוחד) אחרי דרישות סטנדרטיזציה דוגמטיות של מוסדות אקדמאים וכך אנו מוצאים פסיכולוגים קליניים שחייבים לללמוד קורסי קדם, לקבל ציונים על חומר תיאורטי, לעשות עבודה לתואר שני ואינם מחויבים (ואינם עושים במקרים רבים) טיפול רציני. אין אפילו קריטריוני מינימום למשך טיפול אישי שנדרש ממטפל, אולם יש דרישה לציוני מינימום.
גם פרויד וגם לאקאן לא קשרו מעולם בין הסמכה ע"י האקדמיה לבין הדרך להפוך לאנליטיקאי.
פרויד אף התייחס לכך המפורש במאמרו "לשאלת האנליזה בידי מי שאינם רופאים"
הדרישה האולטימטיבית הייתה לעבור אנליזה אישית בדיוק מהסיבות שציינת - רק כך יכול האדם להיות מודע למורכבות התהליכים המודעים והלא מודעים שלו ושל הזולת.
מנסיון אני יכול להעיד שכאשר הידע התיאורטי נלמד בעקבות ובמקביל לאנליזה הוא הופך להיות מוטמע ומשרת את ייעודו בצורה טובה הרבה יותר מאשר אם הוא נלמד שלא בהקשר הטיפולי, ואף לכך התייחס פרויד על היכולת להבין כתבים פסיכואנליטים רק אם אפשר לקשר אליהם את החוויה.
בניגוד למקומות אחרים בעולם - הפסיכואנליזה בארץ איננה תופסת את מקומה הראוי כיוון שאיננה מרגישה חופשית לנקוט עמדה ולהעמיד דרישות הסמכה המנותקות מדרישות אקדמאיות. ישנה התרפסות בפני ה"סובייקט של הידע" שמייצגת האקדמיה. ירידתו של הסובייקט של הידע ממעמדו הם אחד מסימניה של סיום האנליזה וכיוון שכך הפסיכואנליזה בארץ עדיין לא סיימה את האנליזה האישית שלה ונתונה תחת השפעת ההעברה של האקדמיה -כלומר איננה מוכנה לקחת אחריות על עצמה.