לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
כשמישהו אחר כותב עליך

כשמישהו אחר כותב עליך

פרופ. עמיה ליבליך | 11/7/2021 | הרשמו כמנויים


כבר שנים אני עוסקת בכתיבת סיפורי חיים של אנשים זרים. אני, שבזהותי ובמקורי אקדמאית, קוראת לזה מחקר סיפורי חיים. רבים וטובים קוראים לזה 'תחקיר', לצורך הכנת 'כתבה'. לא אכנס כאן להבדלים בין גישתו של העיתונאי או הכתב לגישתי שלי. בשורה התחתונה כולנו כותבים סוגים של סיפורי חיים, וכל אחת ואחד מנסה להיטיב עם המקצוע. אעיד על עצמי שאני גם תמיד מנסה להיטיב עם המספרת או המספר, שהם מקורות הסיפורים שאני כותבת בהסכמתם.
בימים אלה כאשר מגיעות אלי תגובות לספרי החדש "רק חיבוק – אהבה אחרי 70", וכולן בינתיים חיוביות השבח לאל, אני רגישה במיוחד לתגובותיהם של הנשים והגברים האנונימיים שסיפוריהם מהווים את הספר (לפי בקשתם, 4 ממספרי הסיפורים שבספר מופיעים בשמם וללא בהסוואה). הם מתקשרים לספר לי כי הם קוראים את הסיפור המודפס בציפיה ובחרדה: איך אני נראית בראי הסיפור המודפס? מה רואים קוראים אחרים, שמכירים אותי במציאות? איזה דימוי אני יוצרת במוחותיהם של קוראים זרים? ואף על פי שכולם ראו ואישרו את הגירסאות של סיפוריהם בחתימתם, הספר המוכן בכריכתו, הספר הנמכר בחנויות, האוביקט המוצג לראווה – הוא חלון/ראי אחר, לעיתים מחמיא ותמיד מעט מאיים.
מניסיוני אני מכירה שני תהליכים מנוגדים: ההנאה של רבים מהמרואיינים לספר על עצמם במפורט למישהי המקשיבה להם במלוא תשומת הלב, ללא הפרעה או שיפוט, מצד אחד, והחשש מהחשיפה שתהיה בהופעת הסיפור בדפוס לעיני כל קורא, מצד שני. במרחב הביניים הזה נמצאת בשבועות אלה החוויה שלי מול המספרים והמספרות שלי (אני מעדיפה לקרוא להם כך ולא בשמות הטכניים 'מרואיינים' או 'אינפורמנטים'). עכשיו הספר בכריכתו התכולה הנהדרת הוא חפץ ממשי. נתתי לכל אחת ואחד מהם עותק מהספר, עם הקדשה אישית. כשאני מקבלת שיחת טלפון או מסר אחר ממי מהם ליבי מחסיר פעימה: האם יהיו מרוצים, אולי אפילו גאים בסיפור שמסרו לי לפרסום? ומה יש לעשות עכשיו אם לא? כך או כך אני נוהגת להסביר לאנשים אלה או לתלמידים כי במפגש הראשון אדם לעולם איננו שבע רצון במאת האחוזים מהתמונה שלו, אם בצילום או בסיפור. אבל אני מספיק ותיקה במקצוע לדעת שאחרי זמן מה, קריאות חוזרות ושמיעת תגובות של אחרים – אנשים לרוב מתיידדים עם השתקפותם שבסיפור, ולעיתים אף הופכים אותה למעין תעודת זהות חדשה.
