פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
לידה ולידה מחדש

לידה ולידה מחדש

ד"ר ניצה ירום | 27/12/2019 | הרשמו כמנויים

התפתחות אישית היא תהליך מתמשך שנדרש מאתנו - כאנשים וכמטפלים. ממרום
גילי אני יורקת בו דם. הפעם הזמנתי כאורחת הטור את ד'ר אורית גודקאר -
עמיתיתי הצעירה והמרגשת, כדי להביא את דבריה שלה בעניין זה:
ב17 למאי נולדתי מחדש. הייתי אז תלמידת תואר ראשון נרגשת לפסיכולוגיה, ומכיוון שהיה צורך גם בחוג משני בחרתי כלאחר יד בספרות אנגלית. למען האמת, נהניתי הרבה יותר מלימודי הספרות, מהכתיבה, הקריאה (חייבים לקרוא! איזה גן עדן) והיצירתיות. לימודי הפסיכולוגיה היו משמימים, תחרותיים ומאד מאד ממוקדי ציונים. אכזבה רבתי. השתעשעתי ברעיון לעזוב אותם, להתמקד במה שמסב לי הנאה ושמחת יצירה. החזקתי דירה קטנה ועבדתי לפרנסתי במשמרות, ואז בדרך חזרה ממשמרת ערב עשיתי תאונת דרכים. קטנה וטיפשית, אבל היא עלתה לי בשני ניתוחים ואשפוז בטיפול נמרץ. הרגל שלי היתה בסכנה, לא היה לי חמצן בריאות, ופתאם הכל התהפך. הזמן בבית החולים היה הזדמנות להתבונן על עצמי, על בני משפחתי וחבריי, על ההחלטות בחיי. יצאתי אמנם על כסא גלגלים אבל זקופה מאד בהחלטה לעשות מה שיידרש ממני על מנת להשלים את המסלול ולהיות פסיכולוגית שתטפל באנשים ותשפיע במשהו משמעותי על חייהם. במשך שנים ציינתי את ה17 במאי כיום הולדת שני, כי הרגשתי שהתאונה סיפקה לי הזדמנות להיוולד מחדש ולחשוב מחדש על חיי, שאותם, כך הרגשתי, קיבלתי במתנה, ומתנות לא מבזבזים.
בהמשך הדרך המקצועית היו נקודות שונות בהן הרגשתי תחושה דומה, אם כי בדרמטיות תואמת יותר לגילי המתבגר בהדרגה. בצומת שלאחר הלימודים, בהתלבטות בין עבודה בתחום הקליני והחינוכי, בחרתי בחינוכי למשך שנים רבות. אהבתי את היכולת להניע תהליכים במערכת, את התבוננות הרחבה על האדם, ואת היכולת, שוב, להשפיע ולהגיע לחייהם של רבים, גם אם פעמים רבות מאחורי הקלעים ובאופן שהם לא היו מודעים לו. בעבודה המערכתית עם הצוות יכולתי לייצר אווירה מקבלת ואמפתית יותר למצוקותיהם של ילדים והוריהם, ולעזור לצוותים חינוכיים רבים להגיע למקומות טובים ואנושיים יותר במפגש עם מצוקות רגשיות או התפתחותיות. נהניתי והרגשתי שיש לחיי משמעות.
בתהליך ההתפתחות המקצועית הלידה מחדש כמדריכה בשדה החינוכי איפשרה לי שוב להיוולד מחדש. יכולתי להכניס לתפקיד ההדרכה את החזון שהיה לי עוד כמתמחה לגבי קשר מדריכה ומודרכת, ובאשר לאופן בו ראיתי את תפקיד הפסיכולוגית החינוכית. ההדרכה היתה הזדמנות לגעת באנשים רבים, ודרכם - להגיע למטופלים שלהם, אבל התשוקה לעבודה החינוכית הלכה ודעכה בי, וחיפשתי לי אפיקים חדשים להיוולד מחדש.
בשנים אלו נולד לצידי האינטרנט, או כפי שקראו לו בתחילה הWWW. זה היה יקום חדש ומסעיר וצללתי אליו עד שורשי שערותי. לפעמים בלעתי מים והשתנקתי, לפעמים צפתי בהנאה, לפעמים הוא סחף אותי למקומות מפתיעים ומרתקים שלא שיערתי שאגיע אליהם. האוקיינוס של הרשת משך אותי בכבלי קסם אחריו, כמו הסירנות, ותהיתי איך הוא יכול להשתלב לתוך הזהות שלי כפסיכולוגית. אחד האפיקים בהם הצלחתי לחבר אותו לחיי המקצועיים הוא הפלטפורמה שבה אני כותבת כעת, היצירה ששמה "פסיכולוגיה עברית" שיצרתי עם שני שותפים מרשימים להם אני חבה תודה רבה. עדי פרי וליאור גודקאר היו נווטים אמיצים ונועזים בגלים של האוקיינוס הלא נודע הזה, והגענו למקומות מופלאים, אם לצטט את דוקטור סוס. בזכות האתר פגשתי גם אנשי מקצוע ממקומות שונים, צעירים ומבוגרים יותר, מתחומי דעת שונים של המקצוע שלנו. גם ההיכרות עם ניצה, המארחת הנדיבה שלי, החלה באמצעות האתר, ותפסה חיים עצמאיים בהמשך הדרך.
