הבן ואימו

רות נצר | 30/8/2020 | הרשמו כמנויים

הבן ואימו

הספר 'ליד, אביב' ( הוצאת בית אוצר) שאכתוב עליו כאן, הוא ספרון שירה קצר ומטלטל, שהוא עדות אם על עצמה ועל בנה, שכבר יותר מעשר שנים חולה בסכיזופרניה שהתפרצה אצלו בגיל 30 –

אֲנִי רוֹאָה אוֹתוֹ בָּרְחוֹב, כָּאן לְמַטָּה.

זֶה הוּא, הָאִישׁ –

אָזְנָיו אֲטוּמוֹת בְּכִפּוֹת מַתֶּכֶת שְׁחֹרוֹת גְּדוֹלוֹת, מְחֻבָּרוֹת בְּקֶשֶׁת.

בְּיָדוֹ מַפּוּחַ שֶׁמַּרְעִישׁ עוֹלָמוֹת, מְכַוֵּן פִּיָּה בִּקְצֵה צִנּוֹר שַׁרְשׁוּרִי שָׁחֹר

אֶל עֲטִיפוֹת נְיָר מְרֻקָּנוֹת, בְּדָלֵי פְּרָחִים שֶׁנָּשְׁרוּ, מְסַלֵּק

אֶת מָה שֶׁנִּשְׁאַר.

אַתָּה בִּפְנִים, בַּחֶדֶר, לֹא יָכֹל לְהֵרָדֵם, וַאֲנִי לֹא יְכוֹלָה

לְהַחְזִיר אוֹתְךָ לִזְרוֹעוֹתַי,

לְדוֹמֵם אֶת הַמָּנוֹעַ הַזֶּה.

כבר קראתי ספרים אוטוביוגרפיים על התמודדות אם עם שגעון. גם כאן האם כותבת. אלא שכאן שלא כמו במקרים האחרים, הספור אינו נגמר. הוא הווה מתמיד. האם הנושאת את הילד ברחמה ממשיכה לשאת אותו בנפשה מעבר לזמן –

אַחַר כָּךְ לָמַדְתִּי לְהַרְפּוֹת, הֵנַחְתִּי

לָעֲוִיתוֹת לִתְקֹף אֶת שְׁנֵינוּ –

אוֹתְךָ בְּתוֹכִי.

הָרוֹפֵא, הָרוֹפֵא הָיָה צָרִיךְ לַחְתֹּךְ אֶת הַבֶּטֶן,

הָיָה מוֹנִיטוֹר, הָיוּ אוֹתוֹת, הָיְתָה אָחוֹת, וַאֲנִי.

הָיִיתָ בְּתוֹךְ הָרֶחֶם קָשׁוּר,

כָּרוּךְ בְּחֶבֶל.

מצוקת החולי הופכת את האם והבן ליחידה אחת של כאב –

כּוֹאֶבֶת לִבְנִי הַבֶּטֶן.

לֹא אוּכַל לֶאֱכֹל.

שְׁנֵינוּ שׁוֹתְקִים.

הספר חתום בשם הפסבדונים של הכותבת - אימו, שמזדהה עם מהותה כאימו. שמה, כמו גם פרטי הזיהוי של הבן, חסויים מפאת הצורך בחסיון הפרטיות שלהם. הפרסום של ספור חיים אנונימי כביכול הופך אותו מהספור האישי הביוגרפי המסוים לספור כלל אנושי. כן, זה יכול לקרות לכל משפחה. כן, זה קורה –

אֶצְלְךָ לֹא הָיוּ חוּצָנִים,

מכבי מגייסת פסיכיאטר/ית לאזור המרכז למרפאות של בריאות הנפש
במכבי תקבלו אפשרויות העסקה מגוונות

לֹא קִבַּלְתָּ אִיתוּתִים מֵאַנְשֵׁי בִּיּוּן, זוֹ הָיְתָה כַּת בָּהּ יְכוֹלִים

לְהַשְׁאִיר אֶת הַגּוּף, לַעֲבֹר מָקוֹם, לְרַחֵף – רַק הַנֶּפֶשׁ.

הספר נותן פתחון פה לנושא מושתק, של מצוקת ההורים שילדם חולה פסיכיאטרי –

הֶחְזַקְתָּ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם בָּרַקּוֹת, מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל –

בִּפְנִים רְעִידַת אֲדָמָה מְפֹרֶרֶת, מַתִּיכָה, מְעַכֶּלֶת.

מצוקה של שנים רבות, מצוקה שאין לה קץ במצב כרוני, שבו לא יודעים מה ילד יום –

יָדֶיךָ פְּרוּשׂוֹת לַצְּדָדִים, מִקִּיר לְקִיר

חַלּוֹן גָּדוֹל פָּעוּר הַחוּצָה.

הספר כתוב כרסיסים אסוציאטיביים קדימה ואחורה בזמן, החל מההתחלה –

תִּינוֹק כָּרוּךְ בְּמַגֶּבֶת

בִּצְהֹב חַרְצִיּוֹת אָבִיב.

אַתָּה הַתִּינוֹק הַיָּפֶה בָּעוֹלָם.

ובהמשך –

אַתָּה בֵּן 4, יוֹשֵׁב עַל הַשְּׁרַפְרַף.

עַל שֻׁלְחַן הַסָּלוֹן כְּלִי גָּדוּשׁ בִּצְבָעִים.

