יוֹדַעַת לְהִתְאַבֵּל כְּמוֹ עֵץ זַיִת – על 'מהיד אל הפה' מאת מאיה ויינברג, פרדס 2021

גיא פרל | 13/3/2021 | הרשמו כמנויים

שתי תנועות מרכזיות פועלות זו למול זו לכל אורך ספרה של מאיה ויינברג – התרוקנות והתמלאות. שוב ושוב ניצב אצלה הריק, האין הגדול, אל מול היש המתמעט המנסה להתייצב מולו. בשעריו הפותחים של הספר, ידה של ההתרוקנות על העליונה והיא מתוארת בשפה מאופקת ורזה, ללא שמץ של פאתוס. כדוגמא לכך אביא את השיר השני במחזור הקצר 'פריז' (עמ' 34).

זוּג מְבֻגָּרִים

שׁוֹתְקִים בַּקָּפֶה.

מַבִּיטִים בְּאוֹתָהּ

יוֹנָה מֵתָה.

ניתן לקוראו כהייקו של תודעת האין, אלא שבעוד שירי הייקו העוסקים באין ובמוות מתארים פעמים רבות רגעי שחרור תודעתי, הרי ששירה של ויינברג, במופגן, אינו מציע לנו שחרור כלשהו. זהו שיר מהודק ועגום, העוסק בישירות וללא נחמה במוות נפשי, זוגי ופיזי.

בשורות הסיום של שיר העוסק בטיפול פסיכולוגי אותו היא עוברת, כותבת ויינברג: "בָּאתִי לְפִתְחֵךְ לִגְוֹעַ וְתִרְאִי שֶׁלֹּא אַמּוֹת גַּם לְלֹא אֹכֶל וּמַיִם. בָּאתִי/ כְּדֵי שֶׁתִּהְיִי עֵדָה לְסִבְלִי" ('למטפלת', עמ' 43). זו שורה מורכבת מאוד, וכמו השיר כולו היא עוסקת בתנועת ההתרוקנות ולצידה הקושי להתמסר – לטיפול, לאהבה או למוות. דומה שהמשוררת מבקשת מן המטפלת להיות עדה סבילה לסבלה, והיא נזהרת מן הרצון לעורר בה קרבה רבה מדי, תגובה רגשית חזקה או רצון להושיט יד אל עבר המטופלת ולמשות אותה מן הבור. הדבר מהדהד, לתחושתי, את הטון בו פונה ויינברג אל קוראותיה וקוראיה. אף אנו מוזמנים להיות עדים סבילים, מבלי לרחם או להזדעזע. ויינברג מדווחת ממחוזות האין בטון אלגי שיש בו איכות של ריחוק והשלמה.

אולם, כפי שציינתי בפתח דברי, אל מול תנועת ההתרוקנות פועלת התנועה ההפוכה. לתפיסתי, זהו אחד מתפקידיה של הכתיבה עבור ויינברג: השירה היא מקדש מעט של יש במחוזות האין היות ועצם היכולת והרצון לתאר פועלים כנגד ההתרוקנות. לשיאו מגיע המתח בין שתי התנועות, בשער ושמו 'הגיל הרך' העוסק באימהות. שירי האמהות הם מן המרתקים והטעונים בספר, משום שבאופן בלתי נמנע ההורות הופכת לזירת המאבק בין הכוחות הפנימיים. אביא, כדוגמא, את השיר 'בתי' (עמ' 50).

ביה"ס לפסיכותרפיה "הדיאלוגי"
לימוד הפסיכותרפיה הדינמית ומפגש עם הגישה הדיאלוגית מתוך העולם היהודי.

רֹאשׁ כָּבֵד, אֲמִתִּי בְּמִשְׁקָלוֹ.

לְחַמֵּם. לְהַאֲכִיל. לֹא לְהַפִּיל.

לֹא לִפֹּל. שֶׁלֹּא תַּפְסִיק לִנְשֹׁם.

שֶׁלֹּא אֶתְחָרֵט. שֶׁלֹּא אֶהֱרֹס הַכֹּל.

בשער 'תהליך תופס נפח' מרוכזים שירי המשוררת בימי מחלתם של הוריה ואחרי לכתה של אמא. דווקא בהם, דווקא אז, נוטה הכף אל עבר החיים. דומה שהתהליך האלכימי הזה, בו הקרבה אל האין בצורתו הממשית ביותר של המוות, מעוררת בחריפות וכאב את תודעת היש, מובע באופן מושלם בשורות החותמות את השיר 'שמונה חודשים': "וְיוֹדַעַת לְהִתְאַבֵּל כְּמוֹ עֵץ זַיִת/ מַעֲמִיד פֵּרוֹת גַּם כְּשֶׁלִּבּוֹ רֵיק".

אֲנִי יוֹדַעַת אֵיפֹה אֶפְשָׁר

לִמְצֹא עוֹד

מַשֶּׁהוּ מִמֵּךְ

בְּפֶתֶק, בַּבֶּגֶד, בִּקְרֶם

הַפָּנִים, יֵשׁ בּוֹ עֲדַיִן הָרֵיחַ.

אוֹתוֹ הָרֵיחַ.

אֲנִי יוֹדַעַת לִבְכּוֹת בְּשֶׁקֶט

וּבִדְמָעוֹת שֶׁאֵינָן זוֹלְגוֹת

וְיוֹדַעַת לְהִתְאַבֵּל כְּמוֹ עֵץ זַיִת

מַעֲמִיד פֵּרוֹת גַּם כְּשֶׁלִּבּוֹ רֵיק.