פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
דובי חיבוקי לימי הקורונה

דובי חיבוקי לימי הקורונה

רות נצר | 10/7/2020 | הרשמו כמנויים

כמה אחורה אפשר ללכת כדי
לחבק את מי שהיינו רוצים
שיחבק אותנו, ואיננו? (ישראל אלירז)*


לפני שנים רבות עברתי התנסות של מסע שמאני בו פגשתי את חית הטוטם שלי, החיה האישית ששומרת עלי. החיה שעלתה מתוכי ופגשתי במסעי היה דב לבן. המשמעות היישומית היא שאני מעלה את תמונת הדב בתוכי לעת רצון. הייתי מדמה את עוצמתו ורכותו. במשך הזמן גם דימיתי אותו יושב ואני מכורבלת בחיקו והוא הפך לדובי אמהי.

והנה לפני שנים אחדות בקרתי אשה צעירה מאושפזת במחלקת שיקום, וראיתי שהמתנה ששימחה אותה ביותר היה דובי ענק שהביאו לה, כדי שלא תהיה לבד כשהמבקרים הולכים, ותתחבק איתו לקראת השינה. הופתעתי וגם הבנתי אותה.

בימי קורונה אלה של בידוד, כשאוסרים עלינו להתחבק עם אהובי נפשנו, הגוף צמא למגע הראשוני-חושי-אמהי ביותר, למגע המרגיע ומרפא חרדה. הייתי רוצה ממש עכשו שתהיה לי בובת דובי ענקי שעירה רכה וחמה להתחבק איתה בלילה, במקום להתחבק עם הכרית. זה נשמע אולי פתטי אבל זה לגמרי לא ( ואם זה פתטי, אז מה?).

הלא זה אוביקט מעברי ראשוני שמסמל את האוביקט האבוד, את האם האבודה של הילדות שהילד/ילדה שבתוכנו ממשיך להתגעגע אליה; את האם הטובה המגוננת המכילה ושומרת ומעניקה מקום בטוח – האם הגדולה האלמנטרית הטובה שנפגעה אנוּשוֹת בנפש האנושות כולה בימים אלה. כי האם הגדולה במהותה, מעבר לאמהות אנושית, היא אלה גדולה, אלת הגוף והחיות והטבע.

כשהטבע כולו נגוע בחולי, האלה-האם הגדולה מפנה אלינו בימים אלה את פניה הנוראות, ואנחנו זקוקים לתקן בנפשנו את האם הטובה, כל אחד בחוויתו הפנימית. אין כמו עבודת הדמיה לדמיין דימויי אם טובה. אבל מעבר לדמיון, הנפש עצמה היא בגוף, והיא זקוקה להמחשה והנכחה ברמה הגופנית-מגעית, והסימבולי זקוק להתגלמותו בממשי.

תהיתי, איך אף אחד לא חשב על זה עד עכשיו – לייצר בובות דובי-חיבוקי בגודל אנושי לכל הבודדים המסוגרים בביתם. בטוח שזה יהיה להיט ענקי. אני אקנה את הראשון!

* ישראל אלירז. לפני הדלת, מעבר לקיץ. 2006. עמ' 98

עוד בבלוג של רות נצר

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

יעל איליעל איל1/8/2020

בובה חיבוקי. רות יקרה,
נזכרתי בקורס שנתנה במאוחדת בירושלים פרופסור אסתר כהן לפני די הרבה שנים.
היא סיפרה שבגרם בכלל ובשדרות בפרט חילקו לילדים בובה חיבוקי. לא מתוך טיפול במגע אלא, דוקא כדי שלילדים יהיה תפקיד, להיות ההורים של בובה חיבוקי. כהורים, הם אחראיים להביא את בובה חיבוקי למקלט או לחדר המוגן. במחקרים על פוסט טראומה נמצא שפאסיביות מהווה גורם סיכון להתפתחות תסמונת פוסט טראומטית.

גם בקניית בובת פרווה של דובי יש המרה של עמדת קורבן פאסיבית, בעמדה אקטיבית וקומפטנטית.
ולגבי תפקיד מגע בהתקשרות נכתב המון.
הפגת הבדידות היא צו השעה בימי קורונה. והטיפול בחלק הילדי הטראומטי והנתוש באמצעות בובה שווה את ליבי.
נזכרתי במה שכתבת על יצירתה של אדווה על החיים בלינה המשותפת בקיבוץ.

תמר בן-ברקתמר בן-ברק12/7/2020

גלית, לא תמיד זה מספיק....
ויש חתולים שפחות מתמסרים מאחרים.
לפעמים הצורך גדול, אפילו חיית מחמד לא משביעה אותו, וצריך עוד משהו. או כמה דברים.

ד"א, גם כלב זו חיה טיפולית. בין השאר, גילו שכלבים באופן ספציפי מעלים לנו את רמת האוקסיטוצין בדם, ככל הנראה בגלל העיניים שלהם שדומות מאוד לעיניים אנושיות.