בשלב זה הגעתי ללימודי המגדר. לא יהיה נכון לומר שגיליתי אותם רק בשלב זה, כי במובן מסוים תודעה פמיניסטית היתה לי מאז שעמדתי על דעתי, אבל ההזדמנות ללמוד את התחום ברצינות, להעמיק ולכתוב דוקטורט ברוח פמיניסטית היתה גילוי. חשתי כמו אליס בארץ המראה, שעוברת דרך המראה ליקום אחר, מקביל, שהתקיים שם כל העת, אבל נראה היה חד מימדי וקטן, ואילו בזכות הלימודים התגלה לי במלוא עושרו. דברים קיבלו מימד נוסף ועומק שלא היה להם קודם. הכלים של הביקורת החברתית היו מתנה גדולה, ועזרו לי לחשוב מחדש גם על הפרופסיה שלנו. היא התגלתה לי בשמרנותה, בקיבעונותיה ובצימצום האינטלקטואלי שכפתה על עצמה. פעמים רבות מידי גיליתי את הערצת האלילים שבפסיכולוגיה, והיה לי צר על כך. המחשבה כיצד אפשר להנכיח תודעה פמיניסטית וביקורת חברתית לתוך המקצוע שלנו לא הרפתה ממני, והרגשתי שאני מחויבת להיוולד מחדש כפסיכולוגית.
אבל להיוולד מסתבר אפשר שוב. הפעם כפסיכולוגית קלינית. ההתלבטות שבתחילת שנות השלושים הוכרעה לצד אחד הוכרעה כעת לצד האחר. מעבר למסלול ההכשרה, שכעת ראיתי אותו בעינים ביקורתיות בסוג של טקס מעבר וקבלת עול מלכות שמים (או עול מלכות התיאורטיקנים הפסיכואנליטיים), ההתמחות הקלינית איפשרה לי לפגוש את התיאוריה שאהבתי והערכתי במפגש עם סבל ממשי של אנשים. לא תמיד נהניתי, אבל בוודאי הרגשתי שיש לי שוב הזמנה שאני רוצה לקבל, לצלול לאופן אחר של התבוננות על עצמי ועל העולם. הפעם הייתי צריכה לנסות לייצר אינטגרציה לכל התובנות של פיתולי הדרך שהביאה אותי עד רגע זה בחיי - התובנות מהתאונה, מהעבודה החינוכית, מלימודי המגדר, וגם מהאמהות והזוגיות, על תהפוכותיהם ואתגריהם. יכולתי לראות איך הפסיכולוגית הקלינית שאני צומחת להיות שונה לחלוטין מהפסיכולוגית הקלינית שהייתי עשויה להיות אם הייתי ניגשת להתמחות מיד לאחר לימודי התואר השני. שמחתי להעשיר את התפיסה שלי בניסיונות בהם עמדתי. לפעמים זה היה כרוך במאבק או התנגדות, לפעמים בייסורי מצפון על "בגידה" במתווה המקצועי הסטנדרטי, לפעמים בהתמקחות פנימית בין עמדות מנוגדות או סותרות.
הלידה האחרונה מתרחשת בשנה האחרונה, כשהוצע לי להוביל מסלול הכשרה בפסיכותרפיה במכללת אורנים. הייתי צריכה להוליד מתוכי את רוח התוכנית, שתיקח בחשבון גם את החלומות שלי, והחזון על מהו טיפול בעידן הנוכחי, אבל גם את אילוצי המרחב בו אני פועלת, במכללה צנועה בצפון הארץ, עם אוכלוסיה מגוונת מאד תרבותית ואתנית. עול הימים עדיין צעיר, ואני מתבוננות בו בשמחה ובחשש עושה את צעדיו הראשוניים, אבל אין ספק שהוא עוד רגע של לידה מקצועית מחודשת ואימוץ זהות של מורה ומתוות דרך לדור חדש של מטפלים.
בברכת שנת 2020 טובה - שתאתגר אותנו להיות ראויים למי שאנו רוצים ויכולים
להיות ולטפל, משתינו.


