שליח, ספר, תפילה

פרופ. עמיה ליבליך | 11/9/2021 | הרשמו כמנויים

ערב ראש השנה. השמש כבר כמעט שקעה, שולחן ל-18 איש כבר ערוך אצלי בחדר הגדול, חגיגי וצבעוני. לפתע מצלצל הטלפון. עוד מישהו מאחל לי שנה טובה ממש ברגע האחרון? אבל קול בלתי מוכר מודיע לי כי הוא בשער, ויש לו עבורי חבילה. אני יוצאת מהגינה לרחוב, ורואה בחור ליד אופנוע קל עם סמל של "וולט". הוא מוסר לי חבילה, מחתים אותי על טופס ומיד שועט בחזרה לכיוון העיר.

נראה שזה ספר. מי שולח חבילה בשעה כזו? מי עובד בשליחויות בשעה כזו? מכיון שאני עסוקה בחיתוך ירקות לסלט גדול, אני מניחה את החבילה על כסא כפי שהיא. תוך כדי ריסוק הגזר אני חושבת על השליח, שנראה נער כבן 18, אולי תלמיד תיכון. שליחים עם קופסאות המטען שלהם, תכולות או כתומות, הם חלק מהנוף האורבני היום, חולפים על פני כשאני נוהגת בכביש, או הולכת על המדרכה. כל כך רבים, על קטנועים, אופניים, ואפילו קורקינט. מקצוע ההווה. טוב שיש להם הכנסה כלשהי, אבל התנועה והרעש שהם מוסיפים לרחוב! זה כל כך עכשווי. מה, אנשים לא יוצאים לבד לקניות ולשליחויות? והרעש – כי כל שליח העוקף אותי על הכביש צופר, כדי שנהגי המכוניות ישימו לב למעברים המתפתלים שלו בין כלי הרכב. נעשינו כמו הודו! אני זוכרת היטב את קולות הצפירה הבלתי פוסקת של כל נהג על הכביש, משדר באמצעות הצפצוף את כוונותיו ליתר הנוהגים, להולכי רגל, ולפרות... והשליח החמוד הזה? יש לו בית שבו יחגגו הערב? ילך הביתה לנוח, להתקלח, ללבוש חולצה לבנה?

כשהסלט מוכן, ובני משפחתי היקרים עדיין לא הגיעו, פתחתי את החבילה. אכן זה ספר: "כל העומרים שהיו לה" (סגול תחת המם) מאת אורנה ורכובסקי. אינני מכירה את הכותבת. השם נראה לי גרוע. איזו עברית זה 'עומרים'! כקוראת מנוסה אני מתבוננת בגב הספר ובתוית המו"ל ומגלה כי השולח הוא הוצאת כנרת-זמורה, המו"ל שלי גם כן בספרי האחרונים. כנראה מהם המשלוח, אבל אין כרטיס, לא ברכה לשנה החדשה ולא מכתב של יחסי ציבור או הסופר עצמו, המלווה מתנות כעין אלה. אולי זרקתי את הכרטיס יחד עם נייר העטיפה. לא חשוב. ביומיים הבאים התברר לי שמי-שלא-יהיה השולח - זו הייתה מתנה ראויה. הספר מלווה משפחה החיה בקיבוץ, לאורך כל יום מימי ה'שבעה' שהמשפחה יושבת, על הבן שהתאבד באמצע החיים. סיפור החיים של עומר, שהתאבד, הנסיבות שהובילו לכך, בתוך מארג היחסים במשפחה ובקיבוץ, דברים שההורים יודעים ואינם יודעים, חשבונות ישנים, כל זה נפרש ביד מהימנה. אכן 'שבעה' הוא במה מזמינה לסיפור חיים, כשהכתיבה בהירה וקולחת, כמו בספר ביכורים זה. לפסיכולוגים שבינינו – הנה עוד סיפור על התגלגלות במדרון שאולי מושפעת מהטרדה מינית בילדות, ואולי לא, הידרדרות שגם משפחה אוהבת איננה מצליחה לעצור. גם הקיבוץ איננו נקי מאשמה לפי הסיפור. כל יום מימי ה'שבעה' מביא פיסת חיים נוספת לפסיפס המרתק שפורשת המחברת. ספר מומלץ מאוד, שלמרות כבדות הנושא הוא מושך לקריאה, ולמקצועיים שבינינו עוד 'מקרה' של סקיזופרניה ודיכאון ומחיריהם.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

את הספר קראתי בין הארוחות והתפילות. ילדותי במשפחה דתית חוזרת אלי בימים הנוראים, כך כל שנה. השנה, בעידן הקורונה, אני בוחרת להתפלל ולשמוע תקיעות שופר בחצר המוצלת בבית כנסת בוכרי ליד ביתו של בני הצעיר. כבר מכירים אותי שם משנה שעברה, וגם השנה אני בוחרת לשבת על כסא פלסטיק בחצר, בצל הבניין, כדי לא להתקרב לנושאי הוירוס חס וחלילה, מחוסנים או לא – מי יודע. כשעיני במחזור, אני שומעת היטב את התפילות מתוך בית הכנסת, צופה על הבאים וההולכים ועל המטוסים החולפים כל כמה רגעים ממש מעל לראשי, בכיוון נתב"ג. הרבה סצינות יפות התרחשו בימי התפילה ואספר רק על אחת מהן.

ממש לפני אחד ממחזורי התקיעות, כל הקהל עומד בשקט על רגליו, הגברים עטופים בטליתות, נכנסת לחצר אישה בלונדינית עם שיער פרוע ואף אדום בשמלה חשופה ומרופטת, היא ניגשת הישר לפינת הקפה הנמצאת בחצר. נראה שתכין לעצמה קפה כאן, חשבתי, אבל לא – היא מוציאה דלי וסמרטוט ומתחילה לנקות את הכלים והשיש, תוך שכשוך הכלים והמים, כשהיא מדברת אל עצמה כל הזמן ברוסית. ברגע הדממה, כשאנו מחכים לתקיעה הראשונה, נשמע בבהירות המונולוג שלה ברוסית, שהולך ונמשך בקול רם כל מחזור התקיעות. רק כשהסתיים יוצא אחד הגברים בטלית, ניגש אליה ואומר: "לא צריך היום, היום חג. קחי לך קפה ומספיק" ומצביע לכיוון היציאה מהחצר, בעוד אני נזכרת בסיפורי חסידים על סוגי התפילות העולים השמיימה.

גמר חתימה טובה.