על חלומות יוסף ופרעה
רות נצר | 18/12/2011 | הרשמו כמנויים
פרשות השבוע 'ויגש', 'ומקץ' שאנחנו חולפים דרכן מלאות חלומות, שהם חומרי גלם מפתים למבט פסיכולוגי.
בחלומות יוסף האלומות בשדה וגם הכוכבים הירח והשמש משתחווים לו. האלומות בשדה הן האחים, אלומת יוסף היא יוסף, הכוכבים הם האחים והשמש והירח הם אביו ואמו. פרשנות זו מתאימה לגישה פרוידיאנית לפיה החלומות מבטאים מאוויים שהאדם מסתיר מעצמו ולכן החלום צריך להסתיר את המשמעות שלו על ידי דימוי.
חלומות יוסף מבטאים להבנתנו, לא את העמדה המקראית שרואה בחלום את העתיד להיות - אלא את המאוויים הגאוותניים שלו שמשפחתו תשתחוה לו. החלומות מדגישים את גאוות היתר של יוסף, כי גם אם באמת בסופו של דבר משפחתו השתחוותה לפניו, הם בכל זאת לא גרמי השמיים! גאות יתר היא 'ההיבריס' במיתולוגיה היוונית והיא חטא גדול שנענשים עליו. ההחשבה העצמית הזו ניכרת בביטוי – ו"הנה אלומתי קמה גם נצבה". ביטוי שמזכיר את חלום יעקב שבו ו"הנה אלוהים נצב עליו" (על הסולם). כך שהביטוי הזה כבר מכיל בו אדנות. לא רק קמה אלא גם נצבה. זו האדרה אלוהית עצמית. הרמב"ם מפרש את נצב, לא רק כעומד אלא כיציב וקיים תמיד.
למעשה גאות היתר ועונשה מופיעה כבר במגדל בבל. אין לתמוה על כך ששוב מספרים לנו על הגאוה ועונשה, שכן המוטיבים החוזרים על עצמם מוכרים לנו במקרא – כמו קנאת וריב אחים, קנאת וריב נשים, החטא וענשו, ירידה מהארץ ושיבה אליה או העקרה שיולדת. חזרת המוטיבים מסמנת לנו על הדגמים הקיימים תמיד בנפש האדם שמשחזרים עצמם שוב ושוב. יונג דיבר בהקשר זה על לא-מודע קולקטיבי שבו טמונים מלכתחילה כל דגמי היסוד של החשיבה, הרגש, הדימויים וההתנהגות של האדם, והאדם נולד עם הנהר התת-קרקעי, הכלל אנושי הזה, של פוטנציאל התנהגותי ארכיטיפלי שמתבטא שוב ושוב במיתוסים ובחלומות.
אם יוסף היה בא להתייעץ, הייתי אומרת ליוסף שיעשה כאביו. הרי יעקב שמע את חלומות יוסף, וכששמע שיוסף חלם שהשמש והירח והכוכבים משתחווים לאלומתו, אז כתוב – "ואביו שמר את הדבר". כלומר, הייתי מייעצת גם ליוסף לשמור בלבו את החלומות ולא לספר אותן. הלא החלום נועד לחולם ולא למשפחתו. גאוות היצר האגוצנטרית-נרקיסיסטית של יוסף היא זו שגם מנעה ממנו להבין מה ירגישו אחיו כשיספר להם את החלומות המתנשאים האלה. הוא היה יכול למנוע מעצמו את דרך היסורים של השלכה לבור ולכלא אחר כך. להבנתי, אלו היו חלומות אזהרה עבורו שמתריעים על גאוות היתר שלו כלפי אחיו. אזהרה מפני עמדת התנשאות מוגזמת שעליה האחים אכן מגיבים בעוינות. הרי כתוב עוד קודם לכן שאחיו שנאו אותו. אבל יוסף לא שמע למסר של החלומות. כשחלום חוזר, פרוש הדבר שהאדם לא הקשיב למה שהחלום רצה לומר לו, ולא שינה את עמדתו, ואז החלום שב ובא בהדגשת יתר. כך גם בשני חלומות פרעה.
אחרי החלום הראשון אחיו של יוסף אומרים לו – "המשל תמשול עלינו", והוסיפו לשנאו, אבל יוסף לא משנה את עמדתו המתנשאת ולכן בא חלום נוסף קיצוני יותר, שגרמי השמים משתחווים לו, שמראה עד כמה הוא חווה עצמו יותר מהם ומתאווה לזה. לפעמים חלומות מגזימים כדי שהמסר יחדור אל התודעה. הרי כמו יונה פעמים רבות אנחנו בורחים מלשמוע את הקול הפנימי.