ישנו למשל המקרה של אחד השבויים 'שלי', מאלה שכתבתי עליהם את "חוץ מציפורים", דן - שאיננו בחיים כבר כמה שנים. הוא לא היה מאושר כשהספר הופיע. הוא חשב שהתדמית שלו כפי שהיא מתקבלת מדבריו ומדברי חבריו לשבי איננה של איש חזק ועמיד כפי שהוא ראה את עצמו. ניסיתי לרכך את הרושם ככל יכולתי. שנים אחר כך התקשרה אלי אישה זרה בטלפון וביקשה שאכין עותק חדש של הספר "חוץ מציפורים" עם הקדשה אישית לדן. היא סיפרה שהוא עבר תאונת דרכים ומתאושש ממנה בבית החולים. המכונית נהרסה כליל ובה היה הספר המקורי שקיבל ממני עם הקדשה, כי תמיד תמיד לקח את הספר הזה איתו, הוא היה תעודת הזהות שלו. האם אוכל לשלוח עותק חדש?
אולי אני לא מדייקת; עברו לא מעט שנים. אבל זוהי המחשה לתהליך התיקון שעליו אני מדברת כאן. ובעניין הזיכרון אתנחתא קצרה: היום שוחחתי עם פסיכואנליטיקאית צעירה במפגש חברתי, בו נכחו אביה, אימה ועוד ידידים קשישים. היא צילמה ללא הרף את הנעשה במפגש בהתמקדות על הוריה. כשעמדנו לצאת אמרה לי: "אמי בכלל לא רוצה שאני אצלם, אז למה אני טורחת?" אמרתי לה שהרצון לתעד ולשמור את העבר הוא כל כך חזק אצל כולנו, אבל עלינו להבין שלא נוכל לאחוז בו. סיפרתי לה שכאשר השתלמתי בתירפית הגשטאלט בלוס אנג'לס בשנת 1970 הגעתי למפגשים הראשונים עם עט ומחברת וניסיתי לרשום כל מה שקורה. סוף סוף, בכובע אחר הייתי אז פוסט דוקטורנטית! דר. סימקין, התירפיסט המנחה, הורה לי לא להביא יותר מחברות למפגשים. "מה שתשכחי, מוטב שיישכח; המוח שלנו מלא בשטויות ממילא. הדברים החשובים לך יישארו גם בלי שתרשמי". האישה הצעירה לה סיפרתי אנקדוטה זו אמרה לי בפשטות: "עזרת לי".
לסיום הרשימה, הנה העילה לכתיבתה: לפני יומיים הופיעה כתבת שער גדולה עלי בעיתון "גלריה" של "הארץ". הכתבה הייתה מבוססת על ראיון שערכה עימי הכתבת שירלי גל, שקראה את הספר עוד לפני השיחה. השכם בבוקר היה העיתון מונח עבורי בגינה. כשראיתי את הצילום על הכריכה נשמתי לרווחה, הוא באמת צילום נפלא, ותודה לצלמת הדס פרוש. אבל ממש פחדתי לקרוא את הכתבה עצמה! הלכתי לים, שתיתי קפה עם ידידי הבוקר הקבועים שלי בקפה קלדרון, ואחר כך חזרתי לאט הביתה והעזתי לפתוח את העיתון. הכתבה נהדרת, כמעט אין בה שורה שאני מתנגדת לה. אבל יש משהו שהוא בלתי נעים בעצם הפרסום והחשיפה. יגידו נא חברי הפסיכולוגים מדוע. חשבתי על המרואיינים והמרואיינות שלי, שדבריהם נשמרים בספר, ולא בעיתון שמחרתיים עוטף דג מלוח במכולת, כפי שנהגו לומר בדורי. זה לא פשוט, חברות וחברים, אני מבינה אתכם! אז תודה שהסכמתן והסכמתם. ולידיעתכם – אנשים ממש אוהבים את הספר הזה שעשינו ביחד.


עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

אתמול, בזמן סמינר חוקרים מרתק שנערך כמובן בזום, פתאום ראיתי את כל עמיתי כעומדים בחלונות בתיהם המרוחקים,...
משהו התחיל מדגדג לי לכתוב כאן בזמן נהיגה, או ליתר דיוק פקקי התנועה, בין יפו למרכז תל אביב במוצ"ש הדחוס,...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.