לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
 
לפני החוק, השאלה של האובססיבי וקפיצה לאמונה

לפני החוק, השאלה של האובססיבי וקפיצה לאמונה

דר' רחל קואסטל | 12/3/2023 | הרשמו כמנויים

מחשבות על הסיפור הקצרצר "לפני החוק" של קפקא* עלו לי בסמינר פורום לאקאן ויצרו הזדמנות נוספת ללמוד על עניינים שבנפש מהסופר והפסיכואנליטיקאי האהובים עליי. הסיפור הופיע במקור בנובלה "המשפט" וסופר לג'וזף ק. על ידי כומר צעיר לו הוא מייחס כוונות טובות אך מזהה גם אותו עם מערכת החוק השרירותי שמקיפה כמעט את כל העולם הקפקאי.

זהו סיפור-מעשייה על איש בשיא חייו שעוזב את הכפר ומגיע לפני שער החוק מתוך הנחה שהוא פתוח לכולם ותמיד. שומר הסף עוצר אותו, תחילה באיסור מפורש, ואחר כך באיומים מרומזים על שומרים יותר מפחידים שמחכים בשערים פנימיים. האיש מבלה את חייו על מפתן השער בניסיון לשכנע את השומר, ובשלב מסוים אף את הפרעושים שעל מעילו, אך ללא הועיל. הפוקוס שלו הוא תמיד שומר הסף ממנו הוא מחכה לאישור, וזה מתואר כבעל חזות מעוררת אימה, רשמי, וחסר אמפתיה.

לאורך השנים האיש עובר תהליך של רגרסיה, הזדקנות פיזית והידלדלות של משאבים. לקראת סוף חייו כשהוא מאבד את הראייה והכל מתחיל להחשיך סביבו, הוא מבחין בנקודה של אור שבוקעת מעומק השער. ממש רגע לפני מותו הוא מעז לשאול כיצד אף אחד אחר לא ניסה להיכנס כל השנים, והשומר עונה שהכניסה הייתה מיועדת רק לו ומאחר והוא הולך למות השומר נאלץ לנעול את השער.

מי שקרא זוכר בוודאי שזוהי יצירה תחבולתית, שסופה מחזיר את הקורא, כמעט בכפייתיות, להתחלה בכדי להבין את המשמעות בדיעבד. אפשרות אחת היא לקרוא אותה באופן שמתייחס לכל מסמן כחיוני, כמו באנליזה או בשיעורי השירה והגמרא. לחלופין, אפשר להבין אותה כלולאה מוזרה שחוזרת על עצמה בלופ אינסופי, קצת כמו מחשבות אובססיביות, או החזרה הנצחית של נחש האורובורוס. לי זה הזכיר את הסרט הנפלא "להתעורר אתמול בבוקר" (Groundhog Day), רק בלי היכולת לתיקון.

לפני החוק, השאלה של האובססיבי וקפיצה לאמונה 1


- פרסומת -


- פרסומת -


- פרסומת -

אין סופר שהגחיך יותר מקפקא את הרעיון של תיקון, של "האור בקצה המנהרה", ועדיין עם כל קריאה מתעצמת התחושה של הפספוס, של האכזבה, של ההחמצה של חיים. בקריאה השנייה שמתי לב, למשל, שבניגוד לאיש, שומר הסף לא מזדקן. לקראת הקריאה החמישית כבר התעסקתי בשאלה: איך חוק יכול להיות אוניברסלי וסינגולרי בו זמנית? שהרי זה בדיוק מה שקאנט ניסה לייצר בציוויי הקטגורי ללא הצלחה.

אך מה אם זה אפשרי? נניח שקפקא מתאר מצב עקר שבו הסובייקט נמצא בלופ אינסופי של אוננות מנטלית מתוך חוסר יכולת להחליט האם לקחת את הסיכון ולהיכנס - או להישאר באזור הבטוח ולא להיכנס. הלופ הזה הוא לא מקום חסר יצרים או התענגות: האיש מתעצבן, משדל, מאשים, מתריס, מתדיין עם הסופר-אגו או האחר הגדול שאתו הוא ביחסי עבד-אדון, וזה גם מחזיר לו מבט גבוה ומחנך. זאת אומרת יש דרמה שלמה שמקיימת את המעשייה כולה.

יחד עם זאת יש בסוף משהו חתרני: זה הרגע שבו האורובורוס נושך את הישבן, כמו זועק "מה אתה מחכה לאישורים מהאחר, תפסיק לאונן ולהתפלפל על חודו של כל יתוש. קח סיכון, כנס וחייה כבר את חייך". הציווי "חייה את חייך" נשמע כמו משהו שהוא גם אוניברסלי וגם סינגולרי. הקצה השני של הלולאה הוא חזרה לכפר. ההבנה שפחד הסירוס הוא דימיוני, כמו הפאלוס של האב. אך לשם כך נדרשת הכרעה, בלשון המלט, לחיות או לא לחיות.

הסיפור מתאר אזור של אי-הכרעה שבו בינתיים הזמן עובר. אבל נראה, בדחיינות כמו בדחיינות - הסטטיות נותנת אשליה של ביטחון, הקיבעון – אשליה של עצירת הזמן והרגרסיה - תחושה של נירוואנה. בדומה לפרדוקס המפורסם של זנון: זה עושה שכל לחשוב שהמרחק בין מספר שלם אחד לאחר הוא קטן עד אינסוף - אבל בחיים התנועה ביניהם לא באמת עוצרת. כמו בשיר של מאיר אריאל "קפצת ממנה היום/חלפו שנתיים/והנה נשארת מאחור".