עוד בבלוג של ד"ר ניצה ירום

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דר ניצה ירוםד"ר ניצה ירום10/1/2020

לידה מחדש היא לא תמיד אופציה ללכודים. אורית, מה שאת מתארת באופן מרגש הוא אפשרות ההתחדשות וההתנסות בחייו של אדם, המאפשר לעצמו. לדאבוני, אני רואה בחיים ובקליניקה איך אפשר להילכד בדפוס קיים, לשחזר אותו לחזור עליו למרות שנוי בנסיבות (הספרות מלאה תיאוריות על כך) - עד כדי תחושת אין מוצא.
ללכוד הייתי מנסה לומר שלפעמים דווקא הכישרונות והיכולות שלנו הן המלכודת שלנו, שם כל הערך שלנו מושקע - בעוד שאפשר ליהנות מהם בלי להישאר 'תקוע'. מסתבר שיש אנשים - אולי המחוננים שבינינו - שקל להם לדעת הרבה דברים וקשה להם ללמוד לגבי עצמם. אולי קל יותר להגיד - אבל כן, יש לנו אופציות, אפשר לנוע במרחב הפנימי שלנו. ואפשר בחוויה טיפולית צנועה וחשובה ללמוד שחשבון נפש כואב על היאחזות ביש המוכר - הוא לא בושה וסיבה לייאוש, להפך, זה אומץ לב וחופש.
את חושפת בתיאור 'הלידה מחדש' את חוויות ההתפתחות שחווית במהלך השנים. אפשר לומר שאנו כמטפלים נחשוף את התפתחותנו האישית-מקצועית, למרות תרבות ההסתרה שעליה צמחנו כאנשי מקצוע, ההופכת גילוי עצמי בוגר להתגברות אדירה. גם יש לנו הבלחות של 'חשיפה עצמית' כטכניקה. אך חסרה לנו עדיין דרך לדבר על החיים האישיים שלנו באותה טבעיות, וכדאי, לדעתי, להתאמן בכך.
מוקדש למטופלת שמחזיקה לה אצבעות.

אורית גודקאראורית גודקאר30/12/2019

ענת יקרה, משמח. לקרוא שהפוסט עורר בך לברך על התהליכים שלך, ומשמח להיפגש גם כאן :)

ענת משהענת משה29/12/2019

תודה ניצה ואורית. אורית היקרה, כמה יפות הלידות שלך וכמה תובנות, גילויים וצמיחה נולדו מהן. כל-כך חשוב בעיניי להסתכל על התהליך ולא רק על התוצאות והתוצרים ועוד חשוב עד מאוד לעצור, להרגיש, לשנות, להתבונן פנימה ולהתבונן במציאות נכוחה. תודה על שגרמת לי לחשוב על הלידות החדשות שלי לאורך השנים ולברך (יותר, ויותר בקול רם) עליהן.