אבל מה הסיבה להתנשאות שלו? הלא לכאורה נראה שמעמדו היה בטוח כבן האהוב. אבל כשנתבונן במערכת המשפחתית – נראה שיוסף היה יתום מאמו, וכנראה שהיה בו חוסר בטחון במעמדו ובמקומו בין אחיו שכולם ( מלבד בנימין) בני נשים אחרות, גורם לו להביא דיבתם רעה, וכבר בהליכת רכיל של הבאת דיבה רעה יש התנשאות. כביכול הוא אומר שהוא עליון עליהם. אבל יוסף אינו מבין את הקשר בין מעשיו לשנאה שהוא מקבל. לא רק שהוא לא מבין שהחלומות מראים לו את התנשאותו המוגזמת, אלא שהוא מוסיף צרה על צרה ומספר לאחים את החלומות וכך מבטא את ההתנשאות. לא היינו רוצים להיות במקומו. לא מרב אושר הוא חולם ומספר חלומות כאלה.
יתכן שממקום של חוסר בטחון במקומו המשפחתי הוא היה זקוק לחלומות שיאשרו לו את ערכו מעל אחיו. וגם מנקודת מבט זו אלה לא חלומות ניבוי, וגם לא רק חלומות משאלה, אלא חלומות קומפנסציה, של תחושת גדלות כפיצוי לתחושת חוסר הערך. לפעמים, ובעיקר בילדות, אנחנו זקוקים לתקופה כזו של הזדהות עם גבורים גדולים מהחיים, ובמיוחד עם גבורים כל-יכולים, כמו הרקולס, או ג'ימס בונד וסופרמן כיום. אנחנו זקוקים לדימויים סופר-מוצלחים כאלה. עד שנוכל לוותר עליהם כשנוכל לקבל את עצמנו כמו שאנחנו. ללא ציפיות ואשליות גרנדיוזיות.
הבעיה היא, כפי שאמרתי, שיוסף לא מבין שהחלומות נועדו אליו והוא מספר אותם לאחרים. חלומות להבנתנו נועדו לפתח מודעות עצמית. ואילו הוא משתמש בהם בצורה עילגת וגולמית, לא בתבונה. זו היתה הדרך של נער בודד, מאד לא מודע למעשיו ולעצמו, שניסה ליצור קשר עם אחיו הגדולים על ידי ששיתף אותם בעולמו הפנימי, כשאינו מודע לפנטזיות הגרנדיוזיות הקיצוניות שלו, בלי להבין מה הוא גורם להם להרגיש ומה הוא מעולל לעצמו.
מצד שני, אולי אפילו יש כאן הקנטה מניפולטיבית לא מודעת של יוסף את האחים על ידי החלומות. כביכול - הנה כך החלומות אומרים - שאתם תשתחוו לי יום אחד. לא אני אומר את זה אלא החלומות. ואולי זו הקנטה מודעת, ובכלל אולי הוא המציא את החלומות? גם האופן שבו הוא מציק לאחיו שבאו לשבור לחם ויוצר מצב שבו הם אשמים בגניבת הגביע – הרי זו מניפוטליביות מרשימה.
דבר אחר – מה מקומו של יעקב בספור הזה? כשיוסף מביא את דיבת אחיו יעקב לא גוער בו. הוא לא מגיב כלל. ההפך. בדיוק אז נאמר שאהב אותו יותר מכל אחיו. "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בו זקונים הוא לו ועשה לו כתנת פסים". גם אחרי שסיפר את החלום הראשון אביו לא מגיב. רק אחרי שספר לאחיו את החלום השני יעקב מבין מה שקורה וגוער ביוסף – "מה החלום אשר חלמת". אבל גם אז, גם יעקב וגם יוסף עדיין לא מבינים את חומרת המצב: אחרי החלום השני יעקב שולח את יוסף אל אחיו לראות לשלומם ואינו חושש שיתנכלו לו אחרי החלומות האלה, שהוא עצמו הבין את חומרתם. גם יוסף אינו מבין. ההפך, כשיעקב שולח אותו, אל אחיו בדותן, נאמר: "הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם ויאמר לו הנני". תגובת "הנני" היא תגובה יחודית ונדירה מאד במקרא. כך עונה אברהם לאלוהים שקורא לו לעקוד את יצחק, ויעקב להתגלויות האל, משה עונה "הנני" לאלוהים הקורא לו בסנה, שמואל לאלוהים שקורא לו להיות נביא. זו תגובה של מוכנות גמורה והתמסרות לתפקיד. יוסף כל כך רוצה בקרבת אחיו עד שהוא אומר "הנני" כמתקדש למשימה חשובה. לאיש שפגש אותו בשדה הוא אומר: "את אחַי אנוכי מבקש הגידה נא לי איפוא הם רועים." הרצון של יוסף בקשר עם אחיו נוגע ללבי.
