פסיכולוגיה עברית

×Aneta Karaś
Aneta Karaś ©
זכור אותי

על אנשים, ספרים ואירועי חיים

פרופ. עמיה ליבליך

מפגש של שפות

פרופ. עמיה ליבליך | 19/2/2012 | הרשמו כמנויים

נורית אביב היא ישראלית החיה בפריז, אך, כפי שהוכיחה בסדרת הסרטים שיצרה, והופיעו החודש בסינמטקים בארץ - השפה העברית היא ביתה ומולדתה. הטרילוגיה של נורית אביב עוסקת בשפה העברית באמצעות המדיום של הקולנע הדוקומנטרי. זוהי סידרה של סרטים בהם מופיעים יוצרים שונים בעברית - בשירה, בספרות, בהגות, במוסיקה, וכאלה שמתרגמים מעברית לשפות אחרות, וכולם משוחחים על העברית עם נורית, שאיננה נוכחת בפועל אלא כישות שמאחורי המצלמה. הסרטים בנויים בצורה מאוד מוקפדת ואלגנטית. הדובר או הדוברת מצולמים תמיד בראשית השיחה בעמידה זקופה ושותקת, כמעט תמיד בתמונה חזיתית מול המצלמה, וברקע דלת הבית בו מתקיימת אחר כך השיחה. בזמן השיחה, המצולמים יושבים על ספה או כסא בביתם, ומדברים. המדיום הקולנועי נכנס באמצעות הצילום וההקלטה המצויינים בחדירה חזותית ושמעית מדוייקת ועמוקה אל הדמויות, דבריהם והבעותיהם. הם מספרים - על השפה שלהם, על שפות אימם, ועל היצירה שלהם. הם מספרים מה הם מתרגמים מעברית (וקוראים בשפה הזרה), או מהי בשבילם שפת חול ושפת קודש בעברית.
סרט רביעי, שאיננו ממש שייך ונקרא אובדן, מדובב באותה שיטה קבוצה של אינטלקטואלים גרמניים המדברים על היעלמות התרבות היהודית מתוך חייה של גרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה, וכיצד התוודעו אליה, כל אחד בדרכו. כאן מתבלטת בפתיח הגרמני בקולה של נורית העובדה כי למרות שהיא ילידת תל אביב, למעשה בבית הוריה דיברה גרמנית כשפת אם. עובדה ביוגרפית זו מתחברת לסיפורם של יוצרים אחדים המספרים בסרט קודם על מעבר השפות, משפת אימם בחו"ל - לשפת הדיבור והיצירה שלהם בעברית, כאן בארץ. סידרת הסרטים שהוצגה אחת לשבוע בסינמטק, מהווה איפוא מפגש של שפות - עברית, צרפתית, גרמנית וכל היתר - כפי שהוא מתווך ומופעל על ידי הכלי הקולנועי בידיה המיומנות של נורית אביב.
אני כידוע אדם של מילים, ומאוד התרגשתי מהקטעים האוטוביוגרפיים של הדוברים והדוברות, ובעיקר מן המסעות שעשו אלה שויתרו על שפות האם שלהם למען העברית. הזדהיתי לחלוטין עם אימרתה הידועה של המשוררת אגי משעול: "לא אוכל לחיות בארץ שאיננה דוברת עברית. לטוב או לרע"... אבל בסרטיה של נורית בכל זאת התרשמתי מאוד משני היבטים חזותיים - הרכבות והדלתות. רבים מהמונולוגים של הדוברים מוצגים על רקע נסיעת רכבות, גם בישראל וגם בגרמניה. מראה הנופים החולפים ביעף והרכבות, התחנות והרציפים, אנשים ממתינים או יורדים ועולים על הקרונות, אנונימיות הנוסעים - יחד כל אלה משחקים כרקע אן מסגרת לעיסוק בשפה. הרכבת מקשרת בין מקומות כפי שהשפה מקשרת בין בני אדם. אך מעבר לזה, הרכבת היא כמובן סמל עז לכולנו היהודים, שמקשרים את זכרון השואה עם רכבות המוות. האובדן של יהדות אירופה מחד גיסא, והנס של תקומת השפה העברית מאידך גיסא, מציבים את הסיפורים הספציפיים שאספה נורית במרחב היסטורי קולקטיבי. יתר על כן, הרכבת חולפת בנופים, היא איננה חלק מהם, היא שונה מהנוף הטבעי או האורבני שמקיף אותה. כך גם נורית אביב בחרה את הפוזיציה שלה מול הנושאים שבחרה לעסוק בהם, צופה מתעדת נבונה נוסעת במרחב משלה, מתבוננת במה שחולף על פניה דרך החלון.
הסמל השני הוא הדלת, דלת הבית. ברוב הסרטים מצולמים הגיבורים על סף ביתם. כאומרת: השפה, כמו הדלת, מפרידה ומחברת בין הפנים והחוץ, בין היחיד והזולת. באמצעות השפה אנו יוצאים לאויר העולם. השפה היא גם הכלי להתבונן לתוכנו פנימה, או ליצור. בין המשמעויות המרובות של דלת גם גירוש וגלות, של בית נכסף והעדר בית, של מקום בטוח שהוא חסר כל כך, או היה חסר, לרבים מהדוברים. וכמו הבתים שהרכבות חולפות על פניהם, גם הדלתות מסתירות רבים מסודות האנושות שלא נרד לחיקרם.

נורית מציגה כל סרט בקולה, ובשפות השונות שהיא מדברת, בצניעות מאופקת ושובת לב. היא מודעת יפה למשמעות השפה בפסיכולוגיה של האדם, ובקיאה בתיאוריות על שפה וזהות, שפה ומרחב, שפה והתפתחות או ביטחון אישי. היא מביאה בסרטיה ציטוטים אחדים מפרויד המשתלבים יפה בתמונותיה. אולם העבודה האמנותית שלה לא נזקקת לאלה. היא עומדת איתן בזכות עצמה.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

בשדרות ירושלים ביפו נמצאה שדרת העצים היפה ביותר בערינו. תאמרו - שיפוט לא אובייקטיבי בעליל. בסדר, לדעתי...
כמה הזהירו אותי מפני נסיעתי האחרונה לשוודיה – אמרו ששם שונאים כל ישראלי, שלא יתנו לי להגיש את הרצאתי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.