יש הנחה בקריאה הזאת שהמרחב של אי ההכרעה, של המנעות כרונית, זה לא חיים - וזה לא לגמרי נכון, ואולי אפילו נגוע בשיפוטיות – כי הרבה דברים יכולים להיות מאחורי אי היכולת להכריע – אבל מה שברור לגבי האיש בסיפור – ובכלל הסובייקט הקפקאי – זה שהוא לא נוגע בחיים בשמחה. וזה במקרה הטוב. רוב הזמן הוא אומלל. אומלל לתפארת.

פרויד הקביל בין הפסיכואנליזה למהפכה הקופרניקאית והדרוויניסטית: באופן דומה לכך שקופרניקוס הוכיח שהארץ היא לא מרכז היקום, ודרווין שהאדם הוא לא מרכז האבולוציה, כך הפסיכואנליזה הראתה שהמודע הוא לא במרכז הנפש. לא רק ששדה הנפש הוא זירה של קונפליקט תמידי, הקונפליקט, הסימפטום, הוא הדבר שמסמן את ההבדל בין נוירוזה לפסיכוזה. את הנוירוזה לאקאן חילק לשלושה מבנים: האובססיבי, ההיסטרי, והפרוורטי.

האם אני חי או מת? שואל את עצמו האובססיבי לפי לאקאן. זאת שאלה טראגית. אבל היא הבסיס לכל הכרעה שתבוא אחריה. היא אפילו יותר קדומה מהשאלה של המלט. בפתיח לספרו "האני החצוי"  ר.ד. לאינג מתאר את הדמויות השייקספיריות כקרועות מקונפליקט אך חוות את עצמן כאמיתיות ומלאות חיים, בניגוד לעולם הקפקאי שבו הדמויות לכודות בחיים ללא חיות.

חוסר סיפוק, המציאות של החסר, זה לא אי-הכרעה. בזירת החיים נכריע עיתים לפי השכל, לפעמים לפי הרגש או ההיגיון הארוטי, לפעמים לפי החוק של רובין הוד ולפעמים החוק של המלך. יש החלטות שכן נדחה למחר והן יפתרו מעצמן. נעשה גם טעויות של שיקול דעת, ניפול על הפנים, נקום ונמשיך. זה אף פעם לא יהיה הרמוני ועל סמך ידיעה מלאה, אך מתוך חוויה של מה שלאינג קורא לו - ביטחון קיומי אונטולוגי - מתוך אמונה שהחיים טובים מספיק ומשמעותיים מספיק ושווים את הסיכון שבלחיות אותם.

אמונה היא מושג שמשויך לרוב לממד הדתי. הדת נושאת את הרעיון של תיקון ובשמו היא נותנת חוקים לחיים טובים. אני חושבת שרבים מהם מהווים בחירה לא רעה בכלל, במיוחד אם אתה גבר. כמה מהפילוסופים שאני אוהבת לקרוא כמו פסקל, קירקגור, לייבוביץ, הרב יוסף סולובייצ'יק, פילוסוף יהודי אורטודוקסי מבריק, מעלים טיעונים חזקים לבחירה באמונה, ואצל כולם הבחירה היא לא הגנה של שוטים – אלא בחירה בצל הקונפליקט התמידי ומורכבויות החיים.


- פרסומת -

מבחינתי קפיצה של אמונה מתרחשת במעבר בין פרק שלוש לארבע בנובלה "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס, כשאנחנו נפרדים מזרם התודעה החופר עד שיתוק של סטפן דדלוס ונפגשים עם לאופולד בלום הגרגרן, הפגום, החושי והחושני, הנדיב, המקסים, ומכמיר הלב בזמן ההכנות לארוחת הבוקר. אם אני לא טועה הפרק אפילו מתחיל באמבטיה, בהכרעה שחוזרת לגוף החי ומכירה במוות.

את "יוליסס" חותם המונולוג הארוך של מולי בלום, אשתו של לאופולד, ומאור גדול בשמי הספרות. אישה במונחים של לאקאן, זאת אומרת לא מסורסת על-ידי החוק, גם לא חוק השפה. את המונולוג שלה ג'ויס תיאר באחד ממכתביו כ"המבט-ההופכי ההכרחי בתעודת המעבר של בלום (לאופולד) לאינסוף." התכנים הנועזים שלו הם אחת הסיבות שהספר נאסר תחילה להפצה במקומות מסוימים והמקור לכמה קריאות פמיניסטיות מתחסדות אל מול נאום של אישה שלא מתנצלת על המיניות שלה. ובעיקר הוא מסתיים עם המקלחת הנהדרת של תשע-עשרה פעם "כן", כן לחיים. כן כן לגלידה בהרבה טעמים.

 

*https://benyehuda.org/read/14095

 


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: תרבות ואמנות, ממסד וחוק, פסיכולוגיה לאקאניאנית
גיא ברק
גיא ברק
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
אפרת ליה שחף
אפרת ליה שחף
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
ליאת רייכנברג אורון
ליאת רייכנברג אורון
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
רמת גן והסביבה
הדס גור
הדס גור
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
ניבה רטנר
ניבה רטנר
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה
אוריאל רוס
אוריאל רוס
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה, רמת הגולן, טבריה והסביבה

עוד בבלוג של דר' רחל קואסטל

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.