בכל אופן יוסף עבר מהפך, מאיגרא רמה של הבן האהוב ששוגה בהאדרה גרנדיוזית הוא הופל לבירא עמיקתה. ממקום נרציסטי של חולם חלומות על עצמו מבלי להתחשב בתחושות אחיו כאשר ישמעו אותם, הוא עובר לאדם שמשרת את האחרים, הן בפרוש חלומות של אחרים והן כיועץ המלך. מחולם חלומות למפרש חלומות של אחרים. הקשר שלו למעמקי הנפש, שמתחדד עוד יותר על ידי היותו בבור ואחר כך בכלא, אלה בורות הנפש שנזרק אליהם, קשר מעמקים זה מאפשר לו לחלום אבל גם להיות בעל תבונת מעמקים ותובנות של פשר חלומות. שינוי נוסף שחל בו הוא לכיוון של צניעות; הוא מכיר שיכלתו כפותר חלומות היא מאלוהים: לשרי פרעה הוא אומר - "הלא לאלוהים פתרונים ספרו נא לי". וכן לפרעה – " בלעדי אלוהים יענה את שלום פרעה". הכינוי "צפנת פענח" שקיבל מפרעה אינו מצית מחדש את גאוותו.
אבל יש גם פרשנות אחרת. כשהדרמה בחלום מסמלת דרמה בין חלקי נפשו של החולם. מה הפרשנות הסוביקטיבית, הפנים-נפשית של חלומות יוסף? אולי אפשר לומר שכל משאבי נפשו, כל חלקי נפשו (האלומות וגרמי השמים) מגויסים לשבח האגו שלו. אלומתו מסמלת את האגו שלו וכל חלקי נפשו מפנים עצמם להאדרה העצמית, להאדרת האגו. זה מצב של אינפלציה עצמית, של התנפחות האגו על ידי תוכן אחד של גאווה שהאישיות מנופחת ממנו בלי פרופורציה. כך כל חלקי האישיות מקטינים את ערכם (משתחווים) לפני האגו שעסוק בערכו החברתי הגרנדיוזי.
חלומות פרעה: ניתן לפרש את החלומות של פרעה כמאוויים הרסניים כשהרזה והשדוף בולע את המלא ויפה המראה. החלומות של פרעה מתארים באופן סמלי תהליכים הרסניים של הנפש כלפי עצמה. פרשנות כזו תדבר על הפרות הרזות ("דלות ורעות תאר מאד ודקות בשר") והשמנות ("בריאות בשר ויפות תאר") כמסמלות חלקים בנפשו של פרעה. הרזון שמבטא את החסר והרעב כרזון נפשי שמשתלט ובולע את חלק הנפש-גוף שחי במלאות ובשפע. זה בדיוק מה שקורה בדכאון. הנפש הרזה משתלטת על השמנה: השבלים הדקות והשדופות בולעות את השבלים הטובות. זה גם מה שקורה באנורקסיה. הרזון בולע את מלאות הגוף ומשמיד אותו. באנורקסיה יש גם דכאון שבולע את הנפש. קדם לכן פרעה השליך את שר המשקים והאופים לכלא, עוד חשד שיש כאן הפרעת אכילה...
אבל במקרא החלומות של פרעה מפורשים כמטפורה למצב לאומי-כלכלי. כלומר כפרשנות אוביקטיבית ולא סוביקטיבית. איך הפרשנות שהצעתי כאן היתה יכולה לעזור לפרעה? אני לא יודעת. אבל אין לי ספק שהפתרון של יוסף הוא פתרון מצוין - הוא נותן פתרון מעשי. לאגור מזון לימי הרעב. כשאדם נוטה לדכאון ויש לו חלום אזהרה כזה, כאשר הוא יכול לגייס את עצמו לתחושת שליטה ועשיה מעשית בחיים היומיומיים ולשימור משאבים כלכליים ולחיזוק המשאבים החיוביים במחסן הנפש – זה יכול לסייע לו גם נפשית. יוסף כאן כמו מטפל שמציע עצה מעשית איך להתמודד עם מצוקה קונקרטית אפשרית. כשהמטופל מגייס את משאביו להתמודד עם הבעיה הקונקרטית שלו הוא כבר בדרך לצאת מהדכאון. הלא זו בדיוק הבעיה, שאדם בדכאון נוטה להתנתק מהמשאבים החיוביים שלו, לזלזל בהם, ולכן צריך לאגור אותם, למלא את הנפש בתחושה שהם קיימים. בעקבות התובנה הזאת מצאתי עצמי משתמשת במטפורה של חלום פרעה ובחכמת יוסף שהיה לו מבט לטווח ראיה רחוק, כדי להסביר להורים של נערה אנוקרטית למה היא חייבת טפול ממושך – אמרתי שכמו יוסף אנחנו צריכים למלא את הממגורות, את מחסני הנפש לטווח ארוך, ולא להפסיק טפול ברגע שהסימפטום חולף.
אם יוסף היה פותר לפרעה את חלומות פרעה רק כפתרונם – שעתיד לבוא רעב כבד – יתכן שהיה מוצא להורג משום שהוא מביא פתרון של ניבוי רע. אולי גם אותנו, המטפלים, "יוציאו המטופלים להורג" אם נאמר להם את כל הדברים המסוכנים שאנחנו רואים בחלומות. יוסף היה מספיק חכם להבין שהוא חייב לתת פתרון מעשי וחיובי.