גלית ארדגלית ארד12/7/2020

אפשר לאמץ חתול.. חתול הוא חיה טיפולית מאוד. רגשית הוא יודע לנחם, להתכרבל ולגרגר, להרגיע, אפילו מיוחסות לו סגולות ריפוי כמו הורדת סטרס ולחץ דם, ואם מאמצים גור הוא גם משחקי וכיפי.

תמר בן-ברקתמר בן-ברק12/7/2020

דווקא חשבו על זה :-). כמרפאה בעיסוק שעובדת עם א/נשים עם פוסט-טראומה ומצבי טראומה מתמשכים, וכן עם שוכני בתי-אבות, אני מעריכה מאוד את השימוש בצעצועי פרווה רכים כדי לשפר ויסות עצבי - ובמונחים פרקטיים, וויסות חושי-רגשי.

כשעבדתי עם אשה עם טראומה מורכת וחסך עמוק במגע, הצעתי לה בובת קוף שעירה. נתתי לה רקע והסבר פיזיולוגי על האפקט של בובה כזאת על מערכת העצבים, שילבתי אותה בטיפול (שכלל גם כלים חושיים אחרים), השתדלתי ליצור התניה חיובית בין הבובה לחוויות חיוביות משמעותיות שנוצרו בטיפול, ואחר כך השארתי אותה אצל המטופלת. התוצאה היתה מרשימה: הקלה בכאבים כרוניים, הפחתה בתגובות fight/flight ושיפור משמעותי בשינה.

לדבריה, הבובה סיפקה לה כמה אלמנטים חיוביים: מגע עמוק (באמצעות חיבוק מועך), מגע קל, ליטוף (התנועה החזרתית, הריתמית, מרגיעה ומווסתת), וחמימות (שמעלה את רמת האוקסיטוצין בדם).
לבובות כאלה ניתן להוסיף אלמנטים חושיים אחרים: אם את נותנת בובה כזאת לאדם קרוב, את יכולה לפני כן לישון אתה שבוע-שבועיים במיטה. שמץ מהריח יישאר בפרווה ויהווה משנה קרבה ועידוד. אפשר גם להשתמש בריחות אחרים - בזהירות ובעדינות, כי האפקט חזק.
יש כיום חתולי פרווה מלאכותיים שמגרגרים ונוהמים, והם פופולריים מאוד בבתי אבות.

נכון שהגודל משפיע על החוויה, אבל לא תמיד יש צורך בבובות ענק. חיית פרווה שניתן לחבק ולהקיף בזרועותינו, בגובה של כ- 40-50 ס"מ וברוחב של כ- 20-30, יכולה להיות אפקטיבית למדי.
לפעמים יש יתרון מסוים לבובות לא-גדולות: הן יותר ניידות, יותר זמינות ופחות יוצרות תחושת חריגות.

לא פחות מאשר מאשר הגודל, חשוב לשים לב לפרמטרים האחרים: איכות הפרווה (אוי, כמה שזה חשוב), אורך הפרווה, רכותה (עניין של העדפה אישית, יש כאלה שאוהבים מעט מחוספס), מידת הרכות והגמישות של הבובה כולה (יש קשיחים ויש מעיכים. עדיף מעיכים), וגם הזהות החייתית שלה: אנשים מסוימים עשויים לדחות באי-נוחות את הדובי כי הוא נחשב ילדותי, אבל הם יקבלו יותר בקלות בובה בדמות כלב או חתול, אריה שמשדר כוח וחיוניות, או חיה אחרת שמחובבת עליהם.
יש גם חשיבות לעיצוב הוויזואלי: ייתכן שחיה בעיצוב ריאליסטי תיצור יותר אפקט חיובי מאשר חיה פנטסטית בגווני הקשת.
או להיפך. תלוי.
לדעתי, לבובות קופים (בייחוד שימפנזים) יש את היתרון שהם קרובים ברוחם ובצורתם לבני אדם. אבל הבחירה בחיה זו או אחרת היא העדפה אינדיווידואלית, מושפעת מערכים ומהקשרים תרבותיים, וצריכה להישאר בידי המטופל.

אני ממליצה בתוקף לילדים שלי (ולכל אדם באשר הוא) לעולם לא לזרוק את דובי הילדות שלהם. הם עשוים להזדקק להם מאוד בזקנתם, בייחוד אם יגיעו לכדי דמנציה.

שורה תחתונה: למה את מחכה בכלל? יש לך צורך והוא אמיתי לחלוטין. קומי צאי אחותי כלה, וקני לך חיית פרווה שעירה ורכה. אני עשיתי את זה. ליאן עשתה את זה. ניצן ידידי מילא את משרדו בדמויות רכות מכל סרטי פיקסאר. בואי והצטרפי גם את :-)