רוֹאִים אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הָאֲדֻמָּה וְקַרְנַיִם

שֶׁיּוֹצְאוֹת מִמֶּנָּה. פַּס הַשָּׁמַיִם כָּחֹל

מלווים בתקוות לקוחות מאשליות העבר –

הָאוֹפַנַּיִם הַיְּרֻקִּים שֶׁלְּךָ חֲדָשִׁים.

אַתָּה תִּלְמַד לִרְכֹּב עֲלֵיהֶם

הָלוֹךְ וָשׁוֹב לְאֹרֶךְ הַמַּעֲבָר שֶׁל קוֹמַת הָעַמּוּדִים שֶׁל הַבִּנְיָן.

גַּם אִם תִּפֹּל אֶלֶף פְּעָמִים, תֵּדַע לָקוּם.

כאילו הכל עדיין בסדר –

אַתָּה שְׁזוּף שְׁרִירִים,

הַבַּת שֶׁל הַמּוֹרָה לְעִבְרִית מְבַקֶּשֶׁת

שֶׁתֶּאֱסֹף אוֹתָהּ בַּבֹּקֶר לְבֵית הַסֵּפֶר.

יֵשׁ לְךָ רֶכֶב שֶׁטַח לֶנְד קְרוּזֶר מֻגְבָּהּ,

הַגַּג פָּתוּחַ.

זמן חיים שמעורב בזמן יומיומי הרגיל והנורמלי לגמרי, עם זה המתוח, המפורק, המבועת –

אֲנַחְנוּ כָּאן עוֹמְדִים דֹּם מָתוּחַ

וְהַחֹמֶר הַכָּבֵד נוֹצַק פְּנִימָה,

מְמַלֵּא אוֹתָנוּ כְּמוֹ עַמּוּד מְיַצֵּב

בָּעֵינַיִם עוֹלִים עוֹדְפֵי הַמַּיִם.

ועם הזמן החרד, חסר האונים –

אֲנַחְנוּ יוֹצְאִים, וְהַדֶּלֶת נִנְעֶלֶת.

לְמָחֳרָת אֲנַחְנוּ שָׁם, נוֹקְשִׁים וְנוֹקְשִׁים, לְלֹא מַעֲנֶה.

יוֹשְׁבִים עַל הַמִּדְרָכָה. חוֹזְרִים וְנוֹקְשִׁים,

קוֹרְאִים בְּקוֹל שֶׁתִּפְתַּח, וְשׁוּב נוֹקְשִׁים.

והאשפוז –

אַחֲרֵי מַחְלָקָה א', מַחְלָקָה ב' – דֶּלֶת כְּפוּלָה.

לְחִיצַת כַּפְתּוֹר, הֲרָמַת מַבָּט אֶל מַצְלֵמַת

הַבְּטִיחוּת, זִמְזוּם, וַאֲנַחְנוּ מַחְלִיקִים

פְּנִימָה לִפְנֵי הַטְּרִיקָה.

כאן הכתיבה היא שירה. למה שירה? השפה כאן לא נוצרה למען הכתיבה בנושא הזה אלא היא שפתה הטבעית של הכותבת שאיני יודעת את שמה וזהותה. השירה ( המצוינת) נעה כאן בין שירת זן קצרה כשהמעט מחזיק את המרובה, והכיסוי והגילוי יחדו, לבין משפטים ארוכים וקטעי פרוזה.

השגעון כאן אינו פואטי כלל. כלומר אינו נופל בפח של יפוי השגעון על ידי האיכות המטפורית הפואטית. זו כתיבה חפה מרגשנות וחפה מפסיכולוגיזציה, שמתארת קיום הישרדותי.

אולי האוטונומיה של ההשראה היא צידו השני של השראת השגעון. שניהם בדיאלוג יחד. בין כה וכה האם והבן יחד כל הזמן.

בַּמֶּרְחָק – שְׂעַר רֹאשׁוֹ שֶׁל אָבִי הִלְבִּין כֻּלּוֹ, וְאִמִּי.

אֲנַחְנוּ נוֹסְעִים וְנוֹסְעִים, בְּנִי, בְּנִי,

בְּנִי.

הכתיבה היא גם חלק מתהליך נסיון של איחוי שברי הנפש של המשפחה כולה שמתרסקת –

וַעֲדַיִן יָכֹלְנוּ

לְחַבֵּר בַּבֶּטוֹן מְשֻׁלָּשִׁים

שֶׁל שִׁבְרֵי מַרְצֵפוֹת,

לְהַמְשִׁיךְ וְלָלֶכֶת

אָב, אֵם, וּבֵן.

ההורים מנסים לשמור על שפיות עצמם בחיים המקובלים –

מוֹדְדִים צְעָדִים בְּאֹרֶךְ שְׁבִיל יִשְׂרָאֵל,

פּוֹנִים אֶל הַשָּׁמַיִם, עַנְנֵי הַגֶּשֶׁם, הַשֶּׁמֶשׁ, הַיָּרֵחַ,

הַיָּם.

בהליכה הזו יש תקוה –

לֹא לַעֲצֹר, לָלֶכֶת כְּאִלּוּ יֵשׁ לְאָן,

כְּאִלּוּ יוֹדְעִים בִּשְׁבִיל מָה, לֹא לְהִשָּׁאֵר

בְּשׁוּם כָּאן שֶׁהוּא לָסֹב

סְבִיבֵנוּ, לִפֹּל

לְשֵׁנָה לִזְמַן מָה וְשׁוּב

לֹא לַעֲצֹר

תקוה יש בעצם המשכיותו של הטבע –

הַשֶּׁמֶשׁ מַמְשִׁיכָה

הַיָּרֵחַ קוֹצֵב לַיְלָה, יוֹם

אַחֲרֵי יוֹם.